לנו או לצרינו?
לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.
זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.
השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני החי"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.
מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.
עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.
עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – היה מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא היה לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם היה עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם היה עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה היה משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא היה מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.
כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.
אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.
ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.
הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.
אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.
(יוסי גורביץ)
אני מסכים עם הכותב, אך לדעתי הדבר הרצוי ביותר הוא לבטל את גיוס החובה, שכיום אין לו לדעתי מקום. הצבא אינו צבא הגנה והוא אינו גם צבא העם. ביטול גיוס החובה הוא שלב חיוני להפיכת החברה בישראל לחברה אזרחית והמוביליות בתוך החברה צריכה לעבור בחברה האזרחית ולא בצבא. הצבא צריך להיות צבא קבע מקצועי שמגייס אנשים לפי קישוריהם. יעברו עוד הרבה שנים עד שזה יקרה, אך אני מקווה שאם קיצור שירות החובה יקודם זה יהיה צעד בכיוון.
"… הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ."
You mention STRENGTH and COURAGE as the missing prerequisites. You should have also mentioned a more crucial pre-prerequisite: WILL
The danger these units pose to the political system is more distant than their immediate benefit to Zaha"l's everyday role as an occupation force (and in Israel, immediate needs will always overshadow distant danger) j
Can you recall which unit was transferred from the West Bank to Gaza front on the eve of "Cast Lead". A give away hint: Had they failed to correctly interpret the "commander's spirit", listening to chief military rabbi Ronecki, removed all doubt as to what was their moral duty
These statistics remind me of a gathering at the Hebrew University, back in 1981
The gathering (which, not surprisingly, turned out to be a rather intimate meeting) was in solidarity with Gaddi Algazi, then a distinguished graduate of "military paramedics course", who had just been jailed for refusing to serve in the occupied territories
Tow keynote speakers were prof' Leibowich and Me'ir Pa'il, a former head of Baha"d-1, military historian and member of Knesset
Speaking first, Prof' Leibowich called for wide- spraed conscientious objectionism. If we had 500 refuseniks, he said, the occupation would be over
He was applauded
Me'irke' spoke next. If we stop taking commanding positions, he said, they will not vanish but be taken by the bastards (I do remember him using the term "mamzerim" without elaboration). j
Also he was applauded
On the way back to the faculty, a fellow student, Raffi Perlov, laughed heartily, commenting that most of the audience had applauded both speakers though their prescriptions were diametrically opposite
Having done exactly that, I remember saying, quite sheepishly, that both speakers were correct, but one was even more so than the other
השאלה היא אחרת, האם העובדה שהקצינים 'מזדהים עם הצבא' היא לא גרועה באותה מידה? גם הצבא במדינתנו הוא כוח כשלעצמו, במצב של 'הפיכה צבאית מרצון' הוא לא צריך להתמרד ממש כדי שהשלטון יבין שלא כדאי לו לעשות מהלך כזה או אחר.
היא גרועה, אבל לא באותה מידה, תאמין לי.
ויוסי, הפוסט הכי משובח מזה זמן רב. שכוייח (מצטער, הייתי חייב).
תודה 🙂
הפיכה צבאית מתרחשת בישראל כבר הרבה זמן בשקט ובאופן רציף. הצבא החדיר את אנשיו להרבה תחומי הנהגה, כך שמהפכה צבאית בסגנון הישן אינה נחוצה.
פעם חשבתי שאם יעלה נגיד ראש ממשלה ויחליט שבבת אחת מקטינים את הצבא לחצי ואת תקציב הביטחון לרבע, אז, היה נראה לי, שתהיה הפיכה צבאית נגד. העניין הוא שאין סיכוי שיעלה ראש ממשלה כזה, כי המערכת הצבאית כבר דואגת מלכתחילה שלא יגיע אדם כזה לעמדת כוח.
השאלה שלי היא: האם זו הפיכה בכלל? או אולי ישראל החלה את חייה כארגון לוחם עם מדינה כחטוטרת וממשיכה את דרכה בדיוק כך, וכל הדיבורים על דמוקרטיה היו סוג של צבעי הסוואה?
כי האם זו ממש דמוקרטיה? כי לא לערבים, לא (בדיוק) למזרחים, לא (בדיוק) לנשים שלא שירתו בצבא בתפקידים *ההם*…
שאול מופז ואיציק מורדכי הם לא דוגמאות למזרחים שהתקדמו דרך הצבא? מה עם הרמטכ"ל הנוכחי אשכנזי? מדוע השיטה הצבאית לא טובה למזרחים?
יתכן שהייתה הכוונה של רבנים,
אבל מלבד זאת, הייעוד של הצבא הפך בתקופה הזאת ליותר ויותר דתי:
לא להגן על חיינו אלא להשתלט על שטחים שאלוהים "הבטיח" לנו, או ליתר דיוק: ציווה עלינו לכבוש אותם ולשלוט בהם.
כך לפחות על פי פרשנות דתית מסוימת, ומטבע הדברים אלה שמאמצים את הפרשנות הדתית הזאת הם בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר לשרת בחוד החנית של צבא השם.