לקבלת הפרלין, חיילי השוקולד יעברו לדום
(הערה: הטקסט פורסם ב"אחר" בתחילת השבוע, ומפורסם כאן באישורו של רון מיברג – יצ"ג)
בשחר יום חמישי שעבר החליט נדב הימן שאינו יכול יותר. הימן היה – לשון עבר מכוונת; סביר שעד שעת הפרסום, זה כבר לא יהיה נכון – לוחם בסיירת מטכ"ל, הדובדבן שבקצפת של צה"ל. הוא היה באמצע "סדרת שבי" הידועה לשמצה, וכל העסק לא נראה לו. הוא התווכח עם מפקד הכוח על נחיצות התרגיל, ולפתע נעלם. כל המדינה נעמדה על הרגליים, מסוקים ומטוסים עלו לאוויר, היו שמועות שהוא נחטף – ולמחרת בבוקר הוא התייצב, סחוט, בפתח בית הוריו, קצת מופתע מהתקשורת בסביבה.
אפשר לומר שראוי להפוך את הימן למדריך בקורס: הוא הצליח, אחרי הכל, במטרתה של סדרת שבי – לשכנע את הלוחם להמלט ובהצלחה. הוא גמא מרחק ארוך, בכוחות עצמו וללא סיוע, תוך שמירה מופתית על דממת אלחוט, והגיע ליעדו למרות חיפוש קדחתני של הצבא, המשטרה והמון אזרחים שוחרי טוב. אם הוא היה עושה בסוריה, הוא היה הופך לגיבור לאומי, מישהו שעיתונאים היו מלחכים את פנכתו של דובר צה"ל כדי לקבל ראיון איתו.
ואחרי הציניות המתבקשת, צריך לומר שהטיפול המלטף של התקשורת הישראלית בהימן, שעמד בסימן "הילד שב הביתה" ללא שאלות או קושיות מיותרות היה חסר אחריות ובזיוני. "מעריב" דיווח ביום ראשון שרשויות הצבא התירו להימן להשאר בביתו בסוף השבוע ושעליו להתייצב ביום ראשון כדי לתת הסברים, אבל שהוא לא יועמד לדין. סביר להניח שההחלטה הזו התקבלה, בימים שבהם דובר צה"ל הוא גורם אסטרטגי, גם בלחץ התקשורת.
* * * * *
הימן הוא עריק. הוא עזב את יחידתו מבלי לקבל אישור, משום שהפקודות שקיבל לא מצאו חן בעיניו; התחיל חיפוש גדול אחריו; והביא את יחידת העילית שלו במבוכה. מה שהוא היה צריך לקבל היה מעצר במקום ושיפוט מהיר שהיה שולח אותו ל-35 יום בקלבוש ואחר כך שחרור בקלון מצה"ל.
אבל זה היה נראה ממש רע בתקשורת. הנראטיב שהיה נוצר היה "צה"ל המרושע מתעלל בחייל מסכן", וצה"ל צריך עוד צרות עם התקשורת – בימים שבהם הוא מנסה להסביר איך כשל מול המשט הטורקי ולמה, בעצם, אנחנו צריכים להוציא עליו כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט – כמו עוד חור בראש. אז צה"ל נוקט בשיטה שמיועדת להרדים את התקשורת, ומתייחס להימן בכפפות של משי.
הבעיה בסיפור של הימן היא הבעיה הניצבת בפני צה"ל יותר מעשור: איך קורה שחייל ביחידה הנערצת ביותר עושה ליחידה שלו זובור כזה. מה שווים כל הבדיקות והגיבושים, אם ברגע שנהיה קצת קשה, הוא אומר, כמו קארטמן בסאות' פארק, Screw this, guys, I'm going home. מצמרר לחשוב על מה היה קורה אם הימן היה מחליט שהוא לא יכול יותר בשטח אויב.
אבל רגע, למה לחשוב? זה כבר קרה. מלחמת לבנון השניה עמדה בסימן "לשמור על הילדים". כל הסתערות נבלמה עם הפצוע הראשון, שאז החלה כל היחידה להתארגן לפינוי שלו – ולא, למשל, להסתערות ולמגע עם האויב. ישנם סיפורים מחרידים מהמלחמה, על חיילים בריאים לגמרי שמסתערים על מסוקי הפינוי, תופסים את מקומם של הפצועים ודורשים שיפנו אותם. עד כמה שאני יודע, הם לא הועמדו לדין על מה שהוא בעליל פחדנות מול פני האויב.
פחד תמיד היה – היעדרו הוא למעשה סימן של פסיכוזה – וגם פחדנות היתה: האלוף דוד מרכוס תיאר בזעף את בריחת אנשי החי"ר בקרב לטרון וכינה אותה "בזויה". אריק שרון, שנפצע שם, תיאר איך נטשו אותו (ואיך חייל בודד חזר וחילץ אותו). רוני אלמוג הכתים את שמו עד כדי כך כשנס מעמדתו ב"ליל הגלשונים", שהוא נאלץ לעזוב את ישראל לאחר ששוחרר מהכלא הצבאי.
וזה בדיוק העניין: הבושה מול הלגיטימציה. פעם היה ברור שחייל שנמלט או נסוג בלי פקודה, לא יוכל להראות את פרצופו בציבור. עכשיו, זה לא לגמרי הוגן: חיילי צה"ל הם במובנים רבים עובדי כפיה. אף אחד לא שאל אותם אם הם מוכנים להתגייס או לסכן את חייהם. אבל אם הגעת למצב שבו אתה כבר בעמדה, בלי שסירבת לאורך הדרך, יש עליך אחריות להתנהג בהתאם.
מה שהיה נכון במקרה של אלמוג, לפני פחות מ-23 שנים, כבר לא נכון היום. חיילים נתפסים לא כחיילים אלא כילדים בקייטנה שבמקרה לובשים ירוק ומתעסקים עם צעצועים גדולים יחסית. לכן, כשצה"ל צריך לאכוף משמעת – ואין צבא בלי משמעת, וזה לא מקרה שצה"ל הוא הרבה יותר מיליציה מצבא – הוא נתקל בזעקות מטעם ההורים, שמלוות בסיוע ארטילרי מצד התקשורת. היתה שורה של מרידות בחטיבת גולני, למשל, ופעם אחר פעם קמה זעקה על הנסיון למיצוי הדין מול המורדים, שהם לכאורה "רק חיילים שנשבר להם" – כאילו יש דבר מסוכן יותר במדינה דמוקרטית מקבוצה של לובשי מדים חמושים שמחליטים להתעלם מהוראות מפקדיהם ולפעול על פי שיקול דעתם שלהם.
למה זה כך? למה אף הורה אמריקני, למשל, לא היה מוחה על המשמעת הנוקשה הרבה יותר שמקובלת שם? אולי בגלל שחיילים אמריקנים הם חיילים מבחירה ולא מכפיה. אולי בגלל שיש התיילדות כללית של החברה הישראלית. אולי בגלל שצה"ל עצמו ממשיך לראות בחיילים ילדים למחצה – ההנחה המובלעת שלו היא שאת המדים שלו יכבסו בבית ושאת הציוד שאין לו ושהוא צריך הוא ישלים באמצעות חשבון הבנק של הוריו. גם העובדה שה"ילד" לא באמת עוזב את הבית – שהוא חוזר אליו מדי שבועיים, בערך – לא מאפשרת את הניתוק ההכרחי. וצריך לתהות עד כמה החיילים מוכנים להפסיק להיות ילדים: אחרי הכל, השאיפה של רובם היא לצאת לכמה שיותר חופשות בבית. הצבא הוא בעצם שלב ביניים בין הילדות לבגרות: החייל עדיין נמצא חלק גדול מהזמן תחת סמכותם של הוריו, אבל עכשיו הוא ילד חשוב יותר, כזה שעושה יותר ולכן מגיע לו יותר. גם העובדה שהילדות בחברה הישראלית נמשכת היום הרבה יותר זמן כנראה משחקת כאן תפקיד. וצה"ל מעולם לא היה טוב בהתמודדות עם תהליכים חברתיים.
המקרה של הימן צפוי להיות עוד נקודה שבה צה"ל מוותר על המאבק למען משמעת: אם הוא לא נכנס לכלא, יהיה קשה מאד להצדיק את כליאתו של העריק הבא או המורד הבא. ואם צה"ל לא יתעשת, ולא יבהיר לחיילים ולהורים שלא מדובר בילדים גדולים אלא באנשים שנשבעו לציית לפקודות, מקרה הימן יחזור על עצמו. ובשדה הקרב.
(יוסי גורביץ)
It's encouraging to see some weeds of sanity sprouting within the ever-expanding flowerbeds of evil madness. Maybe, just maybe, there's still some hope
שאפו על המיליטנטיות.
מייד לכלא, ולמי אכפת אם הוא בכלל בטראומה נפשית מהעינויים שעבר.
קודם הערה נוקדנית: קרטמן אומר:
"Screw you guys, I'm going home!"
ולא כפי שכתבת.
ועכשיו בקשה: מעולם לא שמעתי את הסיפור על חיילים בריאים שניצלו מסוקי חילוץ פצועים על מנת להמלט, על חשבון הפצועים. יש לך מקורות להפנות אליהם?
הערה קטנה. נדב הימן לא היה עריק. עריקות מוגדרת היעדרות ללא אישור במשל למעלה משבועיים. מכיוון שהיימן נמלט לכמה שעות בלבד, הוא היה בגדר נעדר בלבד.
נפקד.. נפקד..
עד 24 שעות – נחשב "חשש לנפקדות"
בדיקה.
יופי, אני שמח לראות שהבלוג לא מגביל את עצמו לפרדגימה הבינארית שלכאורה נגזרת מסך רוב הפוסטים שלו ("נשק מלחמה וצבא זה רע, ערבים זה טוב"). בהחלט הופך את קרן האלכוהול והטבק עבור הקורא ממחווה דן-בן-אמוצית לשאלה עניינית שתשובה הנכונה לה די ברורה
מזדהה עם התגובה!
אני הייתי עד למקרה בו רופא נמלט משדה הקרב על מסוק בתואנה שהוא מנשים פצוע. (הנוהל המקובל הוא שהחובש של יחידת החילוץ ממשיך בהנשמה על המסוק)
מצד שני, נראה לי קצת יומרני לשפוט חיילים בסדרת שבי שמופעלים עליהם לחצים איומים, או חיילים בשדה הקרב מאותם הטעמים.
לא נעדר כי אם נפקד.
חוץ מעניין הכפיה אני מסכים לרוח הדברים שלך.
חיילי צה"ל אינם עובדי כפיה. המצב אמנם הולך והופך לכזה ככל שעובר הזמן ואחוז האנשים שאשכרה עושים צבא הולך וקטן. אבל ברמת העיקרון, אם כולם מתגייסים אז זה לא כפייה. זה די כמו מס. כבר הסברתי את זה בעבר באחד הטוקבקים (למי שמעוניין בהסבר מפורט יותר).
ההשוואה לארה"ב גם היא מגוכחת ובמיוחד הטענה של חיילים מבחירה.
ידוע לכל שמי שמתגייס לצבא ארה"ב זה מי שאין לו שום סיכוי באזרחות. הצבא מציע לימודים גבוהים, משכורת נוחה, הטבות רבות אחרות ואפשרויות קידום. באזרחות מחכה לרוב ככל המתגייסים לעתיד של הצבא האמריקאי גורנישט מיט גורנישט. גם המגייסים שם דואגים להגיע לערים המדוכאות ביותר ולהציע "חבל הצלה" בדמות הגיוס. ככה שאין כאן בחירה, לכל היותר מראית עין של בחירה. בניה "הטובים" של אמריקה לא מתגייסים לצבא ולא מעניין אותם כמה נהרגים שם כי הם לא מכירים אף אחד מהם.
גם ההורים שם זועקים, אבל שם זועקים רק הורים חלשים, ללא כוח ומעמד פוליטי, ללא יכולת השפעה.
למעשה זהו אחד ההבדלים המרכזיים בינינו לבינם בהקשר הזה. אצלנו מי שצועק "אלו הילדים שלנו" זה בעלי הכוח וההשפעה.
מי שהפך את החיילים לילדים, במידה רבה, הוא השמאל.
ארגון "ארבע אימהות" למשל. מהן אימהות אם לא אימהות לילדים. אימהות הרי לא יולדות חיילים, נכון?
כאן רוצים להיות כמו אמריקה כי אז גם כאן, "סוף סוף", העשירים והחזקים יוכלו לשמור על ילדיהם מכל משמר בעוד שהעניים והמדוכאים ישלחו את ילדיהם לחזית (מה שכבר בצורה רצינית הוא המצב).
אם זה החזון, אני לא שותף לו.
על מה אתה מדבר?
על מה אתה מדבר?
אתה מעמיד את ערך השירות לכולם מעל ערך שינוי מצב העימות, מה שתלוי בעיקר בישראל.
ובכלל, איזה כיף לראות את כל הסטיקרים האלה של "גיוס לכולם" על מכוניות של אנשים שלא נוקפים אצבע ולא מדביקים סטיקר אחד נגד העובדה שעיקר השכול הוא תוצר של בחירה ישראלית באלימות ובמלחמות בררה.
"אתה מעמיד את ערך השירות לכולם מעל ערך שינוי מצב העימות"
מה הקשר, איפה קראת את זה בדיוק ולמה אתה חושב שזה נכון?
כל התגובה שלך היתה לדברים שלא נאמרו.
ובלי קשר מזל"ט לעיצוב המחודש, יותר נעים, מסודר ומזמין.
אני מסכים שצבא לא צריך לגלות סובלנות כלפי התנהגות כזו. מצד שני, אני דווקא מאוד מזדהה עם הפציפיזם האגואיסטי, היוסריאני הזה, של "למה לעזאזל אני פה?". ברור לי שהחברה אמורה לגנות את אותו מאגיסט מפורסם שלא הסתער אי שם בעוד קרב מיותר בדרום לבנון. מצד שני, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי שהלוואי וגם אני אעשה זאת אם וכאשר יקראו לי למילואים.
סיירת מטכ"ל היא יחידה התנדבותית.
ואולם, החייל הנוקשה גורביץ לא מסתפק בכך שאפשר להדיח את החייל מהיחידה (וזה מה שכדאי גם לאחל לו, כולל פטור משירות). הוא רוצה גם להשליך את החייל לכלא.
תחי הדוקטרינה הפרוסית הגורביצית: צה"ל לא מתפקד היטב כי אין די משמעת, ולא מפני שהוא צבא קלגסים שעבר פוליטיזציה ומפקדיו מחרחרים מלחמות בררה (מה שמוזר עוד יותר הוא שהנקודות האלה בהחלט זוכות להתיחסות בבלוג שלו).
מה שעמרי ועופר אמרו.
כשצבא יוצא למלחמות מיותרות, כשמפקדיו מנהלים אותן בצורה אינטרסנטית, וכשברור לכולם שהממשלה ששולחת את הצבא דואגת רק לעתידה וכסאותיה, שלא יתפלאו שצה"ל הופך לצבא המצרי. קשה לומר מראש "אני מסרב". מצד שני, כשאדם נמצא בעומק לבנון ואמור לצאת לקרב וכשהוא יודע שמטרת המלחמה היא להציל את האגו של אולמרט ולהקטין את הנחנחיות של פרץ, פתאום הוא עושה חושבים, ומבין שזה לא לעניין.
פעם אמרו שאין אתאיסטים בשוחות. נראה לי שהיום אין לאומנים בשוחות. כולם רוצים לאמא.
אני מסכים שהחברה הישראלית עהרה תהליך של אינפנטיליזציה והיפוך היוצרות : היום נתפס שהאזרחים צריכים להגן בגופם על החיילים. ב 2006 הילדים שלי ספגו קטיושות על הראש כי צה"ל פחד שימותו ילדים אחרים (בני 19 חמושים ומאומנים שתפקידם להגן על האזרחים). כל המפגינים למען עסקת שליט דורשים למעשה את הריגתם של 200-300 אזרחים כדי להציל חייל אחד (אף אחד לא יחזיק שלט כזה כי זה יגרום לדזוננס קוגניטיבי חמור אבל גם הם יודעים עד כמה שהם מנסים להדחיק את זה שזה פירוש המחיר).
בקיצור, התחרפננו לגמרי.
אחרי כל זאת, בפרשה של נדב הימן, קל מאד לצעוק "לזרוק אותו לכלא". אבל לדעתי צריך לברר מה היו הגורמים הנפשיים שהביאו אותו למצב הזה ולקחת אותם בחשבון. לא מדובר בעבריין פה. יתירה מזאת, אם הפסיכולוגים ישתכנעו שיש פה סיטואציה חד פעמית הייתי גם מחזיר אותו ליחידה. מדובר בבני אדם, לא בסופרמנים.
פחח
יוסי גורביץ סותר את עצמו -מצד אחד הוא קובל על כך שבצבא-לטענתו-מספר התאבדויות גבוה, מצד שני הוא רוצה לפתור בעיה נפשית של חייל בזריקה לכלא .
אגב בצבא ארה"ב החיילים הם כוח עבודה זול(עובדי קבלן) ויחס בהתאם לעומת חיילי צה"ל שהם עובדי חברה (חיילים של כולנו ולא מהשוליים).
אני בנושא הזה איפשהו בינך ובין יוסי גורביץ. הוא טוען שחיילים בצבא חובה הם עבדים, ולכן מן הסתם חושב על הפרשה הזאת כפרשת עבד נמלט.