עלייתו של הרב"ט האסטרטגי
(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).
לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.
מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.
* * * * *
בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.
הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.
* * * * *
לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".
הסמל הודח מתפקידי פיקוד.
* * * * *
בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.
אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.
סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.
* * * * *
קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.
רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!
מעולם לא התקיימה.
אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.
המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.
אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.
הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.
לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.
למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.
אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.
אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.
צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.
אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.
אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.
אני חושב שאתה עושה טעות כשאתה מאשים בכשלון ההתמודדות עם המשט את הש"ג. האשם הוא אהוד ברק – הוא שבחר את דרך הפעולה, הוא שנתן את הפקודות, הוא שצריך לשאת באחריות ולהתפטר.
אני מסכים. כשאתה שם מחלקת קומנדו מיחידת עלית בשטח, הם עושים את מה שהם יודעים לעשות – הם מנצחים בקרב.
כשאתה משחרר כלבי ציד, אתה לא יכול להאשים אותם אחר כך.
השאלה למה לא השתמשו בכוחות שיודעים לעשות משהו אחר. משמר חופים. משטרה אזרחית. אפילו מג"ב.
מישהו שיודע עוד מיומנויות חוץ מלחימה.
זה לא פאק של סרן מה-שמו. זה פאק של מפקד חיל הים ששלח את הכח הכי לא מתאים, או של הממשלה ששלחה את הזרוע האלימה הלא מתאימה שלה…
מעניין, ואני חשבתי שמותר השייטת מסתם חפ"שים או ממג"ב למשל הוא שדווקא הם אינם "כלבי ציד" אלא לוחמים אינטליגנטיים במיוחד שיודעים להגיב במהירות לשינויים מפתיעים בשטח.
כן, אם הם חוליית חיסול הם ידעו להסתגל כדי לחסל הכי טוב.
לוחמים אינטיליגנטיים במיוחד, אולי, אבל לוחמים. המיומנות שלהם היא בלחימה.
יש יחדיות שהתפקיד שלהם זה פיזור הפגנות, אפילו בצבא. שלא לדבר על זה שיש כוחות לא צבאיים שאולי היו מתאימים יותר. משטרה למשל.
ולכן יש לציין המשטרה לא הסכימה לשתף פעולה בעצת היועצים המשפטיים שלה
מה???
יש לך סימוכין לזה? זה מעניין על גבול המטריד.
המשטרה לא יכולה לפעול במים בינלאומיים, אין לה שום סמכות שם.
על סמך מה אתה קובע שהעילה לירי החי היתה צל של רובה?
הסרטים שפרסם דובר צה"ל, גם אם הם לא מראים את האמת כולה, מראים שהחיילים היו בסכנת חיים גם מבלי שיהיה בידי הספנים נשק חם.
זו הגרסא הראשונית של צהל
ככל שחושבים על זה יותר, תופעת החיילים שוקולדה חופפת להפיכת הצבא לסניף של בני עקיבה את נוער הגבעות בע"מ.
בימי אינתיפדה א' העמידו אותנו בעזה למשפט על כל מגע פיזי בלתי ידידותי עם המקומיים. קשישים כמוני עוד זוכרים את הכעס על רבין שאמר "לשבור להם את הידים", אבל בזמנו נאכפה משמעת קשה בהרבה מהיום לגבי פגיעה באזרחים ואפילו בחשודים.
עם הכניסה של חובשי הכיפות החומות למגרש, אחרי רצח רבין, המוסר של צהל זז ממוסר כללי למוסר יהודי – אם הוא לא יהודי, הוא חיה.
כנראה שאפקט נוסף נמצא בתחושה של חובשי הכיפות שהעובדה שהם משרתים בצבא צריכה לבדה לזכות אותם בתודת נצח ובהערצה, שלא לדבר על כך שחייהם יקרים מכל. הרי הם יצירי האל בכבודו ובעצמו.
אלו חיילים שחושבים שהם עושים לכולנו טובה בכך שהם מוכנים לאכוף מדיניות שבעיננו היא פושעת אבל בעיניהם, ולפי חינוכם, היא נעלה בזכות היות כולנו בנים לגזע העליון.
יש כאן בעיה קשה לפאשיזם היהודיסטי, מכיוון שבפאשיזם קלאסי אין שום חשיבות לחיי אדם. גם לא אם הוא בצד שלך. ואכן, אנו רואים שבכל קרב שחיילי כיפות השוקולד יוצאים אליו – הם מפסידים ובוכים.
אולי הם חושבים שהם מגינים עלינו, אבל הם יוצרים את הסכנה הגדולה ביותר, מכיוון שברגע האמת כבר לא יישארו כאן חילים אמיתיים. רק כיפות שוקולד בכייניות ומפונקות.
לא פלא שהם בוכים ש"התל אביבים" לא רוצים להיות בצבא הקלגסות שלהם. הרי החילונים הציוניים היו אלו שהקימו את המדינה, הצילו אותה ב73 וכבשו את השטחים המתועבים ב67 (ובכל המלחמות האלו, חובשי כיפה היו לא יותר מקוריוז זניח). בלי החילונים, אין לצבא המתפורר הזה, ולמדינה שעושה את הטעות להישען עליו, סיכוי.
צה"ל התחיל להיות צבא אלים ולא מוסרי רק בשנות ה-90?
על כפר קאסם שמעת?
אריק שרון, מכיר?
נו באמת.
כאילו שאין שום הבדל בין התכיפות והעוצמה של המקרים אז והיום.
נראה לי שקיביה וכפר קאסם חמורות מכל מה שבא אחריהן.
קראתי את הפרוטוקול של משפט כפר קאסם, ונחרטה בזכרוני שו"ת בין התובע ואחד הרוצחים.
השאלה היתה לגבי העוצר – אם העוצר היה מוחלט או אם היו יוצאי דופן. הרוצח אמר שהוא היה, כמובן, נותן לאשה יולדת לעבור.
מאז 2001 היו כמה וכמה מקרים שאת הדבר הבסיסי הזה לא הבינו חיילי ישראל האטומים.
על פניו, לפחות במישור הזה הם גרועים יותר כיום מאשר אפילו בתקופת טבח כפר קאסם.
נדב, תקרא שוב את מב שzip כתב. הוא מתמקד בהתבכיינות וההתיילדות של הצבא/חיילים ולאו דווקא באלימות. משום כך כפר קאסם לא רלוונטי לדיון.
א. אני מסכים עם המגיבים הקודמים,'רב"ט אסטרטגי' יכול להתרחש רק במצב אסטרטגי,בשביל זה צריך באמת אוירה מתאימה בצבא וכמו כן צריך מצב נפיץ שמספיק בו חייל אחד כדי להצית את הניצוץ.
ב. מה שנכתב לגבי מלחמת לבנון השניה נכון לחלוטין, הייתי ילד בקיבוץ בצפון באותה מלחמה, אני בהחלט זוכר את חבורת הילדים המבוהלים עומדת לפני דלת נעולה של מקלט ('יודיעו לנו מההגמ"ר אם יהיה משהו, אמר המא"ז של הקיבוץ למי ששאל והיה מי ששאל) ואז רצים למקלט השני שהיה פתוח בזמן ההפגזה, למרות זאת ולמרות שבכינו כולנו במקלט אני לא זוכר טראומה כמו זאת שמדווחים עליה היום לגבי ילדים בצפון ששנה אחרי המלחמה עוד קופצים מטריקה של דלת, אלפי חיילים נהרגו אז אבל לנו אמרו שהכל בסדר (הכל לא היה בסדר וקלטנו את זה)והמבוגרים עשו אז את תפקידם, ספגו את האש בשבילנו. כמובן שהצד השני הוא שבבחירות שהיו אחרי כן כל ילדי הקיבוץ הסתובבו עם פתקי 'אמת' ודיקלמו שרק ל'אמת' צריך להצביע, כך שאולי קצת ביקורתיות לא היתה מזיקה אבל אם היום במלחמה שהיתה הרבה פחות נוראה והרבה יותר בשליטת מדינת ישראל אני שומע על ילדים עם חרדות וסיוטים (לא זוכר שום בכי בלילה במקלטים ולא הרטבות במיטה) בצפון אז משהו השתנה
יותר מדי לצד השני והמבוגרים כבר לא סופגים את האש בשביל הילדים יותר.
כמובן שהתכוונתי לכך שהייתי ילד במלחמת יום כיפור..
גם אני כילד במלחמת לבנון הראשונה ובתקופת המתיחות הארוכה שאחריה לא זוכר את המתח הבטחוני כטראומטי, ירו עלינו, ישנו במקלטים וזהו, כיום יש תעשיה שמשגשגת מיצירת תחושת הסכנה הקיומית.
אתה מתכוון בוודאי למלחמת לבנון הראשונה?
את תיאוריית ה"ילדים חיילים" שומעים כבר דיי הרבה זמן אבל האם יש לך הסבר משכנע לתופעה? למה זה קורה לחברה הישראלית? מה התחיל את הטרנד הזה? ממה הוא נובע? למה זה לא קורה בצבאות אחרים? למה זה לא היה קיים לפני 30 שנה? מה השתנה? הפכנו טיפשים יותר? מפונקים יותר? למה?
אני חושב שאיפה שהוא, החיילים באמת ילדותיים יותר.
אם פעם שמונה עשרה- תשע עשרה באמת היה מבוגר צעיר, היום זה חלק מהילדות. ישראלים הופכים לבוגרים-צעירים רק באמצע (לפעמים סוף) שנות העשרים שלהם.
החיילים היום באמת פחות בוגרים, החיים שלהם אחרי השחרור הם באמת חזרה לנערות. בגלל זה היחס אליהם כזה.
אולי שווה לדחות קצת את גיל הגיוס. יש הרבה מה לומר גם בזכות חיילים בוגרים יותר ומיושבים יותר שמבינים את ההשלכות של מעשיהם.
למה לא בצבאות אחרים? טוב, גיוס החובה עוזר. העובדה שבמקומות אחרים אנשים בוחרים בזה מביאה שינוי.
שירות החובה גם שבר את הלגיטימיות של טירונות שוברת, שעשתה הרבה לבגר במהירות אנשים צעירים.
ובהרבה מקומות גיל הגיוס הוא מגוון יותר, ובממוצע גבוה משמונה עשרה.
אה זה מאד פשוט, כמו כל דבר רע במדינה הכל קשור לכיבוש והפעם אני בכלל לא ציני.
ילדותיות זו התשובה הטבעית למצב שבו הערבי, האויב, האכזר, הערמומי והבוגדני הוא גם זה שבונה לי את הבית, מטאטא לי את הרחוב ושוטף את הכלים במסעדה שבה אני סועד.
מי שמתייחס לחיים בבגרות לא יכול להסכין עם מצב כזה, כי :
או שהערבי איננו כה נורא ואז איזו זכות יש לי לכבוש אותו, או שהערבי הוא אכן המפלצת שעושים ממנו ואז אני אמור להעדיף ללכלך את ידי ולהגיע לפת לחם ובלבד שלא אעסיק את הערבי הנורא הזה בשכונת מגורי, ליד בית הספר של הילדים שלי ומול המספרה שבה אישתי מסתפרת.
כדי ליישב את הסתירה הזאת אדם חייב להפוך לילדותי, אני מצטט מהזיכרון שיחה שהיתה לי עם מפגין ימין זועם שהסביר לי שפעם ה'ערבי שלו' היה מנשק לו את היד ואילו היום הוא מתחצף ואומר שידווח עליו ליוסי שריד (כך הוא טען, באמת)
'למה הוא רצה לדווח עליך?' שאלתי,
'כי אמרתי שצריך לשחוט את כל הערבים , זה למה' אמר הימני בזעם והשאיר אותי במבוכה כשתפסתי שאיננו מבין שאם צריך לשחוט את כל הערבים אז לא רצוי להעסיק אחד מהיצורים הנקלים האלו בעסק שלו.
אותו דבר נמשך גם לתוך השירות הצבאי שלנו , אם פעם חייל היה מטיל מורא וקשוח פתאום הוא הפך להיות 'ילד' שצריך לדאוג לו. מצד אחד כשהוא הורג הוא עושה את תפקידו וכשהוא נהרג הוא 'נרצח' כי הוא לא אמור למות בכלל ואף אחד לא מבין את האבסורד שחייל שהורג הוא 'גבר' וכשהוא נהרג הוא 'ילד'.
זה תופעה אוניברסלית שמתבטאת למשל בעליית גיל הנישואים ויש לה סיבות סוציאליות רבות שלא ייחודיות לחברה הישראלית.
הוא ביקש הסבר משכנע (כמו של אילן בכר למעלה) לכן באמת שיכולת לחסוך מאיתנו את הפסיכולוגיה ב10 אגורות הזאת שגם רוויה בקלישאות "כך תאשים את הכיבוש" .
ראשית היא אפילו לא מתבססת על איזה על איזה עובדה סטטיסטית מוצקה שכן לכמה אנשים יש ערבי שמטאטא להם את בית? וכמה אנשים ראו את מי שבנה להם את בית? יש אזורים שלמים בישראל שלא תתקל בערבים ביום יום .
זאת ועוד אפשר לחשוב ש"ערבי הוא לא כזה רע" ועדיין לחשוב שיש "זכות לכבוש אותו" . ואולי דווקא זאת המחשבה הבוגרת ושלך היא הילדותית?! ואלי בכלל אין לזה קשר לבגרות?
אם כן לא ממש "מאד פשוט" .
אמר אחד בספר שלו לפני שנים מספר שההיגיון מחייב לדחות את גיל הגיוס במשהו כמו 10 שנים. הבעייה היא שבגיל 27 אף אחד כבר לא יהיה מספיק פראייר שטוף מוח נתון ללחץ חברתי שהולך לצבא כי חייבים.
הבעייה היא באמת מה שמכונה "הנעורים הנצחיים". אני זוכרת שכשהייתי בצבא (וגם באוניברסיטה) אנשים סביבי היו די נדהמים שאני גרה לבד ומכבסת את הבגדים של עצמי. כי היום ילד בן 28 עדיין מקבל שירותי מגורים, כביסה, וכו' מלאים. אז ילד בן 18? הוא עוד לגמרי ילד!
הסתכלת פעם על מה שמתרחש במערכת החינוך שלנו?
משמעת? בגרות ואחריות למעשינו?
לא בבית ספרנו.
אולי זה לא המקור לבעיה, אבל זה בהחלט עוד סימפטום שמעיד על תופעה כללית מדאיגה…
לא יודע מה עם יוסי. אנסה להציע הסבר משלי. החברה הישראלית אינה נתונה לאיום קיומי מזה 37 שנה (מאז מלחמת יום כיפור). היא גם כמעט ואינה נדרשת להתמודד עם התקפות טרור בסדר-גודל רציני מאז שנות ה-80 המוקדמות (למעט מספר מצומצם של יוצאים מן הכלל, כמו מרס 2002). בתנאים האלה, כמעט ואין לה אפשרות לייצר הישג צבאי בקנה-מידה אסטרטגי. אבל הצבא, ושאר זרועות הבטחון, רוצים, כמו כל גוף אחר, להציג הישגים. ומכיוון שהישגים בעלי אופי מופשט (כמו עצם העובדה שישראל לא התמודדה עם איום אלים על קיומה מאז 1973) קשים להצגה עבור הציבור הישראלי, עוברים למשהו מוחשי יותר — ספירת גופות. משום מה, מקובל לחשוב שאם בשנה X נהרגו בישראל, במסגרת העימותים עם שכנינו, 5 אנשים, ואילו בשנה הקודמת נהרגו באותה מסגרת 25 איש, מדובר בהישג משמעותי של כוחות הבטחון בשנה X. ואם כך, הרי שמניעת הריגתו של כל ישראלי — יהיה זה אזרח או חייל — הופכת להיות יעד אסטרטגי שכמעט כל האמצעים כשרים להשגתו. ברור שלטווח הארוך, הגישה הזאת רק מסבכת את ישראל בשלל בעיות — שהרחבת ספירת הגופות גם לצד השני בעימות, קרי, התפיסה שלפיה הישגו של צה"ל גדול ככל שהוא הצליח לחסל יותר בני אדם בצד השני, היא רק הבוטה ביותר שביניהן. לא ברור איף אפשר להפוך את המגמה הזאת. באופן כללי, הציבור הישראלי צריך להיגמל מהמחשבה שהישגים הם רק מה שאפשר למדוד.
מני, המעטת בעוצמה של מתקפת הטרור של שנות האלפיים.
ב-2002, שנת השיא, נהרגו יותר מ-200 אזרחים ישראלים, נפצעו אלפים. היה פיגוע התאבדות בתדירות של אחת לשבועיים בערך. חודש מרס, כמו שציינת, היה השיא, אבל לא מדובר בגל מבודד.
מניעת מותם של אזרחים ישראלים היא אכן אחת ממטרותיו החשובות של הצבא, ואם ב-2002 נהרגו 200 אזרחים בפיגועי התאבדות ומ-2009 לא נהרג אף אחד – זה בין היתר הודות למערכת הביטחון המושמצת.
נו שוין, לזה בדיוק התכוונתי…
אני מבין שמותם של 200 אזרחים בפיגועי טרור הוא טרגדיה עבור אותם אזרחים ויקיריהם. אבל לעזאזל, בתאונות דרכים נהרגים כאן יותר אנשים מידי שנה, ואיש אינו רואה בכך בעיה אסטרטגית. שיקולים אסטרטגיים פועלים בקנה-מידה אחר לגמרי. אני לא שולל את הצורך להילחם נגד הטרור (גם לא נגד תאונות הדרכים). אבל לכל מעשה בתחום הזה יש מחיר, בעצם סט שלם של מחירים שמתבטאים בתחומים שונים, ולהתייחס למספר הקורבנות הישראלים כאל המדד היחיד או אפילו העיקרי זו שטות, שבסופו של דבר עשויה להתברר כמסוכנת ביותר עבור כולנו.
גם אתה ציינת את מתקפת הטרור של שנות השמונים (שהייתה הרבה פחות קטלנית) בנשימה אחת עם איום קיומי של פלישת צבאות זרים. ובצדק.
לפיגועי הטרור יש השלכות הרבה מעבר לאותם 200 הרוגים (בשנה אחת) ואלפי פצועים, ומשפחותיהם.
למצב שבו יש מתקפת טרור קטלנית מדי שבועיים יש השלכות על המדינה כולה. זה נוגע במישרין או בעקיפין לכל אזרח, וזה בהחלט סוגיה אסטרטגית וגם איום קיומי.
לא, טרור אינו איום קיומי, גם לא במימדי מרס 2002. אבל מעבר לכך, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני הרי מניתי את מתקפת הטרור ההיא כסוג של איום אסטרטגי, אבל טענתי שהופעתם של איומים כאלה היא תופעה נדירה בדור הזה (סוף שנות ה-70 – תחילת שנות ה-80 הם סיפור אחר, שבמסגרת הטיעון שלי מהווה נקודת-ציון היסטורית ותו לא). בדרך כלל, הטרור שמדינת ישראל מתמודדת אתו גובה בין כמה הרוגים בודדים לכמה עשרות הרוגים בשנה (למשל, בשנת 2001 היו, כזכור לי, משהו כמו 30-40 הרוגים). במונחים אסטרטגיים זה לא יותר מהערת שוליים.
דרך אגב, חלק ניכר מהאחריות על גל הטרור של תחילת 2002 רובץ כנראה על ישראל — דוגמא נוספת של "מלחמה בטרור" שבמקום להיות כלי אחד בארסנל האסטרטגי הפכה למטרה בפני עצמה, תוך שהיא גורמת הרבה יותר נזק מתועלת. ראה ערך על ראאד כרמי בוויקיפדיה העברית.
מרס 2002 לא היה חודש אחד של חוסר מזל. לאורך השנה כולה היו פיגועים בתדירות רבה, שגבו 230 הרוגים, וגם ב-2003 היו 140 הרוגים. ב-2001 – 82, לפי ויקיפדיה,
זה לא נזק ברמה האסטרטגית? מה כן אסטרטגי – רק טיל גרעיני שמשמיד את המדינה כולה? כל מערכות המדינה נפגעות במצב של פיגוע התאבדות שבועי נוסח 2002, והנזק הולך וגובר. הצגת הדברים כאילו הם נוגעים רק להרוגים עצמם, ולכן בעצם לא כל-כך חשובים בראייה כוללת, שגויה.
"בדרך כלל, הטרור שמדינת ישראל מתמודדת אתו גובה בין כמה הרוגים בודדים לכמה עשרות"
אין "בדרך כלל". כמות ההרוגים תלויה באופן ההתמודדות. יהיה מי שיטען כמובן שפעולות צה"ל תמיד גורמות לטרור, בעקיפין, ולא מונעות אותו, אבל לא זו הנקודה.
אוקיי, I stand corrected. לא ברור לי למה אתה מפנה, אבל המסמך הזה:
http://www.shabak.gov.il/publications/archive/items-archive/Pages/1.aspx
מעלה את הסטטיסטיקה הבאה של הרוגים ישראלים (אזרחים, שוטרים וחיילים) בעימות עם הפלסטינים
שנת 2001: 207 הרוגים
שנת 2002: 451 הרוגים
שנת 2003: 208 הרוגים
שנת 2004: 117 הרוגים
שנת 2005: 56 הרוגים
שנת 2006: 30 הרוגים
שנת 2007: 13 הרוגים
שנת 2008 (ינואר-ספטמבר): 32 הרוגים
(שווה גם לקרוא את הדו"ח המלא בקובץ PDF שהקישור אליו מופיע בעמוד הנ"ל)
אם כך, אזי מדובר בעלייה גדולה במספר הנפגעים בשנים 2001-2003 (שכפי שכתבתי כבר, אני מוכן לראות בה, לצורך הדיון הנוכחי, סוג של איום אסטרטגי). אבל לאחר מכן חלה ירידה למשהו שניתן לתאר כמצב נורמלי, כלומר, בר-השוואה עם הנתונים מהעשור הקודם (שוב, ראה את הדו"ח המלא בקובץ PDF).
הבעיה – וזוהי בעצם הנקודה המרכזית של הטיעון שלי – טמונה בכך שעם הירידה החדה במספר הנפגעים משנת 2004 ואילך, צימצום מירבי של כמות הנפגעים בצד הישראלי הפך למטרה בפני עצמה, כאשר דעת הקהל ודעת מקבלי ההחלטות מכשירה עבור השגתה אמצעים שהיא לא הייתה מכשירה עשר שנים מוקדם יותר. השאלה אם זה מוצדק ולאן זה מוביל אותנו, פשוט אינה נשאלת – אבל היא צריכה להישאל.
דרך אגב, למה פיגוע התאבדות שבועי (שגובה בממוצע 3.5 הרוגים) פוגע ב"כל מערכות המדינה", בעוד כמה תאונות דרכים שבועיות שגובות מספר דומה של הרוגים אינו פוגע בכל אותן מערכות – נשגב מבינתי.
ובמחילה, סירובך להתייחס לרמה הרגילה של הנזק המוסב לישראל על-ידי העימות עם הפלסטינים ("אין 'בדרך כלל'") היא שטות. ברור שמספר ההרוגים תלוי גם בהתנהגותה של ישראל. השאלה היא, איזו התנהגות אנחנו רוצים שישראל תאמץ; וכדי לענות על השאלה הזאת, יש להתייחס, בין היתר לדינמיקה של הנזק המדובר.
מובן שצמצום מספר הנפגעים הוא גם מטרה בפני עצמה (לא צריך להסביר שעדיף שלא ייהרג אדם מאשר שייהרג, ואפילו אדם אחד).
אבל כאמור, ואם אתה מסכים לראות בפיגועי 2002 וסביבותיה איום אסטרטגי אז גם אתה תסכים אולי, הנזק אינו רק לנפגעים.
כאשר תחושת הביטחון הבסיסית של האזרחים נפגעת, כל מערכי החיים נפגעים – החל מהתיירות והכלכלה וכלה במרקם החברתי, למשל ביחסי יהודים-ערבים.
איך לדעתך הייתה נראית ישראל, אילו נמשך גל הטרור בהיקפים של 2002? האם אנשים היו אומרים – נו, מילא, בין כה וכה יש לנו סיכוי להיהרג בתאונת דרכים? לדעתי היינו מתמודדים עם משבר כלכלי נורא, עם ירידה המונית, עם זעזועים פוליטיים קשים, ואולי עם דברים גרועים יותר.
הניסוח "מטרה בפני עצמה" לא היה מספיק מדויק כנראה. התכוונתי למטרה בלעדית, כזאת שלשם השגתה ניתן לזנוח השגת מטרות אחרות (למשל, ניהול של העימות ברמת נזק סבירה — כלומר, כזאת שלא תביא להתפרצות של מלחמה-זוטא בגלל נקמה על איזה פיגוע "מוצלח"; חיסולו של ראאד כרמי היה משגה מן הסוג הזה בדיוק, ועוד אחרי שהאיש אימץ כנראה את הנחיית ערפאת לחדול מהפיגועים להבא).
ודאי שהנזק מפיגועי הטרור אינו מוגבל רק להרוגים ולפצועים. גם הנזק של תאונות הדרכים אינו מוגבל לשתי קטיגוריות אלה. אילו חווינו בשנים מסוימות עלייה דרמטית במספר תאונות הדרכים ובמידת הקטלניות שלהן, זה גם היה גורם נזקים משמעותיים למדינת ישראל בכללותה. ייתכן אפילו שניתן היה להגדיר נזקים אלה כאיום אסטרטגי. אבל כל עוד מדובר בסטייה של כמה אחוזים, או כמה עשרות אחוזים, סביב הרמה ה"נורמלית", לא מדובר באיום אסטרטגי משום בחינה, וההתייחסות לעניין צריכה להיות ברמה אחרת לגמרי. וכן, חלק ניכר מהתמודדות עם גורמי סיכון שונים מתנהל במישור של דימויים. אני רוצה שהדימוי הציבורי של פיגוע (התאבדות או לא), בו נהרגים שלושה אנשים יהיה כמו הדימוי הציבורי של תאונת דרכים שבה נהרגים שלושה אנשים. כלומר, עם הבעת צער לגבי הקורבנות, חקירה, ופעילות נגד חשודים אם יימצאו כאלה (גם בתאונות דרכים ניתן הרבה פעמים למצוא את האחראי, ולהטיל עליו אחריות פלילית). אבל בלי היסטריה תקשורתית ופוליטית, ובלי דרישות לתת לצה"ל (או למשטרת התנועה) לנצח בכל האמצעים העומדים לרשותם.
נאלץ להסכים עם קודמיי. גם אם תגובת הכח במקום לא הייתה אופטימלית, הם וודאי לא הראשונים שהייתי מאשים בתוצאה הסופית. אם היו זורקים אותי או אותך פנימה עם מדים ואקדח, אולי גם אנחנו היינו משתמשים באקדח.
אין ספק.
השאלה למה הם נשלחו לשם. זו הייתה החלטה מודעת, לא טעות.
אתה מייחס יותר מדי חוכמה למי ששלח אותם. כפי שאמר מישהו פעם, מוטב שלא לייחס לרוע לב מה שניתן באותה הקלות לייחס לטיפשות.
הם נשלחו לשם עם רובי פיינטבול ורימוני גז, ואחרי שכבר ידעו שבספינות אחרות לא היתה התנגדות אלימה. תגובת הכוח היתה פרופורציונית לחלוטין למה שקרה שם. לא תקיפה במזרק ולא ויכוח על גמל ולא ירי על בריטי שאינו מהווה איום ולא ניסוי כלים על זקן ערבי בקסבה של העיר העתיקה. חיילים צריכים להגן על עצמם, והם נשלחו למצב בו הם היו מוכרחים (באמת מישהו מצפה כאן שהם יחטפו לומים וסכינים ולא יגנו על עצמם? למה?). וקרה מה שקרה. אם היו הרוגים לשייטת, היתה קמה באמת צעקת "הילדים שלנו נשלחו כצאן לטבח" אבל הפעם במזל לא קרה שום דבר כזה. להיפך – החיילים נראו כמי שמפגינים איפוק רב, ורבים יאמרו שאפילו מוגזם. כמה מהם קפצו למים כדי להימנע ממגע עם התוקפים.
יוסי כעיקרון צודק לגבי התיילדות הצבא והפגיעה באזרחי ישראל ואזרחי האויב, אבל הפעם הזו נדמה לי שהמצב אינו תואם את התיאוריה. מה לעשות, לפעמים להכניס קוביה לחור עגול זה פשוט לא עובד.
החיילים על הסיפון היו באמת בסכנה, הם לא רק חשו בסכנה.
בהחלט יתכן שהחיילים על הספינה היו בסכנה והגיבו על מנת לשרוד. אבל, התהליך שהביא אותם לנקודה ההיא היה כושל ונוהל בידי חבורת אידיוטים. אין רב"ט איסטרטגי במקרה הספינה אלא חבורת אידיוטים ששגתה באופן מחפיר ולכן על כולם להתפטר.
תיאור פסק הדין של סולברג אצלך הוא מופת של דמגוגיה ועיוות האמת, קצת בדומה לכתבה המקורית ב"עובדה". השמטת את עלילת השקר שטפלו חייליו של ר' נגדו, עלילה אילנה דיין אימצה בהתלהבות; כתבת שר' יצא לבצע וידוא הריגה, אך משום מה שכחת לציין שהוא לא ירה בגופת הילדה: "הירי שהתבצע לעבר הילדה היה של שני כדורים שנועדו לנטרל את האיום, וכוונו למרחב שממנה והלאה, ולא אל גופתה.".
הצגת את החשש ממתקפה על המוצב כ"היסטריה", אע"פ שהסכנה של מתקפה הייתה ממשית ביותר, המוצב היה תחת אש יומיומית והיו התרעות על חדירות.
פסק הדין כאן:
http://www.lawpubshop.co.il/?CategoryID=266&ArticleID=1122
כמעט אף צבא מערבי לא היה מעורב במלחמה ממשית מול צבא סדיר מזה עשרות שנים, אלא אם מתייחסים לצבא עיראק.
צבאות מערביים נלחמים בעשורים האחרונים מול כוחות גרילה (אפגניסטן, עיראק) או במערכות מהאוויר (סרביה). בהשוואה לצה"ל, הם מפעילים הרבה יותר כוח, מוכנים להעמיד את חייליהם הרבה פחות בסיכון, וכתוצאה משני אלה הורגים הרבה יותר אזרחים.
אבל הם משכילים שלא לעשות את זה על פני ארבעים וחמש שנים רצופות…
מאידך גיסא, פיגועי ההתאבדות של 2002 הם תוצאה ישירה של קטל המפגינים והמתפרעים מסוף אוקטובר 2000 . וזה לא נעשה "למנוע מותם של אזרחים ישראלים", כי הללו בדרך כלל וסך הכל לא היו בסכנה. על דאטפת אטפוך ומטאפייך יטופון.
זה לא היה רק 2002 ולא רק פיגועי התאבדות.
לפחות מאז 2001 החברה הפלסטינית היתה מגויסת למערכה של מעשי טבח בעורף הישראלי, שברובם הגדול והמכריע היו מתוכננים בקפידה. זו היתה 'תוצאה ישירה' אך ורק של החלטה אסטרטגית ומוסרית של פת"ח וחמאס ויתר הארגונים הפלסטינים (למשל 'חיזבאללה פלסטין' שביצע את הפיגוע בדולפינריום שאתמול מלאו לו תשע שנים).
דרושה מידה רבה של יצירתיות מחשבתית, שלא לומר אהדה למחוללי הפיגועים, כדי לגלגל את האחריות על דרך הטיפול של צה"ל בהתפרעויות של אוק' 2000.
שוב טעות נפוצה: אתה מתייחס לשאלת האחריות המוסרית, בעוד הפוסט מדבר על אסטרטגיה (טוב, גם קצת על הטקטיקה). אסטרטגיה אינה עוסקת בשאלה "מי אשם?" היא עוסקת בשאלה "מה לעשות?" (או "מה היה צריך לעשות?", אם מדובר בניתוח בדיעבד). השאלה אם היריב — זה האקטואלי או זה שבפוטנציה — הוא בן-שטן עם תעודות או צדיק מדופלם פשוט אינה צריכה לעלות בהקשר האסטרטגי.
לעומת זאת, מבחינה אסטרטגית, כדאי מאוד לשאול מדוע, למשל, התפרצות של אלימות פלסטינית נגד ישראל בשנת 1996 נגמרה יחסית מהר, פחות או יותר בלי נזקים ארוכי-טווח, ואילו כדי לסיים את גל האלימות שפרץ בשנת 2000 נדרש הרבה יותר זמן ומהלכים שיצרו התפתחויות חברתיות מסוכנות בישראל עצמה וסיבכו את ישראל מעל הראש בזירה הבינלאומית.
וואללה? חוץ מהפרט השולי שצה"ל טבח בין 5 ל 10 מפגינים ומתפרעים מדי יום לפני שהגיוס הפלסטיני לפגיעה בעורף הידראלי?
ברור שלדרוש ממך להתייחס לאפשרות שיש יחס סיבה-תוצאה בין ירי צלפים שיטתי על מפגינים ללגיטימציה של טרור זו דרישה קשה. אבל תנסה. ודרך אגב, ממש לא צריך יצירתיות מחשבתית בשביל זה. התבונן באורעים – מיום ליום, כל יום. זה הכל.
קשה להכריע איזו מבין הקביעות סלפנית יותר. "טבח המפגינים" בהפגנות שהיו מלוות בירי באש חיה לעבר החיילים, או האשמתם ב"לגיטימציה של טרור" בקרב ארגונים שהעלו את טבח נוסעי האוטובוסים לדרגת ריטואל פולחני זמן רב בטרם האירועים.
מכל מקום אני מסכים שבמציאות החלופית השוררת במוחך, הילולת הדמים הפלסטינית בעורף הישראלי היתה תוצאה ישירה של מעשי צה"ל, ואפילו מתבקשת.
הכל נכון.
כלומר, יש הרבה הסתייגויות: סרן ר' לא פעל כמתואר (למעשה, מדובר בשקר שיטתי), וכן קשה לומר שהכיבוש האמריקאי של יפן – שלווה בניצול מיני שיטתי, למשל – היה ממש ממש נאור. יותר נכון לומר שהיו לו יחסי ציבור מעולים. גם ניתוח פשיטת השייטת על "מרמרה" שגוי לדעתי.
אבל זה לא משנה, כי תמונת המצב נכונה באופן כללי. קל לראות זאת מתוך ההודעות של דוברי ישראל, שהאשימו את פעילי השלום שעל סיפון המרמרמה ב"לינץ'". והנה, למרות שמדובר באנשים לא הכי נעימים, כלומר חלאות, ושהעולם רק ישתפר מעובדת מותם, הרי שהם לא עשו לינץ'. כלומר, הם כן השתמשו בכלי נשק שייצוגים נפוצים של לינץ' מתארים: לא היו להם קלשונות, אבל היו מוטות וסכינים, ובעיקר גברים זועמים שמחפשים מות קדושים, שאהידים. עדיין לא מדובר בלינץ', כי אי אפשר לעשות לינץ' ללוחם שייטת במדים ובפעולה מבצעית. הכי הרבה אפשר להרוג אותו, וזו פעולה לגיטימית.
היות ואנחנו במלחמה, לגיטימי לגמרי שלוחם השייטת הנדון יקדים ויהרוג את המבקשים להורגו. כי ככה זה במלחמות, ובניגוד לעולם הקסום של יוסי, אין הגיון בכך שלוחמי השייטת יהרגו את עצמם לצרכי התקשורת. אממה, הבעיה היא לא הפעולה עצמה, או הניתוח השגוי שלה, אלא הממשלה.
לא ההחלטה לפעול, לא ההחלטה איך לפעול (השתלטות אל מול, אה, פגיעה במדחפים), ואפילו לא הבחירה לקבל את הנארטיב הפלסטיני, כלומר שהספינות מאוישות בשוחרי שלום. כל אלו נורא מעניינים, אבל העיקר הוא בכך שישראל בחרה לדברר לעולם את נארטיב הלינץ'.
נארטיב הלינץ' אומר, שהסיבה לכך שהנשק הופעל לא היו אינטרסים של ישראל – כולל בטחון אזרחיה – אלא הגנה עצמית של ועל החיילים. מכאן אפשר להקיש את המצב הנוכחי, המוזר והמטריד. אסור לישראל לפעול למען אינטרסים של המדינה או אזרחיה: לאלו אין זכות עמידה. מכאן, שלחיילים אסור להפעיל נשק, אלא כהגנה עצמית על עצמם.
ומכאן, כמובן, מסכות השקרים, התדרוכים, ההקלות המשפטיות. אלו ניסיונות לקיים צבא והגנה עצמית תחת משטר שבו אסור לחייל לפעול אלא להגנה עצמית, ועל כן ניתנת לו יד חופשית בבחירה של מהי הגנה עצמית, משפטו לאחר שהוא מפעיל את ההגנה העצמית הזו הוא קל, ושקרים מותרים.
אפשר כמובן לקטר על הצבא – הבהמה הירוקה, כזכור – אבל הנקודה היא לדעתי מחוץ לצבא. משהו בארץ, ולא ברור לי שאלו הדברים שיוסף מצביע עליהם, הפך את הלגיטימיות של הפעלת הנשק לבלתי נתפסת עבור ישראל, גם ובפרט במצבים שבהם היא מאד לגיטימית.
כי בשורה התחתונה, ברק נתניהו וליברמן היו יכולים לנטוש את נארטיב הלינץ', ולומר משהו כזה:"תקשורת עולמית יקרה, ומשפחות ההרוגים היקרות לנו מעט פחות, הבה נסביר לכם איך זה קרה. אנו פועלים מתוך חשש לכך שכניסה בלתי מבוקרת של ציוד לעזה תעשה רע לישראל ולאיזור בכלל, ואנו מפנים את המפקפקים בכך למסמך הקרוי "אמנת החאמס", הוא המצע של הממשלה הנוכחית בעזה. זהו מסמך הנע בין הנאצי המתון לאנטישמי הקשה. אולם, למרות זאת, הערכנו שהמשט הנוכחי, בהיותו מהלך של פריצה סימבולית, לא יכיל פעילי טרור ממש, ולהערכתנו גם לא ציוד לחימה של ממש.
לכן, הצענו לאנשי המשט שנעביר כל קילו של הציוד הזה, ושנבדוק אותו בזמן שהם בודקים אותנו. בקצרה, רצינו לקרוא את הבלוף שלהם, ולהדגים שאם הם אנשי שלום – אנחנו בעדם. ואכן כך הוא, אנחנו מחוייבים להעביר את הציוד לעזה, וגם מחויבים לבדיקה. אולם מה שרצינו לעשות עם המשט, לאחר שפניתנו זו נענתה בסירוב, היה להבהיר שאנו איננו מוכנים לפתרונות אחרים, כגון פריצה לעזה. על כן השתלטנו על הספינות. עם זאת, ההשתלטות נעשתה במתכונת זהירה עד מאד, שכן האמנו, בטעות, שמדובר באנשי שלום.
להפתעתנו הגדולה, התברר שבעוד שכחמישית מהספינות במשט אכן אוישו על ידי פעילי שלום מהזן הרגיל – אנחנו חולקים עליהם עמוקות, אבל מכבדים את המחויבות שלהם לאי אלימות – הרי שהספינה השישית אוישה על ידי קבוצה אלימה למדי. איננו טוענים שלא היתה להם זכות לתקוף את הלוחמים שנשלחו לעצור את הספינות: להיפך, זהו רגע נדיר שבו פעילי טרור תוקפים חיילים מאומנים ולא אזרחים שלוים. אולם אנו עומדים על כך שבמצב זה, הם זוהו באופן ברור כאויבינו מחד וכפעילי מלחמה מאידך. במצב הזה, זכותנו להרוג אותם, על פי חוקי המלחמה.
איננו רוצים לגרוע מגבורתם של אלו שתקפו אותנו. הם לחמו בעזרת נשק קר בטובים שבלוחמי המזרח התיכון, ומותם ותבוסתם בוודאי מהווים עדות לאומץ ליבם. בנוסף, שוב ובאופן נדיר, אין לנו טענות לגבי מוסריות הלחימה שלהם. סביר שאם היו מגיעים לעזה, הם היו פועלים להרוג אזרחים ישראלים. אולם האנשים הללו שנפלו בספינות, נפלו תוך שהם מנהלים לחימה שהיא עקרונית ברת הצדקה. כל הכבוד להם, וכמובן גם כל הכדורים.
עם זאת, ברצוננו להדגיש, כי תוצאות המשט מאששות באופן מוחלט את חששותינו: איננו יכולים לקחת את הסיכון של ספינה שישית מעין זו – מעין נושע שמיני – במשטים נוספים לעזה. כל המעוניין לשלוח לעזה ציוד שאינו ציוד לחימה, נדרש להעביר אותו בידוק בטחוני בישראל או מצרים. ספינות שינסו לפרוץ לעזה יבלמו."
זה מעניין, וגם נכון, אבל האם המסר לא מורכב מדי? בנוסף, הוא מניח שהמאזין כבר יודע ומקבל את העובדות הבסיסיות, שהחיילים נמצאו בסכנה ושאנשי המשט לא היו בהכרח בני דמותה של אמא תרזה. בהתחשב במצב, אם יצליחו לשכנע שלא טבחנו באנשים לשם הספורט בלבד, זה כבר הישג.
נמאס לי מהספינולוגיה הבלתי פוסקת. אנחנו נוטים יותר מדי – הרבה יותר מדי – להחליט מה לומר לפי האפקט שהדבר יעשה. זה מהלך כמעט בלתי אפשרי: יש כל כך הרבה נקודות מבט, הן מושפעות על ידי הדברים שלנו בדרכים שאנחנו לא צופים אותן, וכך אנחנו מסתבכים סתם. זו ספינולוגיה שוחרת טוב, אבל היעילות שלה אפסית, והלעג ל"הסברה" כמושג וקונספציה מוצדק.
אפשר כמובן גם לפשט את המסר הזה למספר משפטים בלבד, עבור חסרי הסבלנות לקרוא/לשמוע יותר משתי פסקאות ברצף.
סמולן, הנקודה שהעלית חשובה.
נהניתי לקרוא.
או קיי, אם יש לנו זכות לעצור את הספינה ושלומם של אנשי השייטת הוא לא הסיבה היחידה לפתוח באש כי המטרה עצמה צודקת מספיק אז למה לא להטביע אותה עם סטי"ל וזהו?
כי מראש לא היה ידוע שהמצב כל כך חמור. אף אחד לא חשב על יחידת מתאבדים איסלמיסטית שמועמסת על הספינה: הרי זה מהלך אידיוטי למדי, שפוגע במשט האסטרטגי הזה. המחשבה של כולם – גם שלי – היתה שהמשט מורכב במאה אחוז מאידיוטים מועילים, ושהמחבלים וציוד הלחימה יועברו במשטים אחרים, אם וכאשר המשט הזה יצליח ליצו תקדים שמאפשר הבאה של ציוד לעזה. זו לא תפיסה כל כך לא נכונה – מתוך שש ספינות, חמש היו מועמסות באידיוטים מועילים, ורק השישית כללה את קבוצת המתאבדים האיסלמיסטית. אז כמעט צדקנו.
אתה שואל בעצם למה החיילים לא קפצו מהספינה ברגע שגילו את המציאות (ואחרי זה הסטיל היה יכול להטביע אותה, נניח), או למה לא הונח מראש שהדבר אפשרי, או משהו כזה. אני איכשהו רוצה להמנע מהדיון המבצעי, ולעסוק במה שמאד מעצבן אותי, כלומר ההתקרבנות הישראלית הזריזה.
לא נכון. צה"ל אמר לפני הפעולה שהאפשרות שיש על הספינות פעילי טרור ושהמצב עלול להסלים בהחלט נלקחת בחשבון.
נראה לי שהיא לא נלקחה מספיק בחשבון, ובכל מקרה זו לא הנקודה, אלא ההתקרבנות כשיטה יחידה.
בשולי הדברים: אתה מדבר על "פעילי שלום מהזן הרגיל" – כאלה שאתה מכבד את מחויבותם לאי-אלימות.
אתה מתכוון לפעילים מהזן שיורים עליו בבילעין, ולפתע הצבא הפך למופת של התנגדות לא אלימה?
כן לינץ', לא לינץ'. מה זה משנה איך תקרא לזה? החיילים היו בסכנת חיים ועל כן ירו כמו כל בנאדם בכל מצב. די להתפלפלויות המיותרות, די למכבסת המילים, האקט אותו אקט.
יוסי, שאלה – יש דוגמאות לצבאות שכן מסכנים את חיי החיילים שלהם יותר מהמינימום ההכרחי *על מנת* לשמור על חיי אזרחי הצד השני?
כלומר, ברור שיש צבאות שמתייחסים לחיילים שלהם כמו לזבל ושולחים אותם למשימות התאבדות וכדומה, אבל האם זה כדי לחסוך בחיי אזרחים מהצד השני, או כדי להשיג מטרות אחרות?
במלחמת קוסובו, כוחות נאט"ו נלחמו נגד צבא סרביה – צבא בינוני בגודלו חמוש בנשק סובייטי מיושן. לצד כוחות נאט"ו פעלו ארגוני גרילה אלבניים בשטחי קוסובו.
על אף פערי הכוחות האדירים, כוחות נאט"ו, שלא רצו לסכן את חייליהם, נמנעו מעימות קרקעי עם הסרבים, אלא בחרו להפציץ את סרביה וקוסובו, ועוד מגובה רב (כדי לא להסתכן באש הנ.מ הסרבית). התוצאה הייתה 500 אזרחים הרוגים לפי המניינים הממעיטים ביותר.
אני עדיין מקווה לתשובה.
כבר במלחמת לבנון הראשונה יש זיהוי ברור של שבירת יכולתו של צה"ל כצבא לוחם. אני ממליץ בחום על הספר של אל"מ עמנואל ולד "קללת הכלים השבורים", לפחות בכל מה שנוגע לאוגדות שלמות שנתקעו בעקבות אירועיים ברמת גדוד, דוגמת קרב סולטן יעקוב(ונחשו מי היה האלוף האחראי- אחד אהוד ברק).
האשמים הם הטרוריסטים הטורקיים המחבלים הנפשעים שבאו לחסל חיילים ולהשיג ע"י כך הסלמה באיזור. את היחס הקבוע של גורביץ לצבא כבר הבנתי מזמן. הוא פשוט שונא את צה"ל, לא משנה מה הוא עושה. הקונספציה המוטעית הייתה של התקשורת. מההתחלה היה צריך להגדיר את "משט השלום" כספינות טרור מסוכנות. הממשלה הורידה הוראה נכונה וצה"ל ביצע אותה. את המשט הבא צריך להטביע. נקודה.
אם כך, חבל שלא נתנו למשט להגיע לעזה, ככה היינו דופקים את הטרוריסטים הטורקים המחבלים הנפשעים שבאו לחסל חיילים ולאסונם לא היו נתקלים אפילו בחייל ישראלי אחד….
לא. אם כך , חבל שלא הטבענו את הספינה.
טוב, ככה זה כשהמטרה האמיתית שלך היא להטביע את הספינה בלי קשר לכלום.
יוסי
תודה על הניתוח המדוייק של מדיניות "אפס נפגעים" האווילית.
הנה קישור לדו"ח הועד נגד עינויים<a href="http://www.stoptorture.org.il/files/lelo_Hisoos_HEB_WEB.pdf" שמנתח כיצד התבטאה מדיניות זו בעופרת יצוקה.
http://www.stoptorture.org.il/files/lelo_Hisoos_HEB_WEB.pdf
אני חושב שעלית כאן על הבסיס של מצבנו כאן . הצבא שמוחזק כצבא ילדים שצריך לשמור עלייהם ושלכן מרשה לעצמו להשתגע לחלוטין על מנת שלא תהיינה פגיעות. למלחמה אמיתית איננו מוכנים והצבא על ממשלותיו יביא עלינו חורבן במעשיו במצבים שאינם מלחמה.
לגבי העונשים שציינת וקולת העונשים כשנפגעים ערבים . מענין שלמרות זאת כאשר מדובר באל הייב שהוא ערבי נתנו לו 8 שנים , מה שלא קרה עם היהודים שבחיילים
אם אתה כבר חוזר לדוגמאות מ-1948, אתה יכול לספר לי כמה זמן כלא קיבלו הרוצחים מחברון, 1929? מהפרהוד,בגדד,1969? הטובחים בראמאללה, 2000 (טרם צה"ל תפס אותם)?
תודה,
בשם האגודה לסיום הצביעות.
"ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה."
כשעשיתי שמירות בצבא, תמיד ידעתי שאם אני אראה זר מתקרב אליי עם סכין הדבר האחרון שאני אעשה יהיה לצעוק לו "עצור והזדהה". כי אני מכירה את עצמי. אני אדם היסטרי, ואם אני חושבת שרוצים להרוג אותי באמצע שמירה, מבחינתי זה לברוח או לירות. ותמיד ידעתי שאם זר ירוץ אליי עם סכין בזמן שמירה – אני יורה בו, מפני שאם הייתי בורחת היו שולחים אותי לכלא, אבל אם הייתי הורגת מישהו היו מטייחים את זה יפה יפה ולא עושים לי כלום.
המאמר הוכחה ניצחת לכך שכל מה שנאמר על השמאל הקיצוני במדינתנו הינו נכון.
– כיבוש יפן ע"י שימוש בפצצות אטום הוא "כיבוש נאור
ומוצלח" (אפרופו שימוש ב"כוח אש עודף"). שכתוב הסטוריה למטרות פרופגנדה תוך התעלמות מנקודות היסטוריות משיקות. דרך פעולה ידועה של השמאל הקיצוני. על כן נאמר השמאל הקיצוני צבוע.
– ניסיון (מתועד) ללינץ' הוא "איום דמיוני". כנראה הכותב מאבד את הקשר בין המציאות לדמיון, תכונה ידועה בקרב המגזר, אי היכולת לתפוס את המציאות כמו שהיא. אולי הבעייתית מכולן. על כן נאמר השמאל הקיצוני הזוי.
– הדגשה שה"סובלים העיקריים" הם "אזרחי האויב". מה זה? ה"אויב" "סובל"? כן! הוא האויב ולכן הוא סובל וגם אזרחיו. אם הוא לא יסבול אנחנו נסבול. עוד תכונה של המגזר הוא ההתיימרות ווהתנשאות לקחת את הצד האובייטקיבי כביכול במאבק ולא את הצד של המקום ממנו הוא בא (ישראל). ברגע שאתה מנתק את עצמך מעמך ותופס פוזיציה של מין שופט על, אינך יכול להיכלל עם אף קבוצה. בעוד במשחק בכדורגל זה יכול להיחשב כמקובל, כאשר נלחמים על חיינו הדבר הוא לא פחות מבגידה. על כן נאמר השמאל הקיצוני מתנשא, על כן נאמר השמאל הקיצוני <b/<בוגד.