סקר חדש מראה שחילונים רוצים בין אפס לשעת לימוד תנ”ך שבועית אחת, אבל, תופתעו לשמוע, לי יש הצעה רדיקלית יותר

סקר חדש, שפורסם בפודקאסט “משחקי הכיס” השבוע, מעלה ש-37% מהחילונים רוצים שמספר שעות הלימוד השבועיות בתנ”ך יהיה אפס (0) ושיעור זהה רוצה שעת לימוד אחת בלבד. רק 18% מהחילונים רוצים שתי שעות בשבוע. זו התקדמות מרשימה – התנ”ך הוא בסבירות גבוהה הטקסט המזיק ביותר למין האנושי, והוא עדיין מרעיל אותנו – אבל זה לא מספיק.

הנה הצעה צנועה: בתי ספר ממלכתיים לא צריכים ללמד תנ”ך כמקצוע נפרד. מה שצריך לעשות הוא להרחיב את יחידות הספרות ולהוסיף שם יחידה של תנ”ך. הטקסט הזה, על כל מגרעותיו הרבות, הוא בכל זאת צאן נכסי ברזל של השפה העברית (ראיתם מה עשיתי כאן?), ומאחר והשפה של מדינתנו המחורבנת היא עברית, ומאחר ויש לנו צורך מובהק בכך שאנשים פה ידעו לדבר ולחבר משפטים של יותר משלוש מילים, ושלמשפטים האלה תהיה משמעות; ומאחר ואנחנו זקוקים בחיינו ליופי ולהומור, אז בהחלט חשוב שכל אזרחי המדינה ששפת אמם עברית יכירו את התנ”ך.

ולהעברתו למחלקת הספרות יש משמעות חיונית: דה-מיסטיפיקציה שלו. לא דברי אלוהים, לא דברי נביאים, לא קושאן. רק טקסט חשוב ומשפיע, שבלי הבנה שלו היכולת שלנו להבין את העבר, ובעיקר את האמנות של העבר, מוגבלת מאד. כמובן, כדי לעשות שינוי אמיתי בתחום נצטרך ללמד חלקים מהברית החדשה, אבל זה באמת לאוטופיסטים. נסתפק בכך שכל תלמיד ישראלי יקבל היכרות עם התנ”ך – הסיפורים שלו, השפה שלו – כשמלכתחילה הטקסטים האלה מסווגים תחת ספרות. קרי, בדיון. שווה ערך ל”אחים קרמאזוב”, והמורה תצטרך לדעת להסביר את הקשר ההדוק בין התנ”ך והברית החדשה ובין הסיפור מזעזע-העולמות על המפגש בין ישוע והאינקוויזיטור הגדול. ולהסביר למה הוא מזעזע עולמות.

לקטלוג מחדש של התנ”ך כספרות יש חשיבות פרדיגמטית. והיא לא היחידה: באותה המידה אנחנו צריכים לבטל, ובהקדם, את ההבדלה בין היסטוריה כללית ובין היסטוריה יהודית. הן מעולם לא היו נפרדות. אי אפשר לדבר על סוף תקופת בית חשמונאי מבלי להכניס את הנושא להיסטוריה ההלניסטית והרומאית. אי אפשר לדבר על התפתחות התפיסה היהודית של נשמה, של גן עדן וגיהנום, מבלי לדבר על התרבות הפרסית והדואליזם שלה; להזכיר שכאשר אנחנו מדברים על רבנים ש”נכנסו לפרדס” (אני כותב סיפור על אחד מהם, נחשו מי), אנחנו מדברים על מילה פרסית; להסביר שהיא התגלגלה ל-paradiso. להסביר שאי אפשר לדבר על חסידות בלי לדבר על pietism ואי אפשר לדבר על שבתי צבי בלי להזכיר את האפוקליפסה האדירה של אמצע המאה ה-17, שגרמה לאנשים מסקוטלנד ועד האימפריה העות’מנית להאמין שקץ העולם מגיע; את התפיסות הדומות מאד לשבתאות – העדר החטא, קץ התורה/החוק, ההגעה האימננטית של יום הדין – שזעזעו אז את כל העולם הנוצרי. אפשר יהיה, למשל, לציין את העניין החריג שהביע הפרלמנט האנגלי בשבתי צבי, ולהסביר את התפיסה הפרוטסטנטית שהיהודים יצטרכו לחזור לארץ הקודש לפני שישוע יוכל לשוב.

אבל, כמובן, אלה פנטזיות. אנחנו חיים במדינה ציונית. כל מטרתה היא להבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. אין לה קיום אם ההבחנה הזו נופלת. היא תצטרך לראות את עצמה כמדינת כל תושביה. ועל התנ”ך כלל איננו יכולה לוותר: קרעי יריעותיו הם הקושאן הסופי שלה, הטענה שמצדיקה את מעשי הטבח והגירוש באוכלוסיה ילידית על ידי אוכלוסיה פולשת. ולכן יש כאן אוכלוסיה חילונית שלא רוצה שהילדים שלה ילמדו את התנ”ך, כי היא חוששת מהטקסט הזה, אבל תיעמד על רגליה האחוריות כדי למנוע את הגדרתו הרשמית כבדיון.

ועל קידוש המטרה הזו נמשיך לגדל ילדים בורים, נמנע מהם את הידע שיאפשר להם לפרוח באמת, שיאפשר לתרבות שלנו להגיע לשיאים חדשים; הם ימשיכו לגדול ומאכלת בליבם. זה תפקידם ההיסטורי.

(יוסי גורביץ)