מבט מהיר, חטוף
הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,
צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:
מתי ימלך אדוני לבדו
כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,
אם לא לכשתושרשו מן הארץ
ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?
וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים
למעשר ותרומה – באפס תנובה;
הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –
ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;
דיני שבתות ומועדים תגבירו –
כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;
אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;
נכרים ירעו – ואתם תשבעו;
זרים יבנו – ואתם תשבו…
(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")
זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.
המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.
הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.
תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.
על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)
מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.
בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.
כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.
לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.
ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.
ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.
"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:
לו סוחרת פאות אהיה ואקום,
יאמרו: חשש עכו"ם.
ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,
יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.
הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.
ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.
ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר - מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד.
אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.
כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.
ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.
די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
אור: "מני – אותי דווקא זה מעניין. מוכן להסביר?"
לא כעת. זה יגרור את הדיון, הארוך ממילא, למקום אחר לגמרי. אולי בהזדמנות אחרת. כרגע, אני יכול לומר שוב שבעיני, מצעד הגאווה בירושלים מוצדק לגמרי
אור: "דווקא באירוע רשמי של העירייה, טיפשי ככל שיהיה, אין לעיריה זכות להעדיף ”רגשות“ של תושבים אלה או אחרים"
מה זאת אומרת "להעדיף"? הרי אין שום ערך חילוני-הומניסטי הדורש שבאירוע חנוכת גשר יופיעו דווקא רקדניות לבושות מכנסיים? לעומת זאת, מכלול הערכים החילוני-הומניסטי בהחלט דורש אי-אפליה על רקע מין בתחבורה ציבורית
אור: "שנית – למה מצעד הגאווה הוא לא דוגמא טובה – המצעד הוא הפגנה לכל דבר"
בדיוק. הפגנה של קבוצה מסוימת, לא אירוע רשמי
אור: "ואגב המצעד של 2007 אכן צעד, היו שם יותר שוטרי מג“ב מצועדים – ולא בגלל מחסור בהומואים אבל מילא (השנה לא הייתי). זו אם כבר ההוכחה לכך שלא צריך להיכנע לאיומי אלימות"
נסה לחשוב מה השתנה בין 2006 ל-2007 (רמז: פיקוד המשטרה והמג"ב לא נתקפו בפרץ אהדה כלפי ציבור הלהט"ב)
יש ערך חילוני-הומניסטי שעניינו מניעה מקבוצה לכפות על קבוצה אחרת את ערכיה. זה נראה לי ערך די בסיסי אפילו.
מה השתנה? פחות הקשבה לאיומי האלימות? קצת יותר עמוד שדרה של רשויות החוק למיניהם. השנה מה שהשתנה הוא אגב שינוי טקטיקה חרדי – ניסיון העברת חוקים נוגדי דמוקרטיה במקום אלימות פיזית.
אור: "יש ערך חילוני-הומניסטי שעניינו מניעה מקבוצה לכפות על קבוצה אחרת את ערכיה. זה"
ראשית, אני לא בטוח עד כמה הערך הזה אכן קיים. כפייה קיימת בכל חברה אנושית מאורגנת, ומי שיוזם את הכפייה הוא בהרבה מקרים קבוצה מסוימת. למשל, את חוק שעות העבודה והמנוחה ניךן בהחלט להציג ככפייה מצד גורמים דתיים וארגוני עובדים כלפי בעלי עסקים. אני לא חושב שזה הופך את החוק הנ"ל לפסול מבחינה ערכית
שנית, אילו הדבר נעשה מלכתחילה בהידברות עם החרדים — כפי שהיה צריך להיות, בעיני — לא היה כל צורך בכפייה
אור: "מה השתנה? פחות הקשבה לאיומי האלימות? קצת יותר עמוד שדרה של רשויות החוק למיניהם"
איך ניתן למדוד את חוזקו של עמוד השדרה הנ"ל? (מלבד טיעונים מעגליים מהסוג של "הם לא נכנעו לחרדים כי היה להם עמוד שדרה חזק יותר, ורואים שהיה להם עמוד שדרה חזק יותר מפני שהם לא נכנעו לחרדים)
"עמוד השדרה" של גורמי השלטון הוא סוג של שפן מהכובע, שבאמצעותו ניתן להסביר כל דבר, ולפיכך בעצם לא ניתן להסביר כלום. לעומת זאת, העובדה שאירגוני הלהט"ב השקיעו לא מעט כסף ומאמץ באירגון של מצעד באוגוסט 2006 שבטול בגלל מלחמת לבנון השנייה, ושהיו להם הרבה פחות משאבים ומוכנות נפשית להילחם על עניינם באוקטובר 2006 היא גורם אחד שעשוי להוביל להסבר. ויש עוד כמה גורמים אפשריים
מני – ברור שיש כפייה, אנחנו לא חיים באוטופיה. זו שאלה של כמות והצדקה, השאיפה היא כמובן לכפייה מינימלית. את כפיית שעות העבודה על המעסיקים ניתן להצדיק בקצת יותר מפגיעה ברגשות העובדים.
תוכל לספק עילה יותר טובה מפגיעה ברגשות החרדים לכפיית ריקוד השקים?
אור: "תוכל לספק עילה יותר טובה מפגיעה ברגשות החרדים לכפיית ריקוד השקים?"
השאלה היא, טובה בעיני מי. אחד ממאפייני היסוד של אדם בעל השקפה ליברלית הוא היכולת להבליג על פגיעה ברגשותיו ובערכיו כל עוד אין מדובר בפגיעה חמורה. שלילת יום מנוחה שבועי מעובדים היא, בעיני, פגיעה חמורה (למרות שאולי אינה כל-כך חמורה בעיני המעסיקים). שלילת האפשרות לרקוד בטקס חנוכת גשר מרקדניות של להקה כלשהי, איכותית ככל שתהיה, אינה פגיעה חמורה בעיני (ואולי מצווה בעיני החרדים, אם כי אני לא לגמרי מבין מדוע)
אגב, גם את העובדה שקבעו ל"מחולה" פרק-זמן מוגבל להופעה אפשר לראות ככפייה. יכול להיות שהכוריאוגרפית של הלהקה או הרקדניות לא היו מרוצות מהגבלת הזמן שהוטלה עליהן. העניין הוא שהנושא הזה הוסדר עוד בשלב ההכנות המוקדמות למופע. גם את נושא הלבוש היה צריך להסדיר באותו מועד
QED
"שלילת האפשרות לרקוד בטקס חנוכת גשר מרקדניות של להקה כלשהי, איכותית ככל שתהיה, אינה פגיעה חמורה בעיני (ואולי מצווה בעיני החרדים, אם כי אני לא לגמרי מבין מדוע)"
הפגיעה אינה ב"מניעת ההופעה". למעשה מוטב היה למנוע את ההופעה כליל מלתת גושפנקא לרעיון העוועים של כיסויי הראש והביגוד המיותר. זו פגיעה לא פחותה בכבוד האנושי הבסיסי של הילדות הללו מאשר לכפות על אדם שחור לצבוע פניו ללבן כדי לא לפגוע ברגשותיו של גזען מטונף.
עידו, אולי כדאי שקודם תסיים בית ספר יסודי ורק אחר כך תכתוב כאן?זו עצה ידידותית, ככה תראה טיפש פחות.
פיהוק.
אילו ציונים אתה מקבל במטלות כתיבה?
רואה, רחביה? אמרתי לך היסטוריה כללית.
עידו, במילה "כל" יופיע ו' בכתיב חסר רק כאשר היא אינה בסמיכות, למשל בצורה המיודעת "הכול".
כמו כן, פועל בגוף ראשון בזמם עתיד מתחיל ב-א'.
הטיעון "כול החיים שלי אני קורא על היסטוריה בעיקר על ההיסטוריה של הדתות כמו כן על ההיסטוריה האירופית" מעיד על שני דברים. האחד – שאתה קורא מיום שנולדת. אלא אם כן אתה רוצה לחזור בך מהטענה שמדובר ב"כול" החיים שלך. השני – שהידע שלך בהיסטוריה מקביל לידע שלי במכניקת קוואנטים – אתה יודע שיש מושג כזה, אתה אפילו מכיר שברים מתוך אוצר הידע של התחום, אבל כאן זה נגמר. "היטוריה אירופית". פחחח.
התיאור "כרגע אני בתואר היסטוריה כללית ואני יתחיל בקרוב גם היסטוריה של המזרח התיכון" הוא, סביר להניח, שקרי, מאחר ובדרך כלל מוסדות להשכלה גבוהה לא מאפשרים לסטונדנטים לתואר ראשון להתחיל חוג נוסף באמצע שנת הלימודים. אגב, אתה מתכוון להתחיל לימודים בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה או תל אביב?
נמרוד, תפסיק להשמיץ את עידו. זו הוצאת דיבה. בתור מישהו שיודע על לשון יותר ממך, תאמין לו שהוא עמד על הבעייתיות בלכתוב פסקה שלמה ללא סימן פיסוק אחד לרפואה. כול החיים שלו הוא קורא על שפה בעיקר על בלשנות השוואתית וגם על סוציולוגיה של השפה (דו חוגי שופרא דשופרא). כרגע הוא לומד בלימודי הכל-כולל-הכל, ותיכף הוא מקבל פרס ישראל. וזה פרופ' לם, בשבילך.
זהר, זהר ממנו. הוא יהרוס לך את החיים. you'll never TA in this town again.
עידו, יש לך מה להוסיף?
רגע, רגע – מה ההשמצה הזו של היסטוריה כללית? ואם מישהו עם יכולת הבעה כזו לומד באלמה מאטר שלי, אני חייב לציין שהסטנדרטים התרופפו מאד מאז.
חוק מספר 392 לאקדמיה הישראלית: לא תקרא לאוניברסיטה בישראל "האלמה מאטר שלי" כל עוד איןkeg parties ומרצים מלמדים במכנסיים קצרים.
חלילה לי מלהשמיץ את ההיסטוריה הכללית. הכול בקונטקסט. בן של היסטוריון וכאלה מין. שעשעה אותי הטענה "אני יודע היסטוריה יותר טוב מכולכם". יודע היסטוריה. כמו "יודע לקרוא" או "יודע לכתוב" (אהמ…) או "יודע מתמטיקה". אני חושב שתסכים אתי, יוסי, אם אומר שאף אחד לא "יודע היסטוריה". יודע את ההיסטוריה, אולי. מכיר את ההיסטוריה, סביר יותר. מתמצא בהיסטוריה – קיבלתי. "יודע היסטוריה"? אני לא הולך ברחובות וטוען שאני "יודע פילוסופיה".
"אלמה מאטר" באמת נראה לי קצת מופרך בהתייחסות לכל אחת מהאוניברסיטאות שציינתי. אבל זה כי אני אליטיסט מהעברית.
וואו. תגובה שלמה בלי סימן פיסוק אחד. אני נפעם.
עידו, למה שלא תעיף את עצמך מכאן למקום שבו תהיה פחות נלעג?
פירוק "בקצב הסטקאטו", כפי שטען ההוא שאת שמו הס מלהזכיר כשלא זכר את המילה "אלנכוס":
"לכול הטיפשים פה" – אם הייתי אדם עוקצני הייתי מעיר משהו על מידת שפיותם של אלה הכותבים לעצמם תגובות בבלוגים של אחרים, אבל אני לא, אז אני רק אומר שההתנשאות הזו טעונת הוכחה. בינתיים, הסירוב שלך ללמוד מתי לשים ו' במילה "כל" בכתיב חסר לא מעיד על תבונה יתירה.
"אני לא הולך הולך להיכנס לתחרות מי יודע יותר היסטוריה" – אתה יודע שסטטיסטית, תשעים אחוז בערך מהאנשים לא יראו את השגיאה במשפט הזה? במקרה נפלת על אחד שכן. רמז? זה אחרי ה"הולך" הראשון. לענייננו, אתה יודע הכי הרבה היסטוריה. אני רואה הכי הרבה שמים. יוסי כותב הכי הרבה בלוג.
"משום שאני יודע שהידע שלי הוא נרחב ביותר" – מה קרה לציווי האפוליני? אתה הרי יודע, עם כל הידע הנרחב והכול, מה היה כתוב על מקדש אפולו בדלפי, לא? ואני מניח שהספקת גם ללמוד מדוע נאמר שם לסוקרטס שהוא החכם באדם. אולי תשאל את גוגל.
"ואני לא צריך להוכיח את עצמי לאוסף נמושות כמוכם" – צריך? חלילה. אתה יודע, אם תצעק אלף פעמים שהידע שלך יותר גדול משלנו, יהיה לך קשה לשכנע אותנו. אגב, לא הפרכת אף אחד מהדברים שטענתי.
"שקרוב לוודאי מחזיקים משני רפי שכל כמו יצחק לאור וסלבוי ז‘ז‘יק אינטלקטואלים בחסד עליון" – קודם כל, מה עניין הבריון או הסלובני להיסטוריה? שנית, כמו שרחביה אמר, תבדוק איפה אתה נמצא.
הוא למד עם ד"ר טרטמן בחוג למנהל עסקים.
אם שום בלוג לא יכול לשנות את מה שהעם רוצה, למה אתה בכלל טורח לטקבק?
יתחיל, פשוט או מי גוד.
איזה יצורים יש פה?
פאקינג, omg
אני רק שאלה: אם היא מעושה, למה ההתנשאות מפריעה לך?
"קריקטורה עלובה שכמוך" – וואו, זה נכון מה שאומרים, שהכי קשה לאנשים לראות את עצמם.
נמרוד, די כבר עם ההשמצות! עידו הוא לא קריקטורה עלובה, הוא קריקטורהגאונית. השימוש בגרוטסקה ברמה כזו, זו אמנות של ממש.
ואם אחרי שהוא קרה מעט מהגיגי (אני מניח שזה מה שהוא עשה) ולא התרשם, כנראה שאני עושה משהו טוב. אולי אם היה מנסה לקרוא אותם. חבל.
חשבתי שלזה התכוונת. ברכותי, גם בפעם השנייה לא הצלחת.
אור, אתה עוד תגרום לכך שאני אוסיף לבלוג שלט
"צוות גן החיות מבקש מהמבקרים שלא להאכיל את הטרולים."
עופר – אבל הוא כל כך חמוד, איך אפשר לא להאכיל אותו?
בוא, לאט, אתי, כדי שלא יכאב:
א-י-ק-ו-נ-ו-ק-ל-ס-ט. אל"ף, יו"ד, קו"ף, ו"ו, נו"ן, ו"ו, קו"ף, למ"ד, סמ"ך, ט"ת. תנסה. אני בטוח שתצליח. זה מהמילה היוונית "איקון", שפירושה תמונה או צלם, ו"קלאסטל", שפירושה "אני שובר". פירוש המילה אינו "מנתץ פסלים" – ניתוץ פסלים יכול לבוא גם מ-damnatio memoriae – אלא "משחית סמלי דת". אני סבור שהיהדות תעלב אם תטען שמי שעולב בה הוא "מנתץ פסלים" – היהדות אוסרת עליהם, זוכר?
אגב, אם באיקונוקלאזם עסקינן (ראית, הצלחתי פעמיים!), הדת שאתה מגן עליה כאן ב
עילגותחירוף נפש היא הדת שהביאה לנו את "לא תעשה" ועמו את האיקונוקלאזם של המלך חזקיהו, למשל.לא יכול להיות בינינו, עידו לם, ויכוח הוגן. לדרוש ממני לנהל עמך ויכוח הוגן יהיה כמו לבקש ממני לנהל קרב אגרוף הוגן עם ילד בן חמש. אגב, אתה יכול לצטט תגובה אחת שלך כאן (אחת!) שבה אתה טענת טענה ולא הטלת רפש באנשים? להזכירך, את תפקידך ב"דיון" הזה פתחת כך: "אתה פרובנציאלי יוסי ומאוד לא מחוכם". לא בדיוק טיעון מובנה במודוס פוננס, הלא כן? אני מעז לומר שמדובר במקרה קלאסי של אד הומינם. אז מה קרה, לם-לם? you can dish it out but you can't take it?
יאללה, יאללה.
לאור הרקת המטופש אני טוען שהוא קריקטורה עלובה וזהו
טכנית, הפועל הוא klew הw מציינת אומגה (תנועת o ארוכה). פירושו אכן "אני שובר". κλάστειν ( – ובתעתיק – klastein – מעניין אם היוונית תכנס כמו שצריך), זה האינפיניטיב – דהיינו "לשבור". (אפילו בויקיפדיה טעו בזה. תיקנתי).
חוצמזה, קשה לי להוסיף הרבה על מה שיוסי אומר. אולי שאני יותר מיואש, אבל זו אינה תחרות (לצערי, כנראה).
איך מסתדרת לך כל תנועת החסידות בתיאוריה הנפלאה הזו?