כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)