ושלוש הערות נוספות על כתב האישום נגד נתניהו

חבלה ישירה בדמוקרטיה: תומכיו של נתניהו, הן הנבערים הן הנבלים (היי, גדי טאוב!) מעלים טענה מרכזית כנגד סעיף האישום המרכזי נגדו, השוחד. לטענתם, “סיקור חיובי” לא יכול להיות שוחד; יתר על כן, הם אומרים (במיוחד טאוב) עצם ההגדרה של סיקור חיובי כשוחד מעמידה בסכנה כל עיתונאי וכל פוליטיקאי, משום שפרקליט מדינה חסר מעצורים יכול להפליל אותם כרצונו.

לטאוב ודומיו יש נקודה: אכן עומד בראש הפרקליטות פרקליט מדינה חסר מעצורים. אין ספק שהפרקליטות צריכה ניקוי אורוות, רצוי באמצעות D9. אבל הטענה שאפשר להעמיד לדין כל עיתונאי וכל פוליטיקאי היא קשקוש. במקרה של טאוב, מדובר בקשקוש אפוף במליצות גבוהות וטרחנת עילית, אבל זה עדיין קשקוש.

האוליגרך אלוביץ’ לא היה עיתונאי ונתניהו לא היה מקור. העיתונאים היו אנשי וואלה האומללים, שאולצו על ידי אלוביץ’ ושלוחיו להטות את שכתבו ולספק חיפוי למשפחת נתניהו. נתניהו העניק בתמורה לאלוביץ’ הטבות בשווי כמיליארד ש”ח, ביניהן הטבות שמנעו את קריסת יורוקום. כל מי שרוצה לדעת, צריך רק לקרוא את החלק בכתב האישום (זהירות, מסמך) העוסק באלוביץ’ שנכתב בעדינות ודיוק שנדיר לראות כמותם בכתבי אישום.

ומאחר ולפרקליטות אין הבנה בנושאי יח”צ (שי ניצן הדגים את זה לאחרונה במייל ששלח לשופטים לשעבר), היא הצליחה להפיל את הכדור הכבד ביותר במחסנית שלה. אני מפנה אתכן לסעיף 32 לנספח א’ לכתב האישום. לנוחותכן, הוא מופיע למטה.

מה קרה פה? השנה היא 2015. יום בחירות. נתניהו חושש שהוא עומד להפסיד בבחירות. להעלות שידורים בטלוויזיה או ברדיו אסור לו, ולך תביא אנשים בשעות שנותרו לך עד לסגירת הקלפי לאיזה סרטון יוטיוב. אז הוא משתמש בכלי התקשורת שנתון למרותו, וואלה של אלוביץ’, ובהנחייתו אלוביץ’ מנחה את וואלה להחזיק את סרטון “הערבים נוהרים” במשך שעות באוויר. כמה שווה השוחד מאלוביץ’ לנתניהו? את השלטון עצמו. אלוביץ’ סייע לנתניהו להפוך את הסקרים ולנצח ב-2015, סייע לו לקבל ארבע שנות שלטון נוספות. זה השוחד.

ומה היה אכפת לנתניהו להחזיר לו? אחרי הכל, הוא לא הוציא פרוטה מכיסו: הוא גנב את השלטון בכספי ציבור. זה הסיפור. רק על זה, על הקשר הזה נגד הבוחר, נתניהו היה צריך לשבת בכלא לשארית ימי חייו. אבל, כמובן, במערכת היחסים בין אלוביץ’ לנתניהו היו הרבה מאד מקרי שוחד אחרים.

אשמת מנדלבליט: אלא אם יקרה משהו יוצא דופן בשלושת השבועות הקרובים, ובהתחשב בהיסטוריה הפוליטית של 2019 זה לגמרי יכול לקרות, נלך בסביבות מארס 2020 לבחירות שלישיות ברצף. זה עולה למדינה הרבה כסף, בחירות שלישיות מערערות את אמון הציבור במערכת, הן מועילות רק לגרועים שבבני האדם, הפרסומאים – והאשמה על כך מוטלת במידה ניכרת בחיקו של הרופס הממשלתי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

מנדלבליט החזיק את ממצאי השוחד בתיק נתניהו במשך שלוש שנים כמעט. הוא זה שהתעקש להגיש כתבי אישום במשותף, בכל התיקים. בכך הבטיח גרירת רגליים ומשיכת זמן. גרוע מכך: השימוע שערך לנתניהו, כלי שלא עומד לרשותו של סתם נאשם בפלילים, אמור היה להיערך לפני בחירות אפריל. לבקשת נתניהו, מנדלבליט דחה את השימוע לאוקטובר, ולא ביטל אותו גם לאחר שורה של תרגילים מצד נתניהו – למשל, סירוב של עורכי הדין של נתניהו לבוא לקחת את החומר.

בכך אחראי מנדלבליט לבחירות ספטמבר, ומאחר ומשך את הזמן עד יום לאחר שפקע המנדט שהוענק לגנץ, הוא יהיה אחראי מרכזי גם לבחירות מארס 2020, אם יהיו כאלה. כל פקיד שגרם נזק כזה למדינה צריך ללכת בקלון הביתה. מנדלבליט יזכה כנראה בפרס ויהפוך לשופט עליון.

התיקים השתוקים: פרשות נתניהו לא מתמצות בכתב האישום נגדו. היתה, כמובן, פרשת ביביטורס, שבמסגרתה קיבל נתניהו טובות הנאה יוצאות דופן. היועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, וידא שהתיק הזה ייקבר. תיק 1000 עצמו מכיל שתי פרשות יוצאות דופן. לאחת התוודענו בשבוע שעבר: נתן מיליקובסקי, ראש וראשון לבני הדודים של נתניהו, הודה שהוא מסר לנתניהו, במעטפות, סכום של כ-100,000 ש”ח. נתניהו לא נחקר בנושא הזה, שעל פניו נע בין מתנה אסורה, הפרת חוקי המס ושוחד. הוא גם לא נחקר בפרשה אחרת שקשורה לבן הדוד המיטיב, פרשת מניות כלי השיט. כנראה שכתב האישום הזה הוא המקסימום שמוג ליבו של מנדלבליט איפשר.

ויש פרשה אחת שקושרת בין הצורך לנקות את הפרקליטות בלהביור ובין פשעיו של נתניהו: פרשת רות דוד. בשנת 2004 השמידה דוד, אז פרקליטה בכירה, תיק הברחה יוצא דופן – לאחר שעיינה בו במשך פחות משלושה ימים. בין החומרים שהושמדו היתה הקלטה של עד שקשר בין נתניהו ובין פרשת ההברחה: לכאורה, בכירים בליכוד, טען העד, פנו לנתניהו – אז שר האוצר – וזה היה מעורב בשחרור המכולה ובסגירת התיק. נתניהו טוען שהוא לא זוכר כלום. זה גם מה שאני הייתי אומר.

העד, אגב, נרצח בעינויים מאז. יש כנראה סיבות טובות לפרקליטות לא לפשפש בתיק הזה.

סליחה, טריקי דיק: לפני שנים, השוותי בין בנימין נתניהו ובין ריצ’רד ניקסון. חטאתי כלפיו ואני מבקש את סליחתו.

יש, אכן, דמיון בין שתי הדמויות. ניקסון ונתניהו שניהם פושעי מלחמה. שניהם גזענים. שניהם פשעו כלפי המדינה שבראשם עמדו וניסו לגנוב בחירות. כאן נגמר הדמיון. ניקסון, משאולץ להתמודד עם פשעיו, התפטר במקום למשוך את המדינה למשפט סנאט ארוך. הוא בחר, בסופו של יום, בטובת ארצו. זו לא היתה הפעם הראשונה: ניקסון ידע, אחרי בחירות 1960, שיריבו קנדי גנב אותן בסיוע המאפיה של שיקאגו. הוא בחר בטובת ארצו ולא גרר אותה לסיוט. מותר לשער כמה המרירות של גניבת הבחירות ב-1960 השפיעה עליו שנים אחר כך.

השוו את התנהלותו של ניקסון לזו של נתניהו שלשום, ותראו את ההבדל בין נבל פטריוט ובין נבל שמתחזה לפטריוט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)