מארה על שני בתיכם
בפרפרזה על גולדה מאיר, לעולם לא אסלח לוואלה על כך שאילצה אותי להגן על אלון עוזיאל. אלו מכם שלא יודעים מיהו עוזיאל, אשריכם וטוב לכם: מדובר בהיפסטר שלפני כשבוע החליט לשבש את ההלוויה של סמי עופר במוזיקה בווליום גבוה ובריקודים, אבל לא היו לו את הביצים לעמוד מאחורי המעשה הנתעב שלו כשבאה המשטרה, אז הוא שיקר לשוטרים תוך שהוא כותב פוסט מתמם על כך שהוא לא הבין מה הם רצו ממנו. עוזיאל חשב, משום מה, שהוא עושה משהו חתרני בכך שהוא דורך על רגשותיהם של אנשים שבאו להפרד מיקירם; הוא פשוט המקבילה ההיפסטרית של כנסיית Westboro, שמפגינה מול הלוויתיהם של חיילים אמריקנים. התגובה הראשונה שלי לסערה-זוטא של עוזיאל – שמעולם לא שמעתי את שמעו קודם לכן, ואני מנחש שזה נכון לרוב האוכלוסיה הישראלית – היתה "אוי. איזו ברבריות צדקנית ומרוצה מעצמה."
ושם אפשר היה לעצור ולהחזיר את עוזיאל לאלמוניות הברוכה שבה שרץ קודם לפוסט ההוא. אבל לא: וואלה החליטה להפסיק לקבל שירותים מעוזיאל, שכמסתבר שימש כפרילאנסר במדור התרבות שלה. המעשה הבזוי והפחדני הזה גרוע מהמעשה הבזוי והפחדני של עוזיאל.
לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.
עוזיאל לא ביצע את הריקוד שלו בשמה של וואלה. הוא לא דרש וודאי לא קיבל עבור כך משכורת. הוא לא היה במשמרת בוואלה כשעשה את זה. לא היתה לוואלה שום עילה הגיונית לעשות את מה שעשתה. יש להניח שפרשת עוזיאל עוררה שם סערה; התגובה הנכונה היתה הודעה צוננת שהמערכת מגנה את כרכורי השמחה לאיד של עוזיאל, אבל שאין לה שום קשר אליהם. במקום זה, החליטו שם לרצות את זעם ההמון על ידי התזת ראש.
אני לא יודע מה אומר החוזה בין עוזיאל ו-וואלה; מהיכרותי עם חוזי פרילאנס, אני מנחש שהוא מתיר לה לפטר אותו – סליחה, להפסיק לבקש את שירותיו – מעכשיו לעכשיו, ובלי כל פיצויים. הרבה מאד אנשים, כולל עבדכם הנאמן, מועסקים בחוזים כאלה. סביר להניח שוואלה לא עברה על חוקי העבודה, כי החוזה המקובל מבהיר במפורש שאין קשר של מעסיק-מועסק בין הצדדים. אבל הצעד שהיא נקטה מסוכן מאד לכל מי שמועסק בחוזים כאלה: הוא קובע, בפומבי, שמותר למעביד להפסיק התקשרות איתך בגלל משהו שעשית בחייך הפרטיים – משהו שאיננו עבירה פלילית ושעליו כלל לא הועמדת לדין. יש, מטבע הדברים, מקצועות שבהם פיטורים במצב כזה היו מהלך סביר – למשל, כל משרה מטעם המדינה, שהמחזיק בה מחויב בשמירה על כבוד הציבור. עיתונאי, לדעתי, הוא לא חלק מהמשרות האלה. ראוי לציין שהאתר האחר שמקבל שירותים מעוזיאל, טיימאאוט, הודיע שהוא דווקא ימשיך לקבל אותם – וראוי לציין שעכשיו הוא תקוע עם עוזיאל, כי לך תפטר אותו אחרי זה.
אם השטות הבהמית של עוזיאל לימדה אותנו משהו, הוא עד כמה שברירית זכות הביטוי בישראל, ועד כמה זה נחשב ללגיטימי להגיב עליה בשלילת פרנסה. גם זה משהו, אני מניח.
עדכון: דובי קננגיסר פרסם פוסט עם כמה טיעוני נגד לא רעים בכלל.
לבקשת הקהל, עוד דבר אחד: בסרטון שלמטה אפשר לראות את משטרת כ"ך בפעולה החביבה עליה, חביטה במפגיני שמאל בלתי מסוכנים. ראוי לציין שהקלגסים כלל לא חוששים לבצע את הפעולות מול המצלמות. למה מה יעשו להם? התקרית הזו מתרחשת בעת "ריקוד הדגלים" של הציונות הדתית, אותו אירוע שבו צווחו בריוניה קריאות "מוות לשמאלנים", "איטבח אל ערב" ועוד, מבלי שהמשטרה עצרה מישהו מהם.
(יוסי גורביץ)
Pingback: לא שומעים! » חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה()
Pingback: יהונתן קלינגר | עיתונות חופשית כמו בירה, לא כמו ביטוי. :: Intellect or Insanity()