"נראה לי", כתבה פעם ג'ולי ברצ'יל, עיתונאית בריטית מחוננת, "שהרבה יותר מדי ליברלים מאמינים שברגע שסימנת את תיבת 'אחוות בני האדם' במפקד הרוחני שלך, הדבר מעניק לך את הזכות להיות בן זונה גדול ככל שתרצה בחייך הפרטיים." אנחנו מכירים אנשים כאלה. הפרשה של עדי צמח, הרדיקל הגדול שפה ושם קצת הכה את אשתו, עדיין זכורה פה ושם.

צמח לא לבד. מסתובבת בינינו אושיית שמאל רדיקלית, אקדמאי, משורר, שהשמועות על מעשים מגונים ואף אונס שביצע בנשים, בין השאר בנשים הכפופות לו, נלחשות כבר שני עשורים ויותר. נעמה כרמי מפנה לרשימה אמיצה שכתבה אשכר אלדן-כהן ב"העוקץ", שבה התייחסה לאונס שביצע בה.

דבר אחד חסר בה: השם. השם שכולם מכירים, כולם לוחשים. כשנחשפה פרשת קצב, כמה וכמה עיתונאים התוודו שהם ידעו על מעשיו כבר שנים. אבל הם לא כתבו כלום, לא יכלו לכתוב כלום – כי כל זמן שאף אחת מהנפגעות לא העזה לעמוד מולו, להגיש תלונה, אי אפשר היה לעשות דבר. חוקי הדיבה מונעים את האפשרות לחשוף את האיש.

אבל כשהגיעה התלונה הראשונה נגד קצב, כבר הגיעו אחרות. זה לא היה המקרה הראשון – זה גם מה שקרה לאנס הבכיר הקודם, יצחק מרדכי: אחרי התלונה הראשונה, הגיעו עוד. האנס הנשיאותי מסביר את עצמו בבתי המשפט כרגע, הקריירה של מרדכי הסתיימה, והגיע הזמן לסתום את הגולל גם על זו של האנס הרדיקלי.

אם מי מקוראות הבלוג הזה מזהה את האיש, התלונני במשטרה. את לא לבד. יש אחרות. תלונה אחת, והסכר יתבקע. קל זה לא יהיה – מדובר בבהמה גסה עם רקורד של אלימות – אבל זה צריך להיעשות.

עדכון: גם חנה בית הלחמי כותבת על הפרשה.

עדכון: ונמרוד אבישר בפוסט חזק.

הבהרה: תגובות שיציינו את השם הידוע יימחקו.

הבהרה שניה: עקב יותר מדי נסיונות למשחקי מילים נואלים, שמטרתם לחשוף את זהותו של האדם המדובר, הפוסט נחסם לתגובות.

(יוסי גורביץ)