כן, הם יכולים: אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.

מצרים הלכה בעקבות טוניסיה, ואם הרודנות המצרית קרסה בתוך פחות מחודש, כל הכסאות באזור מתחילים להתנדנד. בימים הקרובים צפויות הפגנות גם בנסיכויות ובאיראן; הבוקר התחילו להגיע דיווחים על הפגנות גדולות באלג'יר. אבל אם הפחד נעלם, ואם כוחות הצבא לא יהיו מוכנים לבצע טבח רחב היקף, אנחנו עומדים לראות גרסה של 1989 בעולם הערבי.

סוף חלק א': בכיכר תחריר חגגו אתמול, ובצדק, ולא רק שם. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. אחרי 60 שנות דיקטטורה, מנאצר והלאה, מצרים מפגרת מאחור באופן משמעותי. הביזה של משטר מובארק דפקה את המדינה עד העצם. עבודת השיקום נראית מייאשת עד מאד. היום שאחרי המהפכה, כשצריך לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות, תמיד נראה מייאש יותר.

למצרים יש עוד סיבה לדאגה: האהדה האוטומטית של ההמונים לצבא. כמו בישראל, מעלים על נס גוף שמן, בזבזני עד למאד, שמאז 1973 לא ניהל מלחמה אמיתית ושימש בעיקר ככלי דיכוי. כמו צה"ל, הצבא המצרי גדול על מצרים. אבל למשטר הצבאי החדש תהיה בעיה אחת, אם ינסה להפוך לדיקטטורה צבאית ולא למשטר מעבר: החיילים המצרים כבר הראו חוסר נכונות להפעיל אלימות כדי להגן על משטר מובארק מפני העם. הצבא כרגע מתהדר – כנראה שלא בצדק, כי הוא עינה מאות ואלפי מפגינים – שהוא לא היה אחראי לאלימות כנגד המתקוממים, שהאחראים לה היו הבריונים של המשטר. אחרי הצהרות כאלה, המטכ"ל המצרי יתקשה לפתוח באש על ההמון – פשוט משום שסביר מאד שהחיילים לא יצייתו לפקודה. נוהגים לדבר על "הצבא"; שוכחים שהוא מורכב מכמה עשרות גנרלים, מאות קולונלים – ומאות אלפי חוגרים וקצינים זוטרים. אם החיילים לא היו מוכנים לירות על האזרחים כדי להגן על מובארק, שהיה שליט מצרים כל ימי חייהם, אין סיבה להניח שהם יעשו זאת כדי להגן על טנטאווי.

ההימור הכושל של החונטה הישראלית: לאורך כל המהומות, החונטה הישראלית – בכירי צה"ל, הזרוע המדינית של צה"ל (הממשלה), והמזרחנים שתקועים בתקשורת על תקן פרשנים – הבהירו היטב איפה הם עומדים: לצד מובארק ומול ההמון, אותו תיארו או כאספסוף מוסת או ככלי שרת של האחים המוסלמים.

חוסני מובארק התפטר וברח לשארם א שייח', מקום שספק אם היה יכול להגיע אליו בבטחה אלמלא שיתוף הפעולה של החונטה, שאישרה לו להכניס לשם כוחות צבא, תוך עקיפת הכנסת. כתוצאה מכך, כשתקום ממשלה עממית במצרים, לא תהיה לה שום סיבה להתייחס באהדה לממשלת ישראל. מאליה תעלה גם השאלה איך מוציאים את כוחות הצבא המצרי שאישר ברק להכניס לשארם, בניגוד להסכם השלום, אם הממשלה החדשה לא תרצה לעשות זאת – וספק אם יש ממשלה חדשה שאחד הצעדים הראשונים שלה יכול להיות, מבחינה ציבורית, נסיגה צבאית. ההחלטה הממאירה הזו של ברק עשויה להפוך למשבר הראשון מול מצרים החדשה.

מגף על הפנים, לנצח: מבין פרשני ההבל שלנו זכורה לגנאי מיוחד סמדר פרי, שקוננה על העוול שנעשה למובארק ושתהתה בקול בשידור רדיו למה הוא לא ירה במפגינים כשהכל התחיל. מבחינתה של פרי, מותם של כמה אלפי מצרים והמשך הדיקטטורה – לנצח, כנראה – הם הדבר שנכון לעשותו.

האמירה הזו מזכירה את התהיה שרווחה מאד בציבור הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדוע לא הרג צה"ל כמה מאות פלסטינים ביום הראשון שלה ובכך בלם את המשכה. הציבור הישראלי מסכין מזה עשרות שנים עם אלימות פוליטית כלפי אנשים "שצריך" לדכא. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, הוא קיבל אותה מבכיר החונטה הפורש, גבריאל אשכנזי. הלז אמר לידיעות אחרונות אתמול ש"במזרח התיכון, עדיפה יציבות על דמוקרטיה". או, במילים אחרות, החונטה סבורה שאם על ישראל לשרוד, על הערבים להשאר מדוכאים. אם זה המחיר, עדיף לפרק את ישראל.

משתלבים במרחב: פעם, נהגו בישראל לטעון שאין בעצם עילה לאיבה בין ישראל למדינות ערב, ושהאיבה הזו היא תוצאתה של תעמולה שמיועדת להסיח את דעת הערבים מכשלונות המשטרים שלהם, שמעדיפים צעצועים צבאיים על רווחה.

השבוע, יומיים לפני שבנימין נתניהו נאלץ להודיע על נסיגה מהגזירות החדשות שלו – המילה הפעילה כאן היא "להודיע"; בהתחשב בנסיון העבר, ספק אם הן אכן תבוטלנה – בלע צה"ל עוד 700 מיליוני שקלים, מהרזרבה של 2010, מבלי כמובן להסביר למה הם מיועדים. לא היה דיון של ממש. לשם השוואה, עדכון סל התרופות לשנת 2011 עומד על 300 מיליונים בלבד, התקציב הנמוך ביותר מזה חמש שנים לדברי ח"כ רחל אדטו – ומהתקציב שלו מימנו השנה גם דלק מטוסים.

אם החונטה לא מרוצה מהמצב במצרים, היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הוא יאפשר לה להמשיך ולהגדיל את צה"ל בזמן שהציבור בולע כל לוקש. למצרים אין כוונה ואין יכולת לנהל מלחמה עם ישראל; זה לא מפריע לצה"ל לסמן את מצרים כאויב הבא שמצריך את קיומו, אחרי הקריסה המאכזבת של החזית המזרחית.

(יוסי גורביץ)