החברים של ג'ורג'

“אני שולטת במנדלבליט”: החשיפה אמש (ב’) ב”הארץ” על נסיונה של איילת שקד להציע שוחד לבנימין נתניהו – עסקת קידום תמורת חסינות מדין – היא חתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. שרת משפטים לשעבר אומרת לראש ממשלה שהיא יכולה לנתב את היועץ המשפטי לממשלה כרצונה, ושאם הוא רוצה להמנע מעמידה לדין – שייתן לה ג’וב בממשלתו הבאה.

כן, שקד מכחישה. או, ליתר דיוק, מכחישה למחצה: היא אומרת שאם השליחים שלה אכן הציעו את מה שאומרות ההקלטות שבידי “הארץ”, הרי שהיא לא היתה מודעת לכך והם הציעו משהו שהיא לא הציעה. עוד מוסיפה שקד שהיא מעולם לא שוחחה עם אביחי מנדלבליט בשאלת החסינות של נתניהו.

ברור שהיא לא שוחחה איתו. שיחה כזו, הרי, היתה מכירת הסחורה שלה – השפעה על מנדלבליט – תמורת אפס מחיר. אף סוחר לא יעשה עסקה כזו. מהי שקד, אנחנו כבר יודעים: אופורטוניסטית וחלאה ניאו נאצית. עכשיו אנחנו למדים שתחת המעטה הנוצץ של “ערכיות שמרנית” רובצת ציניות שמוכנה למכור את כולנו.

שקד, חשוב לציין, היא כרגע אזרח פרטי. הפרשה הבל תאמן הזו – בל תאמן אפילו במצב הנוכחי, שבו כל יום מעלה פה את סף הגירוי – מציבה בפני המשטר הישראלי אתגר בלתי אפשרי. שקד היא החשודה העיקרית, במתן שוחד; אבל בנימין נתניהו, לא אזרח פרטי אלא ראש הממשלה, הוא ×–×” שידע על הצעת שוחד ונמנע מלדווח עליה לרשויות, כחובתו כחוק.

במידה מסוימת, זו אשמתן של הרשויות. הרועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, הניח לאביגדור ליברמן לחמוק מדין גם כשעמדה בפניו עבירה מוכחה ומובהקת: השגריר שמינה ליברמן בבלארוס מסר לליברמן את המידע על בקשת החקירה של המשטרה בעניינו. ליברמן ידע שהשגריר עבר עבירה, ונמנע מלדווח עליה. וינשטיין נתן לליברמן לחמוק מדין, והפך את ההעמדה לדין בשל אי דיווח לקשה הרבה יותר: יש תקדים. אפשר יהיה להשתמש בהגנה מן הצדק.

יתר על כן, למי היה נתניהו מתלונן? הרי אין מפכ”ל כבר שמונה חודשים. למנדלבליט אין טעם להתלונן; אנחנו לא חיים בפארודיה רוסית מהמאה ה-19. מנדלבליט הוא ספק חשוד בפרשה. התוצאה היא ראש מפלגה שניסתה (לכאורה, לכאורה) לבצע עבירת שוחד, ראש ממשלה שלא דיווח על הצעת השוחד, וראש תביעה כללית שלא מסוגל לחקור כי הוא השוחד.

התוצאה הטבעית היא שמצב כזה פשוט יטוייח. אבל אם זה יקרה, האמון המועט שעוד נותר במערכת המשפט שלנו אחרי מעללי החבר האחר של שקד, אפי נווה, יתפוגג ובצדק. אני לא יודע מה הפתרון (ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס?), אבל כדאי שהמערכת תייצר כזה לפני שזה יצטרך לרדת לקילשונים ולפידים. כי על פניו זה בדיוק סוג המצב שמצריך קילשונים ולפידים: הוכחה שהמערכת הושחתה עד מעבר ליכולת תיקון, ושאם האזרחים חפצים חירות אין להם אלא להפיל אותה.

עיוורים בעזה: “בכיר בפמליית ראש הממשלה”, כלומר ראש הממשלה, הודיע אתמול (ב’) שישראל מנסה למצוא מדינה שלישית שתסכים לקבל את העזתים, כדי שאלה יוכלו לעבור אליה. טרם נמצאה כזו.

נניח עכשיו לעובדה שהספין העלוב הזה הוא נסיון מובהק של נתניהו להוריד מהכותרות את ההתבהמות האחרונה של רעייתו, שהפעם נתפסה מול המצלמות כשהיא משליכה פיסת לחם שקיבלה ממארחות באוקראינה ויצרה מבוכה דיפלומטית. ההנחה פה היא שישראל יכולה ליזום טיהור אתני ברצועה. אמנם, לשם שינוי, לא באמצעות פגזי זרחן ופצצות חנ”מ, אלא באמצעות תשלום, אבל טיהור אתני בכל זאת.

ההצעה הזו, שהיא התגלמות החשיבה הציונית – המרחב הוא משהו שיש לטהר מילידיו – לא ממש חדשה. ממשלות ישראל ניסו אותה בשנות השישים והשבעים. ×–×” לא עבד. העזתים, והפלסטינים תושבי הגדה, לא הולכים לשום מקום. בעוד שנה, על פי ההערכות של האו”ם, תחדל רצועת ×¢×–×” מלהיות ראויה לחיי אדם.

אם נתניהו רוצה שהעזתים יצאו מעזה, שיואיל להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו, למשל מג’דל (המכונה אשקלון). לא, אה? אז שייערך לתוצאות ארוכות הטווח של מדיניות הגטו שלו.

האכזריות היא הנקודה: הנסיון של ממשלת ישראל להלחם ב-BDS התפוצץ לה שוב בפרצוף בשבוע האחרון, כשהיא מנעה כניסה לישראל משתי חברות קונגרס דמוקרטיות, ראשידה טליב ואילהאן עומר. התוצאה היתה זעם נרחב בארה”ב על ההתנהלות של ישראל, עליה בתשומת הלב לתנועת ×”-BDS – ולראשונה, דיבור מצד מועמדים לנשיאות על ביטול הקצבה האמריקאית לישראל, קצבה שאין לה אח ורע בעולם. ביטול הקצבה הזו, שעומדת כעת על 3.8 מיליארדי דולרים בשנה, מייצג את ×”-S שב-BDS: סנקציות. הרבה יותר חמור מחרם. אשרינו שהגענו לשם.

אבל יש נקודה ראויה לציון במיוחד בכל הפרשה: התרגיל שניסתה ישראל הרשמית לעשות לטליב. היא הציעה לה לוותר על הסיור הרשמי, אבל להגיע לגדה המערבית כדי לפגוש את סבתה בת ×”-90 – בתנאי שלא תדבר על חרמות.

כלומר, עשתה לטליב את התרגיל הקבוע שהיא עושה לפלסטינים מאז ימי משה דיין: “המדיניות שהתגבשה היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד, מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות […] יידע מה הפרט שיש לו מה להפסיד, אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהיפך; הוא יוכל להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.”

הכנע, אומרת ישראל לפלסטיני, ותר על שאיפותיך הלאומיות, כפוף ראשך; ואנחנו נתיר לך קיום כלכלי. כמובן, אתה עדיין תהיה כפוף למשיסת הצבא, עדיין תהיה חשוף לפשיטה לילית רנדומלית ללא צו גם אם לא עשית דבר, עדיין תהיה עשוי להלקח כבן ערובה; אבל יכול יותר גרוע. מה, אתה רוצה שנפוצץ לך את הבית?

הכנעי, אמרה ישראל לטליב. ותרי על עקרונותיך ומאבקך. כפפי ראשך, ואנחנו נתייחס אליך כמו לפלסטיני מן השורה. אפילו ניתן לך לראות את סבתא. לא חראם?

וטליב היססה. אבל בסופו של דבר נזכרה היא שהיא לא נתינה ישראלית: היא אמריקאית, ונבחרת ציבור אמריקאית; וכניעה כאן היתה השפלה לא רק שלה אלא של בוחריה. היא הרימה את ראשה, והפכה את הקערה על משטר העוול הבאוש והאכזרי שלנו.

אבל זאת יש לזכור: כמו אצל טראמפ, האינטסטינקט הישראלי הוא אכזריות גם כשאין בה צורך. האכזריות היא הנקודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)