החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: ירושלים של מטה

הדיון בממשלה על גבולות ירושלים המאוחדת לקח חמש עשרה דקות בדיוק. זה הזמן שהוקדש לאחת ההחלטות המכריעות בתולדות המדינה, ואולי המטומטמת ביותר (והתחרות קשה). את סיפוח מזרח ירושלים הירדנית היה אפשר להבין, קשה לשער שהיו יכולים להחליט אחרת, ולא בטוח שצריך היה. אם היו מספחים רק אותה, ונסוגים משאר הגדה, יכול להיות שזה היה מצליח. זאת היתה גם הזדמנות פז לממש, ביוזמתנו ובתנאים שלנו, את הפתרון שבו תמכה, מסורתית, התנועה הציונית מראשיתה, בינאום העיר העתיקה. אבל בחירה בין עדיפויות אף פעם לא היתה הצד החזק שלנו. כאן רוצים את הכול ועכשיו, ולא חושבים על ההשלכות.

ועדה התכנסה כדי להכריע על גודל השטח שיסופח, וההצעות נעו בין סיפוח הרובע היהודי והכותל, דרך סיפוח העיר העתיקה כולה, ששטחה קילומטר מרובע אחד, לסיפוח כל ירושלים הירדנית, ששטחה היה שבעה קילומטרים מרובעים בלבד. ואז קם נציג צה"ל, אחד בשם רחבעם זאבי, ודרש לכלול בגבולות המוניציפאליים של העיר נתח ענק מהגדה המערבית. הוא קשקש משהו על טווח תותחי ה"הוביצר" של הירדנים, והציע למתוח "רצועת ביטחון" ברדיוס של כחמישה עשר קילומטרים לכל כיוון. ראש העיר, טדי קולק, כמעט התפלץ, והתקשר בבהילות לשר הביטחון, משה דיין. מסתבר שרחבעם זאבי העלה את הדרישה לגמרי על דעת עצמו, ולא כעמדה של צה"ל או משרד הביטחון. דיין, בכל אופן, לא ידע מזה. זאבי חשש שהממשלה תיסוג מהשטחים שנכבשו, למעט ירושלים, והאמין שבקביעת גבול מוניציפאלי, הוא קובע את גבולות הקבע של מדינת ישראל. אני מניח שאם לירדנים היו טילי "שיהאב", הוא יכול היה להשתמש בהם כתירוץ להרחיב את גבולות העיר עד דמשק. וזה היה הגיוני באותה מידה, כי שכהצעתו של זאבי, שעד אז אף אחד לא העלה שכמותה על דעתו, הגיעה לדיון בממשלה, לממשלה לא היה את האומץ להיות "נגד ירושלים". הממשלה צמצמה מעט את הצעתו של זאבי, וקבעה את גבולות העיר רק מפאתי רמאללה שבצפון, ועד פאתי בית לחם בדרום. במקום הקילומטר המרובע היחיד של העיר העתיקה, או שבעת הקילומטרים של העיר הירדנית, ממשלת ישראל צירפה לירושלים שבעים קילומטרים מרובעים שלמים, שבהם שכנו כשלושים ישובים פלסטיניים, בהם מחנה פליטים, שאף אחד מהם מעולם לא היה חלק מירושלים. וכך, במחי החלטה טיפשית אחת, גוש מיושב בדלילות של מדבר יהודה הפך ל"סלע קיומנו", ועד עצם היום הזה הפוליטיקאים שלנו מרעיפים מלל על הקשר הנצחי שבין עם ישראל למחנה הפליטים שועפאת. והלוואי שזה היה נעצר כאן.

ב-1970 הציע נשיא ארה”ב ניקסון תוכנית שלום שכללה את חלוקת העיר, וזאת למרות שהוא לא היה איזה כושי מוסלמי אנטישמי אלא "ידיד ישראל" לבן וממושקף. וזה הכניס את הממשלה להיסטריה שנמשכת עד היום. גולדה מאיר אמרה לטדי קולק -  שעדיין לא התאושש מכך ששטחה של עירו הוכפל פי שלוש והוטל עליו לספק שירותים לאוכלוסיה כפרית של פלסטינים – שכראש עיר, הוא צריך לדאוג לפנות את האשפה. את המדיניות, תקבע ממשלת ישראל ישירות. וכך הופקעה ירושלים מתושביה, יהודים ופלסטינים כאחד, לטובת "פרויקט לאומי" שמעולם לא התחשב בדבר הקטן שנקרא "מציאות".

תכנית האב שהוגשה ב-1968 – שדיברה על עיר קטנה, ממורכזת ונעימה, שתתבסס על נכסי תרבות, אקדמיה, תיירות וממשל -  נזרקה לפח לטובת פרויקט מגלומני למלא את המרחבים הטרשיים שבין הכפרים הפלסטינים בשיכוני אינסטנט ליהודים. קודם בנו את השכונות, על גבעות מרוחקות, אחר כך זרקו בהן עולים ושאר אוכלוסיות מוחלשות, ובסוף גם טרחו לבנות כביש שיחבר אותן, דרך הכפרים, לעיר עצמה. גרתי באחת מהן רוב חיי: אלה מקומות מחורבנים לגור בהם, ואף אחד לא סיפר לתושבים שהם נמצאים שם רק כדי לדאוג שהרווחים בין הכפרים אכן יתמלאו ביהודים, ולא חלילה בריבוי הטבעי של תושבי הכפרים עצמם. כדי לוודא שזה יקרה, היה צריך לעצור במקביל כל בניה פלסטינית.

אפשר, למשל, למצוא בירושלים אזורים ליהודים שעוברים פיתוח מואץ, ומיועדים למאתיים אחוזי בניה (שמונה קומות). ובמטווחי אבן (במטרים, לא כמליצה), אזורים פלסטינים שעדיין מקוטלגים כ"אזור כפרי" על פי תכנית המתאר הירדנית, ושם אסור לבנות יותר משתי קומות. בעצם, אסור לבנות כמעט בכלל. פלסטינים תושבי ירושלים מקבלים אישורי בניה לעיתים נדירות מאוד, ובהליך אישור פרטי ארוך ומסורבל. הקרקעות שלהם מופקעות "לצרכי ציבור", ומועברות ליהודים. מן הסתם, זה לא עובד בכיוון ההפוך. וכמובן שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא טורחת לתכנן בנייה לצרכי התושבים הלא יהודים של עיר הבירה ה"מאוחדת". הפלסטינים בירושלים הבינו מזמן את מה שאצלנו מתחיל לחלחל רק עכשיו. אי אפשר לצרף לעיר, או למדינה לצורך העניין, שטח מיושב בפלסטינים, ולצפות שיהיה בה רוב יהודי מכריע. אפשר, לכל היותר, לשמור על שליטה יהודית מכריעה באמצעות דיכוי. וכמובן שהשיטה נכשלה. במקום להגר "מרצון" ולבנות במקומות אחרים, הפלסטינים בונים ללא אישור. זאת "הבניה הבלתי חוקית" הערבית שהימין מטרטר עליה כל כך הרבה לאחרונה. למרות שהעירייה הורסת יותר ממאה מבנים פלסטיניים בשנה (לתשומת לב אלה שטוענים שאי אפשר להרוס את "הולילנד"), ישראל נכשלה בפרויקט המגלומני, ולא הצליחה לחנוק את הכפרים הפלסטיניים שצירפה לעיר, בין השאר מפני שעודדה את מתנחלי מזרח העיר לעזוב אותה לטובת התנחלויות ביהודה ושומרון. בנוסף לכל הצרות, תנופת הבניה האדירה בשכונות הטבעת במזרח משכה לעיר עשרות אלפי מהגרים פלסטינים, בעיקר מחברון. הרי אי אפשר לצפות שיהודים גאים יעשו את העבודה המלוכלכת שלהם בעצמם, נכון?

ירושלים, כמו הארץ בין הים לירדן, היא עכשיו עיר דו-לאומית דה-פקטו, שבה הפלסטינים מהווים כארבעים אחוזים מהאוכלוסייה, האזורים היהודים והפלסטיניים מופרדים כמעט לגמרי, וירושלים היהודית מנסה לשלוט ביד רמה בתושבים הפלסטיניים, כשה"שליטה" היהודית ב"בירת הנצח" מתבטאת לא במתן שירותים ואכיפת חוק, אלא בלמרר לפלסטינים את החיים. עשר ספריות קונגרס היה אפשר למלא בקלישאות המבוהלות, המתלהמות והמנופחות של פוליטיקאים ישראלים על "לב העם היהודי", ולפי עיתוני הימים האחרונים, לשונם עוד נטויה. אבל בסופו של יום, הדבר היחיד שמשאיר את ירושלים "יהודית" זו אפליה שיטתית של כל האחרים. זה, והעובדה שהפלסטינים לא מצביעים בבחירות.

המחיר? סכומים דמיוניים השקיעו הממשלות בירושלים בעשורים האחרונים, ומה שקיבלנו בתמורה היא עיר שבקושי ראויה למגורי אדם. ירושלים של מטה (להבדיל מזאת שבמוחו הקודח של הישראלי הממוצע, שיעלה אותה על ראש שמחתו אבל לעולם לא יבוא לחיות בה) נראית כמו שילוב בין מחנה פליטים, שטעטל, והמוזיאון הלאומי לפשעים ארכיטקטוניים ע"ש רם כרמי, שמחלקת הניקיון שלו יצאה לחופשה ולא חזרה. הדרך היחידה שנותרה כדי לשמור על איזו ירושלים "יהודית" ולא, חלילה, עיר לכל תושביה, זה לגזור אותה לשניים. כתושב העיר, שום דבר לא היה משמח אותי יותר מאשר אם כל אותם "אוהבי ירושלים" בעיני עצמם, שרוממות ירושלים בגרונם, היו פשוט עוזבים את העיר הזאת בשקט. דפקתם את העיר הזאת מספיק. עכשיו, איך אמר סטינג, If you love somebody, set him free.

(שלום בוגוסלבסקי)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • זיו קיטלרו

    תודה על מטר הפוסטים האחרון. כמו תמיד, כיף ( = מדכא עד עפר) לקרוא אותך.

  • מאמר נפלא.
    והרחבה על סטינג: אם אנחנו רוצים מדינה יהודית אמיתית, הגיע הזמן לעשות לה ברית מילה.

  • גיתית

    כהרגלך – מצוין.

  • גרייף

    בכל מטר השמות הערביים לשכונות בירושלים, מה שהציק לי כל הזמן הוא מדוע לא פשוט משנים לאזורים הללו את השם, קוראים להם משהו אחר, ואז אפשר בלי שום בעיה להישאר עם ירושלים נצחית ולא מחולקת, ולפתור את הבעיה הזו אחת לתמיד.

    נראה שלא רק שזה לא יקרה, אלא שזה להיאבק בתהליך הפוך לגמרי שאתה מתאר שקרה; כנראה שזאבי צדק, והפיכת ירושלים לאבן שאי אפשר לירוק או לבלוע, תבטיח שהמלחמה הזו תשאר נצחית ממש כמוה.

    אח ירושלים, מי ייתן ואשכחך.

    • עדו

      אה, זו נקודה מעניינת. חוץ מקרית יובל (בית מזמיל במקור) כל השכונות בירושלים הן בעלות שמות עבריים.
      עכשיו תנסה לשאול ירושלמי איפה זה גאולים? אין לו מושג אבל הוא יודע בדיוק איפה נמצאת בקעה. תשאל אותו איפה 'קוממיות' והוא לא ידע מה אתה רוצה ממנו אבל 'טלביה' הוא יודע גם יודע וכך גם שייח' ג'ראח, שועפט וקטמון.

  • מני ל

    בהקשר הירושלמי, שייח ג'ראח זה המקום למחות בו כיום. מי שעוד לא היה מוזמן להגיע להפגנה השבועית שתתקיים ביום שישי הקרוב בשעה 16:00 בגן הציבורי ברחוב דרך שכם פינת דלמן (בקרבת מלון אמריקן קולוני)

    להסעות ופרטים נוספים אפשר לעקוב אחרי עידכונים באתר הזה:
    http://www.justjlm.org/

  • איתי

    תודה על הפוסט. חשוב לשמוע את הפרטים הקטנים (גם אם בצורה שיטחית- מובן) בשביל לא להיבלע לתוך החור השחור שמנסים כל היום להפיל אותנו לתוכו הפוליטיקאים ובמיוחד התקשורת הישראלית האמפוטנטית.
    מתי מקס הזועם כבר יחזור הביתה?

  • איתמר קרביאן

    הרשומה מרתקת כרגיל, אבל מה עם איזה סייטיישן? הקישורים הם ממילא חצי מהסיבה לקרוא את הפוסטים של גורביץ. אולי אפשר להוסיף כמה גם כאן? מאיפה אתה יודע את כל זה?

    אני מדבר בעיקר על שתי הפסקאות הראשונות, כמובן. לא צריך להיות קינג דיוויד בשביל לראות כמה אומלל המצב כרגע.

  • כל הכבוד על היצוג האמיץ של העיר.

  • נדב ביתן

    מאמר חלש. לא מחדש שום דבר. יכולתי לכתוב אותו בעצמי. רק תגיד – הנושא: הבניה בירושלים בעיני השמאל הקיצוני, והמאמר היה נכתב מעצמו.
    חבל.