החברים של ג'ורג'

ספארטה קטנה וג'יהאדיסטית

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ג'יהאדיסטית. ג'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ג'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ג'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. החגיגה הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"יחי המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • נעם

    ושלום עכשיו, לעד קורצים לקונצנזוס שמזמן לא קיים, מחליטים היום אם לא כדאי לדרוש את הריסת יתר ההתנחלות בה חי אלירז, אבל לא את ביתו. כל כך פתטי:

    א. בגלל שבכל מקרה, גם עם עוד חמש שנים בג"צ יכריע, וגם עם עוד חמש שנים אחרי כן המנהל האזרחי יחליט להרוס. הרי ששום דבר לא ייהרס בפועל.

    ב. מי שמכיר מאחז בו יש בית אחד ולא מנסים לבנות עוד (חוץ מגבעת זר ליד קרני שומרון, שהיא בעצם כמעט חלק מהישוב) שיקום. הרי הותרת בית אחד, כמו הותרת כל הבתים, משמעותו המשך מדיניות הכיבוש והגזל.

    • מני ל

      ובנוסף, למה אנחנו לא שומעים את אירגוני הימין מוחים נגד הריסת ביתו של החייל הבדואי המצויין כאן, שנהרג בפעילות מבצעית ברצועת עזה?
      http://eyalniv.wordpress.com/2010/04/14/rcuv/
      http://cafe.themarker.com/view.php?t=394324

      ליהוה ולאשרתו הפתרונים.

      • עמי

        איך אתה מעז לכתוב את השם המפורש של יהווה??!!

        • א.ה.

          על פי הגימטריה הקדושה, יהוה = הבאבא בובה.

          קח בחשבון.

        • למה שלא יכתוב? הוא לא חולק את הטאבו שלך.

          • יחיא

            קצת פספסת, הוא גם כתב את השם בעצמו, זה סוג של הלצה

        • ערן

          אפילו ב"בחדרי חרדים" יש מי שכותבים זאת, כיוון שכתיבת השם במחשב אינה ככתיבתו על נייר.

          • רועי

            ואם אני עושה פרינט?

  • צודק במאה אחוז. גם אני תהיתי אם חברא קדישה היו עמוסים אז החמאס הפיקו את הלוויה.

  • נתן

    כשאני קראתי את הדברים מיהרתי לפייסבוק להיות חבר שלו. ( לא מצאתי…) בארץ שמלאה בחומניסטים, אנשים כמו אורי תובל הם פרח במדבר.

  • שלמה

    סלחו לי על ההפרעה, אני נכנס רק כדי להתענג ולגחך מהצד על השיח הפנים-רדיקלי, בינו לבין עצמו… רק כדי להתפעל כל פעם מחדש מרמת הפומפוזיות והצדקנות והאמונה בצדקת הדרך – כל עוד היא של מיעוט נרדף וצודק וצדקני להחריד, ש"מקריב" כ"כ הרבה למען צדקת דרכו [כמובן שברגע שדרכו הופכת קונצנזוסיאלית-הוא יקצין הימן או לשמאל שור רק ע"מ לא להדחס עם ההמון הנבער. אם יש משהו נפלא אפילו יותר מלהיות צודק זה להיות מיעוט ונבדל מההמון]

    בקיצור – פטתיזם רוחני במלוא עליבותו.

    תודה ושוב סליחה.

    • ש. ירדן

      לא צריך לבקש סליחה, אבל כן רצוי לומר משהו שתורם לדיון…

    • Quercus

      במקום שבו להגיד את האמת נחשב רדיקליות…

      • עמית ו

        נדמה לי שהתכוונת לומר "דעה" ולא אמת. הרי גם הטענה שהגב' פרץ בבירור חיה בתוך עולם אמוני וערכי מסויים היא אמת, גם להגיד שאורי תובל התבטא בבוטות מוגזמת (ואפילו בבהמיות מה) תהיה אמת. האמיתות שנכנסו לפוסט הזה נבחרו בקפידה. לזה, בדרך כלל, קוראים הבעת דעה. הדעה הזו נחשבת, בעיני אנשים מסויימים רדיקלית, לא כי היא "אמת", אלא כי הקו המוצג כאן דרך קבע הוא פטאליסטי במהותו (וכפי שעשוי לציין יוסי בצדק – הלך הרוח הכללי במדינה היום פטאליסטי לא פחות, רק בכיוון אחר) ובוחר להתנגח בקיים ולהילחם בהיעדרם המדאיג של ערכים שלצורך הדיון נכנה אותם "הומניים" בעזרת הקצנה חסרת פשרות של הערכים הללו (ולא, למשל, מנסה להכניס אותם לתוך השיח מבלי לפסול לחלוטין את עמדת הצד השני של המתרס).
        לי, באופן אישי, לא נוח מאוד עם הדעה הספציפית המובעת במאמר – לדעתי ההזדמנות הזו לעוט על הדם היא לא ראוייה. גם אם נקבל את הטענה שהיהדות המתנחלת הקצינה עד לג'יהאדיסטיות נטו (ואני לא), אני חושב ששימוש במנטרות חברתיות שאם פולטת כדי להתמודד עם אבל על בן שנהרג כדי להציג את החברה המדוברת נגד השמש הוא שימוש ציני, קר ופסול – גם אם הוא צודק בכל מילה. יש זמן ומקום לכל דבר, להגיד לאם שכולה "את לא בסדר"(וקל וחומר כל עביט השופכין שמצוטט כאן למעלה) זה מעשה מכוער.

        • אלא אם האם צועקת שבנה שאהיד בערבית, אז זה לא מגעיל אלא מקובל חברתית.

          • עמית ו

            אני לא בטוח שהבנתי אותך.

            • Quercus

              אני חושב שהבנתי את כוונתו. להתבטא נגד אם *ישראלית* ששולחת את בנה למות זה ציני, קר, פסול ומכוער, בעוד שלהגיד זאת על אם ערביה זה לחלוטין בסדר.

            • עמית ו

              בעקבות ההסבר, אני רוצה לומר מילה אחת – לא.
              לצורך העניין, אם ערבייה שצועקת "שאהיד" על בנה שהתאבד בלב אוכלוסייה אזרחית מקבלת (ממני, לפחות), את אותה הנחה שמקבלת הגברת פרץ – מת לה הבן וזו דרכה להתמודד עם זה. יהיה לי קשה עם צעקות השהיד אם הן תבואנה מתוך שמחה של ממש (מה שלמיטב ידיעתי המוגבלת לא קורה הרבה)או אם היא תבוא כקריאת עידוד (דהיינו – לשלוח את בנה להיות שאהיד).
              להתבטא נגד התופעה, אגב, כדאי ורצוי בשני הצדדים, בשני הצדדים שכול הוא תירוץ מצויין לפליטות פה שאני לא מוכן לקבל מאף אחד אחר.

              • ממך היא מקבלת את ההנחה הזו. מהחברה ככלל – ממש לא, למען האמת תמונות האם המתגאה בבנה השאהיד הן חלק מתמונות הפרופגנדה היעילות ביותר בישראל.

              • עמית ו

                אור,
                אם אני מבין אותך נכון, אתה אומר "כל הסביבה חלאות, לכן אני אנהג באותו אופן – רק נגדם". אישית, אני מעדיף לנסות להיות איש במקום בו אין אנשים.

              • לא הבנת נכון

              • עופר

                עמית- לדעתי אור מדבר לא על הגישה שלך אישית כאדם, אלא על הגישה הרווחת בחברה הישראלית כיום, וזו אכן הגישה המתוארת.

              • עמית ו

                אני מסכים עם מה שאור אומר על הגישה הרווחת היום בציבור – אני פשוט לא חושב שזה מצדיק התנהגות דומה כלפי הציבור הנ"ל.
                אור – אם לא הבנתי אותך נכון, אז האם ולמה אתה מצדיק התנסחות כמו זו שיוסי מצטט בגאון בראש הפוסט?

    • בוב גה"ז

      מה זה פטתיזם? די לנאולוגיזיסטיומיות.

  • זה הזכיר לי מאמר שפורסם לפני כמה חודשים ב"ידיעות אחרונות" על דמותו החדשה של הצבא הישראלי מפי חיילים ששירתו במערכה האחרונה בעזה.

    שימו לב לשורה הראשונה:

    שמיר יגר וגל עינב – דת וצבא

    כשר באימונים קל בקרב

    "חייל, אני מקווה שתזכה למות על קידוש השם" (חלק ממכתב שצורף לאחת החבילות שקיבלנו מהעורף).

    במוצאי שבת, 3.1.09, צילצל הטלפון. למעלה משנתיים של הכנות אינטנסיביות הסתיימו כאשר הודעה מוקלטת, בטון מעט היסטרי, קראה לנו להתייצב באופן מיידי בנקודת האיסוף הקרובה למקום מגורינו.

    את המאמר המלא אפשר לקרוא כאן:

    http://assafr.livejournal.com/105624.html

    • ערן

      קצת מצחיק שאתה מביא את הציטוט מהמכתב שצורף לחבילה, אם זה בכלל אמיתי (כן, גם לגבי טענות מ"הצד הנכון" מותר להטיל ספק), דווקא בדיון זה. מרים פרץ אמרה בפירוש שהיא לא רצתה במות ילדיה בקרב (מסכנה, צריכה גם להסביר דבר כל-כך מובן מאליו בגלל אנשים כמוכם), והוסיפה שאין לה ספק שגם אימהות מן הצד השני אינן רוצות בכך.

  • סתם אחד/האחד

    יש אפשרות לפתוח בלוג בפייס ?
    איך בדיוק ?

  • ג'ו

    שירים שמתריסים נגד הסיבות לשכול? קשה לי לחשוב אפילו על אחד. שירי יום הזכרון רובם ככולם מציגים את האבל כבלתי נמנע. כגזירת גורל.

    • עדו

      לא מדוייק, השיר 'מה אברך' למשל שואל את אלוהים למה לא בירך לנער חיים. נכון, הוא לא שואל למה הנער יצא למלחמה מלכתחילה אבל מצד שני מאשים את אלוהים שפישל וזה כבר משהו

      • ג'ו

        זה לא משהו, זה צער על מוות של אדם צעיר, אין בזה שום דבר לגבי המלחמה. מבחינת השיר אין הבדל אם הצעיר נהרג במלחמה או ממחלה, הכל גזירת גורל מאלוהים.

      • ג'ו

        מלבד 'חייל שחור מכה חייל לבן' (שהוא שיר של חנוך לוין), אני לא מוצא שום שיר מסט שירי יום הזכרון שבו יש איזשהו ביקורת, ולו מרומזת על עצם המלחמה.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          אליפלט?
          נזמר נא את שיר אליפלט
          ונגידה כולנו בקול:
          כאשר עוד היה הוא רק ילד,
          כבר היה הוא ביש גדא גדול.
          בו שכנים ושכנות דיברו דופי
          ואמרו שום דבר לא יועיל –
          אליפלט הוא ילד בלי אופי,
          אין לו אופי אפילו במיל.

          וכו'

          • חנן

            לחלוטין לא. מה עם המשך השיר? הוא מספר איך דווקא הילד שכולם לא העריכו התגלה כגיבור גדול בקרב והציל את החברים שלו וכו', ובסוף השיר אפילו מודיעים לו כמה שאלוהים (לא פחות!) מרוצה ממנו. זה בערך הכי קיטש שיש בז'אנר של שירי שכול.
            וגם – אלתרמן כתב את השיר הזה ללהקה צבאית לכבוד הגיוס של הבת שלו אליה… כנראה לא הרגע בחייו שבו הוא רצה לזעזע בביקורת חברתית נוקבת.

            • מימי

              לא יודעת, הגיבור הוא דווקא הלמך שלא מבין מה רוצים ממנו. לאוו דוקא אלירז פרץ ומות קדושים למען קידוש השם.
              וגם המלאכים שם לא ממש מלאכי נקם ושילם

              http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8687&source=282

        • אסף

          איש זונק, ואיש יורה, ואיש נופל.

  • שי

    זה בדיוק מה שחשבתי כשקראתי מה היה הטקסט שסביבו התחילה המהומה – כל מה שהוא אומר נכון.
    מעניין אם הוא התנצל בגלל לחץ מלמעלה.

  • עמית

    אני לא מבין למה זו צביעות להתאבל רק על חללי הצד שלך.
    הם הצד שלך, השניים הם האויב, לא צר לי עליהם, אחי יהונתן.

    • עדו

      עמית, אני מציע לך לקרוא את 'מילכוד 22' שם אגב מדובר במלחמה הצודקת ביותר האפשרית – מלחמת העולם השניה מול הנאצים ובאחד הקטעים האהובים עלי אומר קליוונג'ר כמדומני לגיבור הספר יוסיריאן שהגישה שלו היא בדיוק זו שהאויב רוצה .
      'האויב' עונה לו יוסיריאן 'הוא כל מי שמנסה להרוג אותך ולא משנה איזה מדים הוא לובש'.

  • עדו

    פעם נהרגו אבא ובן ממשפחת מתנחלים קיצונית במיוחד. הבן (והאח) השכול הגיע לשרת בפיקוד מרכז יחד עם חבר שלי שהוא איש מערך שהסביר לו בפירוט למה הוא שמח שהאח והאבא שלו מתו ושזה הגיע להם ושלמתנחלים באופן כללי אין זכות לחיות.
    ואילו אני שאני טיפה שמאלה מהמערך (רק מר"צ, לא להיסחף) לא הייתי אומר דברים כאלו למי ששכל את אביו ואחיו כי מדובר באנושיות בסיסית ונימוס אלמטרי.
    לגבי השימוש בשכול למטרות שנויות במחלוקת – העובדה היא שרעיה הרניק אימו של גוני הרניק הפכה לדוברת נגד מלחמת לבנון למורת רוחם של אנשי הימין – לפני שגוני נהרג לא היו נותנים לה במה ציבורית כל כך בקלות. אלו כללי המשחק, מי ששכלה בן מקבלת קצת זכויות יתר ומצד שני זוכה בהתחשבות יתר כשהיא מנצלת את זה לקידום מה שנראה לה כמטרה הנכונה והצודקת שתפצה במידת מה על האובדן. זה עדיין רחוק מאד מפולחן שאהידים ומג'יאהד בדיוק כמו שרעיה הרניק היא לא בוגדת, לא תבוסתנית ופטריוטית אמיתית.

    • אלכס ז.

      יש רק הבדל קטן בין תובל למערכניק שלך, תובל לא בא אל המשפחה האבלה, לא שלח לה מכתבים ולא ניסה להכאיב לה אישית. תובל פירסם מה שפירסם בדף שלו וחשב שרק חבריו יראו זאת – הוא לא בא להתריס בפני האם.
      יתרה מזאת, תובל לא אמר שהוא שמח במותו של הקצין, אלא דיבר כנגד הפן הציבורי של השכול ועל האידאולוגיה של הקצין והמשפחה. ככה זה – אם אתה הופך את האישי לציבורי, אל תבוא בטענות אם הציבור מתחיל לבקר את האישי.

    • גיל

      משפחת לפיד?

      • עדו

        כן

  • צרי

    חראם על ההגזמה המעט פומפוזית בפסקה האחרונה.
    לטעון שאנחנו משעבדים את ההלוטים זה נפלא, אך האנלוגיה לא במצב כדי להיות אנלוגיה; להוכיח אותנו על כך שגנבנו את כל התרבות שלנו זה גם לא מדוייק – אמנם אכן לא מעט גנבות אמנותיות נעשו, אבל לא הכל לא גנבה; אני לא יודע גם אם להציג את זה ככך שמישהו מעדיף לעמוד בהתקוממות העבדים במקום לשחררם זה משהו מדוייק או מתקרב לדיוק.

    חראם על פרץ ז"ל, שניהם. אין לי יותר מה להוסיף.

  • מימי

    סביר להניח שאם רוטר נט לא היו עוטים על האתר של תובל, אף אחד לא היה יודע על ההתבטאות הזו.
    גם לי צרמה ההופעה של אמא של פרץ, אבל אני חושבת שלאמהות שכולות יש חסינות מפני ביקורת בוטה כמו זו.

  • אחד

    להגיד אני קיצוני, צודק ומסכן זו לא חוכמה.
    לא מבין את המסכנות החילונית השפויה הזו, את חוסר האונים הזה.
    רבאק, מה הבעיה לגבש את כולנו, נושאי נטל המיסים והמילואים, הפלח החושב והמייצר – וליצור פה משטר הגיוני אחת ולתמיד???
    איזה איראן ואיזה נעליים – באיראן לא היית מעלה את הטור שלך ובטח שלא תובל, ההשוואה אינה במקומה.
    אז די להיות אומלל וכפוי בידיים של הציונות הדתית (כשמדובר בענייני מדינה) או העדה החרדית (בענייני חברה) שהרי הכפייה הזו היא מתוך אימפוטנציה של השמאל ותו לא.
    רוב הציבור לא היה מוכן להקריב את בניו בשביל מאחז לא חוקי כזה או אחר, מספיק להציג תמונה מעוותת ומסולפת.
    לכן שוב, הציבור החילוני מרכז-שמאלה הוא רוב דומם ובכיין, וכך גם הטור הזה.
    וזה לא אומר שאינני מסכים עם תופעות רבות שתוארו פה