החברים של ג'ורג'

הבעיה במיתוס מצדה מסגירה את הבעיה העיקרית בתפיסה של הימין היהודי: הסירוב להכיר בעקרון ההסכמה

יש ברנש בשם שמעון ריקלין. עבדכם הנאמן זכר אותו בתור פנאט פסיכי למדי מהתקופה שאחרי ההתנתקות, כזה אפילו במועצת יש”ע צחקו עליו, אבל מסתבר שבעשור האחרון הוא הפך את עצמו לכוכב תקשורת ימני. בדרך, הוא עשה את הפוילעשטיקים הרגילים עם קרקע ציבורית, בנה בית על קרקע פלסטינית פרטית ובלי לעדכן אף אחד, קידם את חוק ההסדרה. בקיצור, המודל הימני הרגיל של יושרה, ואני אפילו לא מדבר על הראיון המביך עם שרה נתניהו.

היום תקף ריקלין את השמאל, כמו בכל רבע שעה, והפעם היה לו משהו חושפני יחסית לומר: “במשך השנים מיתוס מצדה נדחה לצד בידי השמאל. טראמפ בביקורו בארץ שוקל להחיות את המיתוס הזה ולנאום שם. תגובת הפרשנים: תהליך השלום יחודש. בדיחה.”

טוב, נו. מותר לריקלין להתבשם מהמשיח החדש שלו, ומותר לו גם להאמין שלטראמפ יש מושג ירוק מהו מיתוס מצדה וזה לא הגיע אליו דרך יהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. אולי צריך להסביר מה הבעיה עם מיתוס מצדה ואיך הוא מדגים את הבעיה של הימין היהודי.

העובדות: שלוש שנים אחרי חיסול המרד הגדול, בשנת 73, הטילו הרומאים מצור על המצודה האחרונה שנותרה, מצדה. במקום היו ערימה של קנאים פסיכים מהמקובל, בהנהגת אלעזר בן יאיר. היסטוריונים יתארו לימים את המצור הארוך והמייגע על החור הלא סביר הזה כהוכחה לעקשנותה של רומא בדיכוי מרידות. לאחר מצור ארוך, הובקעה החומה; מנהיג המתבצרים נשא נאום נלהב שבו קרא לתומכיו להעדיף מוות על שעבוד; וכל הנוכחים שלחו יד בנפשם, פרט לשתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו בבור מים.

שימו לב לפרט האחרון. הוא קריטי.

יש כמה בעיות ביחס למיתוס ×”×–×”. נתחיל מההיסטוריות, ×›×™ הן קלות יותר. לכל האירוע יש בדיוק היסטוריון אחד: יוספוס פלביוס, מפקד יהודי שנכנע והסגיר את עצמו לרומאים והפך למשרת נרצע שלהם. יש לציין שיוספוס יוצא ממצב דומה – שבו, כמפקד, הוא נדרש להתאבד עם פקודיו ביודפת הכבושה – בצורה לגמרי לא ברורה. הוא העד היחיד ממה שהלך שם, והתיאור שלו אמין בערך כמו נתניהו ביום רע. כך שצריך להתייחס בזהירות לתיאור שלו של מצדה.

הבעיות הן:

א. פלביוס מדבר על כ-1,000 מתאבדים. במקום מצאו שרידים של כ-30 גופות. לא ברור מה קרה לכל השאר. ניפוח מספרים הוא אפשרי, ואלף הוא בכל מקרה מספר טיפולוגי.

ב. תיאור הקרב אצל יוספוס לא תואם את הממצאים הארכיאולוגיים, ומכל מה שאנחנו יודעים הוא כנראה לא היה שם אלא נשען על עדים, ולא עדים מהימנים כל כך.

ג. הנאום הנרגש של בן יאיר הוא ככל הנראה פברוק מוחלט, שמתבסס על המסורת של ההיסטוריונים אז לכתוב לא את מה שנאמר (השגת המידע המדויק היתה מסובכת למדי), אלא את מה שצריך היה להיאמר.

ד. כאמור, אין שום אזכור אחר בן התקופה לאירוע ×”×–×”. והמרד הגדול דווקא הוזכר לא מעט. בעולם העתיק היו מספר מקרים של התאבדות המונית שדווחו, לעתים בהערצה, כך שהשתיקה הזו משונה. הדבר הקרוב ביותר לסיפור מצדה שאפשר למצוא – מעין הד שלו – מופיע במסכת גיטין, בתיאור של “ד’ מאות ילדים וילדות שנשבו [במהלך המרד הגדול – יצ”ג] לקלון”, כלומר לעבדות מינית (ובמילים ברורות יותר, לאונס פדופילי), שמטביעים את עצמם בים. הבעיה היא שהסיפור ×”×–×” נטול כל ביסוס. באותם עמודים מסופר על כך שבביתר היו “400 בתי כנסיות, ובכל אחד מהם 400 מלמדי תינוקות, וכל אחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן”, ו”לכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.” יש להניח שהוצאה להורג של 64,000,000 ילדים היתה מושכת איזושהי תשומת לב, והחזרה של המספר 400 כאן ובסיפור “הילדים שנשבו לקלון” מערערת את שניהם.

×”. מנגד, התיאור מושך הלב של יוספוס של השעות האחרונות של המורדים – הוא די מתעב אותם באופן כללי, ומכל מה שאנחנו יודעים, בצדק – ושל הגבורה שלהם, במסמך שאמור להיות תעמולה קיסרית רשמית ובלי ספק עבר סוג של צנזורה, חותר תחת המסר של יוספוס עצמו, ועל כן יתכן שהוא מתעד משהו שקרה. לא כמו שתואר, לא באותם מספרים, אבל משהו שקרה. הרי אם הסיפור ×”×–×” לא ×”×™×” ולא נברא, ספק אם הוא ×”×™×” עובר את העורך הקיסרי. יוספוס פלביוס ×”×™×” עבדו המשוחרר של אספסיינוס; החירות שלו היתה מוגבלת.

× × ×™×—, לצורך הדיון, שמשהו מעין ×–×” אכן קרה. על כל פנים, למיתוס – להבדיל מהאירועים שהוא מתיימר לתאר – יש קיום משלו. כותבי התלמוד, משת”פים של הרומאים בעל כורחם, העלימו את הסיפור לגמרי ויהודים לא הכירו אותו באלף הראשון לספירה. יוספוס, שכתב יוונית, שרד בעיקר דרך הכנסיה. גרסה של הספר, ספר יוסיפון, התחילה להסתובב באשכנז בסוף האלף הראשון. התקופה קריטית: מאה שנים אחר כך, ירצחו יהודי הריין את ילדיהם ויתאבדו במהלך מסע הצלב הראשון (פרעות תתנ”ו). לאחר ויכוח, כנראה לא פשוט – פאקינג רצח ילדים – החליטו רבני אשכנז שהרוצחים הללו היו “מקדשי השם.” קידוש השם הפך למושג נפוץ באשכנז – וכשהציונים הגיעו לפלסטינה וחיפשו מיתוס גבורה מכונן, הם מצאו את סיפור מצדה. הוא הזכיר את המיתוסים מהבית, אלא שהחלק של רצח הילדים וכל האמונה הדתית של בן יאיר היו בעייתיים, אז הם הושמטו מהסיפור המקובל. כלומר, סיפור שהועלם על ידי הרבנים מחשש לקנאות שהוא יעודד, הועלה מן האוב על ידי הציונים בדיוק כדי שיעודד קנאות. הרוצחים שביצעו מעשי טבח בעין גדי הפכו לגיבורים לאומיים בשל האופן שבו מתו.

יש המון בעיות עם הקבלה של מיתוס מצדה. השמאל, בשנות השבעים והשמונים, טען כנגדו שהוא מעודד אתוס של מוות על פני אתוס של קיום, וזה בלי ספק נכון. אבל יש נקודה אחת שלא הודגשה: שתי הנשים וחמש הילדים שיצאו משם.

כשבוצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, לא רק הגברים הלוחמים מתו: הם הרגו קודם כל את נשיהם ואת ילדיהם. הנימוק של בן יאיר – כמו בסיפור 400 הילדים התלמודי – ×”×™×” המנעות משביה לקלון. אפילו אם × × ×™×— שהנשים בחרו במוות מרצונן, בהנחה שהיה להן רצון חופשי, לילדים ודאי לא ×”×™×” רצון ×›×–×”. והם היו כשליש מהקורבנות.

רצח ילדים על ידי הוריהם, ודאי כשהוא תוצאה של מה שנראה כהיסטריה קולקטיבית, הוא משהו שנהוג למחוק מהזכרון. איך זה נראה? יש לנו תיאורים מרצח הילדים בתתנ”ו: “והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת [כאן מתארת הכרוניקה כיצד מקריבה האם את שתי אחיותיו של אהרן, בילא ומדרונא]… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא.” שימו לב לתיאור החוזר ונשנה של הרצח כקורבן: שאם לא כן, אם היה הפשע הנתעב המוכר ביותר לאדם מתואר כפשוטו, לא היה הלב עומד בכך. “מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע”, שר רבי קלונימוס.

האם שמעון ריקלין תומך ברצח ילדים לצרכי כבוד לאומי? האם היה מוכן לזבוח את ילדיו לשם כך? במחשבה שניה, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה התשובה. אבל זו הנקודה: מאחורי המיתוס של ה”התאבדות” במצדה עומדת מציאות של רצח ילדים וכנראה נשים. האם ריקלין לא יודע את זה? אולי זה לא חשוב. כי, בסופו של דבר, הבעיה של הימין היהודי היא עם עצם הרעיון של הסכמה. ריקלין הגן על החבר המטריד מינית שלו, ינון מגל, כי מה חשובה ההסכמה של הנשים. הוא מגן על הכיבוש של פלסטינים, כי מה חשובה הסכמת הנשלטים. והוא רוצה את מיתוס מצדה, כי מה זה חשוב איך נראו הרגעים המזוויעים האחרונים של כ-300 ילדים כשאביהם קם עליהם לשוחטם. הסכמה? רצון? קבלה? זה לחלשים. ריקלין רוצה שהגבר היהודי יחליט, והאשה והילד הם הרי רכושו של הבעל.

המיתוס של מצדה חזר לחיינו כשהיה צורך במיתוס גבורה לאומי, רצוי צבאי. ב-60 השנים האחרונות יש נסיגה שקטה ממנו. רצח הילדים שהוא מסווה כהתאבדות הוא סיבה מספקת לדחיקתו אל הנשיה שממנה הועלה. מי שרוצה להחזיר אותו לחיינו, מוטב שינמק את דבריו היטב.

(יוסי גורביץ)

בטלוויזיה הישראלית התחילו לשיר אתמול, לרגל חג החנוכה, את "מעוז צור", פיוט אשכנזי מימי הביניים. כמקובל, זה נעשה בלי יותר מדי תשומת לב למשמעות של הטקסט, וחבל: הפיוט הזה מכיל הסברים חשובים על מהותה של המדינה היהודית.

בבית הראשון שלו אפשר לקרוא את השורות

לעת תכין מטבח מצר המנבח,

אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח

או, בעברית מודרנית, "כאשר אתה, יהוה, תטבח באויבינו הכלבים, נשלים ברינה את חנוכת המזבח של בית המקדש השלישי." יש יסוד להניח ש"צר המנבח" הוא עמלק, האויב המיסטי של יהוה והיהודים, שהשמדתו הסופית היא חלק מקץ הימים בתפיסה היהודית.

עם זאת, את עיקר תשומת הלב צריך להפנות דווקא לבית האחרון בפיוט:

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה,

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

הטקסט, במסורת הפיוט האשכנזי, קושר בין גאולה ובין נקמה רוויית דמים "באומה הרשעה." במאמר פורץ דרך לפני כעשרים שנה – "הדם והקללה, הנקם והעלילה" – הבחין פרופ' ישראל יובל בצמאון הדם של הפיוטים האשכנזים: באחד מהם מופיעה המילה "דם" 77 פעמים. הגאולה, על פי התפיסה האשכנזית, תהיה מלווה במרחץ דמים גדול ונורא. בקווים גסים, הגאולה על פי התפיסה של יהודי ספרד תהיה מלווה בהמרת דתם של הלא-יהודים, שעם גילוי טבעו האמיתי של האל ימהרו להכיר באמת ולכרוע בפניה. הגאולה האשכנזית, מצד שני, לא שואפת להמרת דתם של העמים, אלא להשמדתם.

הפער הזה הגיוני מאד. יהודי אשכנז חיו בארצות נוצריות. אף שהאיסלם לא היה פילושמי בשום צורה שהיא, שום דבר לא דומה לשנאה שבין נוצרים ויהודים ולהיפך. בניגוד למסורת היהודית המתנשאת המקובלת, היהדות איננה אמה של הנצרות אלא לכל היותר אחותה המבוגרת קמעא. היהדות כפי שאנו מכירים אותה, היהדות הפרושית-רבנית, מתחילה להתפתח כמה עשרות שנים בלבד לפני עליית הנצרות. ישוע מבוגר בדור אחד בלבד מהלל.

* * * * *

השליטים הרומאים התייחסו בבוז לשתי הדתות, אך בשנאה של ממש לזו הנוצרית, שהיתה אויבת מושבעת של סדר העולם ההלניסטי-רומאי ושעוררה את כל החשש הרומאי הקמאי מדתות נסתרות ותת קרקעיות. הנוצרים הואשמו, בצדק, בכך שהם מתפללים לחורבנה של האימפריה ולמעשה חורבנו של העולם כולו; הם גם היו אשמים בחטא הגדול ביותר של העולם העתיק, הסתה של אזרחים טובים לנטוש את "דרך האבות", ה-mos maiorum שהוא בסיס הסדר החברתי, ולשכנע אותם להצטרף לכת שמנתקת אותם מכל מהלכם של החיים. הרדיפה הראשונה של נוצרים, מוגזמת אפילו לטעמו של טקיטוס ששנא את כל הצדדים המעורבים, מתרחשת בימי נירון קיסר – וכותבים נוצרים מאשימים את היהודים בכך שהסיתו את פופיאה, אשת הקיסר (שנחשבה למתייהדת) כנגד הנוצרים. ניתן להניח שהחיה הגדולה אשר מספרה 666 היא נירון עצמו: "נרון קסר", בהשמטת הי' המקובלת בתקופה, שווה 666 בגימטריא. רדיפות כאלה הפכו לדבר נפוץ; הקריאה Christianos ad leonem, "הנוצרים לאריות", נשמעה לעיתים תכופות אחרי אסונות טבע, שנתפסו כהוכחה לזעפם של האלים. המקורות הנוצריים טוענים שוב ושוב שיהודים היו שותפים לרדיפות, ואין סיבה טובה לחשוב שהם משקרים (אם כי סביר מאד שהם מגזימים).

ב-312, אחרי הרדיפה הגדולה של דיוקלטיאנוס, מתהפך הגלגל: קונסטנטינוס מעביר את צו הסובלנות שלו, ומתחיל את התהליך הארוך של הפיכת האימפריה לנוצרית. לכת השלטת החדשה יש הרבה מאד חשבונות לסגור, ואת הפניית הלחי השניה היא שוכחת במהירות. הנסיונות לפעול נגד הפגאניות והפגאנים נתקלים בהתנגדות קשה: המרד של מאגנאנטיוס, שהניף את הנס הפגאני, הוביל לקרב מורסה מאיור, אחד הגרועים בהיסטוריה הצבאית הרומאית, שבו נפלו כ-50,000 איש משני הצדדים – מספר עצום במאה הרביעית. אחר כך מגיעה האפיזודה של יוליאנוס הכופר, שכחלק מהנסיונות שלו לשבור את הכנסיה בונה מחדש לא רק מקדשים פגאניים שהוחרבו או הוזנחו, אלא מוביל גם נסיון לבנות מחדש את בית המקדש היהודי. תאונה מסתורית מחריבה את המבנה, יוליאנוס הזועם מבטיח לבנות אותו מחדש כשיחזור ממסע צבאי לפרס, אבל המצביא המוכשר מת שם – ועל פי שמועות, ששני הצדדים מיהרו לפמפם (אם כי לא הוזכרו על ידי ההיסטוריונים שהשתתפו במסע), נדקר בעורפו על ידי חייל נוצרי.

מכאן אין עוד מעצור בהתדרדרותה של האימפריה אל הנצרות. ב-400, תחת תיאודוסיוס, הופכת הנצרות לדתה הרשמית של הקיסרות. המקורות היהודיים לא אומרים שום דבר על כל האירועים האלה, אלא אם רוצים לראות ב"מלכות שהפכה למינות" התלמודי הקצר התייחסות לכך. אבל מה חשבו יהודים על הנושא, אנחנו יכולים ללמוד משתי עובדות: קודם כל, הפופולריות הגואה של "ספר תולדות ישו", שמכיל כל דבר לעג ושנאה אפשרי כלפי הדת המנצחת החדשה. הוא היה מוכר לנוצרים כבר מהמאה התשיעית, ובהחלט יכול להיות שנוסחים ראשונים שלו (חלקים מהם מצויים גם בחלקים המצונזרים של התלמוד) נכתבו כבר במאה השלישית. השני הוא חוק של תיאודוסיוס, שבו הוא אוסר על יהודים לשחזר את הצליבה כחלק מחגיגות פורים. העובדה שהחוק הזה חוזר על עצמו, בצורות שונות ובמשך זמן די רב, מעידה על האיבה הבלתי שוככת של יהודים לנוצרים.

הלחץ על יהדות המזרח יורד עם הגעת האיסלם, שמוחק את ההיסטוריה הנוצרית של צפון אפריקה, פלסטינה, סוריה ומצרים – ארבעה מתוך חמישה כסאות מטריפוליניים (ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קרתגו) נמצאים כעת מחוץ לשליטתם של הנוצרים. לא שהם במצב לעשות משהו בנושא במשך איזה 450 שנה: ביזנטיון נכנסת למגננה שהיא כמעט ולא יוצאת ממנה, להוציא לתקופה קצרה בימי אלקסיוס השני, ובמערב כבר אין אימפריה – יש רסיסים של נסיכויות, שלא מצליחות למנוע פשיטות על איטליה או את אובדנו של חלק ניכר מספרד.

* * * * *

הבעיה האמיתית של היהדות היא עם הנצרות. שתי הדתות מתחרות על אותם סמלים ואותם ספרים. כשאוגוסטינוס מתווה את הדרך שבה צריכה הכנסיה לנהוג ביהודים, במאה הרביעית, הוא קובע שיש לשמור עליהם – אבל לשמור עליהם מושפלים. הסיבה לשמירה עליהם היא שיש צורך בהוכחה לכך שהנוצרים לא זייפו את התנ"ך – מה שבפני עצמו הוא הודאה עוצרת נשימה בחוסר הבטחון העצמי של הגדול והבעייתי שבאבות הכנסיה – ולכן צריך שהיהודים ישארו וישמרו על התנ"ך.

זה לא כל כך מסתדר, מטבע הדברים. היהודים מאמינים, אחרי הכל, שהם בניו בכוריו של מי שאמר והיה העולם. הקיום הזה, שבו הם חיים בחסדיה של דת אחרת שמשתמשת בהם כהוכחה לצדקתה-שלה, מעיק עליהם מעצם טיבו. גרוע מכך, בעוד שהאיסלם והיהדות יכולים להגיע למודוס ויוונדי, בין הנצרות והיהדות לא יתכן כזה. הן מתקוטטות על אותם הסמלים עצמם. פסח או פסחא? שבועות או פנטקוסט? מי "ישראל האמיתי", ישראל שבבשר או ישראל שברוח? מילת הבשר, או מילת הלב? דם השה, איזה פדיון הוא מייצג? איך נראה יומו של היהודי האשכנזי הממוצע, כשקם לעבודת יומו בביתו שסביב לקתדרלה – היהודים היו נתיני הרוזנים-הבישופים של גרמניה – וראה את השמש החיוורת, לגלגנית, ניתזת מעל הצלב הזהב, שהטיל עליו את צילו? המנהג היהודי לירוק ליד כל כנסיה, שאחינו חובשי הכיפות מהדרים בו כל כך, האם הוא היה נטול סיכון?

מערכת היחסים מגיעה לנקודת רתיחה עם מסע הצלב, שבו לוחמים נוצרים יוצאים אל ארץ הקודש כדי להקים את השיקוץ המשומם שלהם במקום המקודש ביותר ליהדות. הגם את המלכה עמי בבית? וכשאספסוף צלבני מתחיל בפוגרומים בערי הריין, וכשהבישופים מחליטים שזה בדיוק הזמן לצאת לציד, היהודים עומדים על נפשם – וכשהחומות נופלות, ולא נותר להם כוח אלא כלפי עצמם, הם מעלים את עצמם, ואת ילדיהם, לקורבן. הם עושים זאת על פי כל כללי הטקס: הם בודקים שהסכינים אינן פגומות לשחיטה, הם מברכים את ברכת השחיטה, מזים את הדם על פרוכת בית הכנסת, הורגים גם את הילדים שאינם רוצים בכך ("אמי, אמי, אל תשחטיני!" הנורא של הילד אהרן), ואחר הורגים גם את עצמם. "מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע."

אם קנאי המורדים ברומאים שרפו את הממגורות שלהם-עצמם כדי לאלץ את יהוה להתערב, למען לא יחולל שמו הגדול, קנאי אשכנז פיתחו תיאולוגיה שאומרת שליהוה יש בגד מיוחד, הפורפיריון – "ארגמן" – שכל טיפת דם יהודי שנשפכת, הן על ידי גוי הן על יהודי שמעלה את עצמו לקורבן על קידוש השם, נספגת בו; וכאשר יתמלא הבגד, ויהיה אדום כולו, יבוא יום הדין הגדול והנורא. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה, דחה אדמון בצל צלמון – כלומר, דחה את אדום, היא רומא, היא הקיסרות הרומאית הקדושה, היא ארצות הנצרות, הניצבת בצל "צלמון", מילה לא ברורה שאני מעז לנחש שהיא נגזרת מצלם, שהיא מלווה ב-ון ההקטנה ושמשמעותה היא crucifix, הצלב שעליו דמותו של ישוע.

זה לא חייב היה להיות כך. אחד מבעלי התוספות מספר על רב שגינה בחריפות רב אחר, "שהרג תינוקות בשעת השמד", וכינה אותו רוצח, ומספר כיצד הרוצח מת מיתה משונה. הנוצרים צפו במחזה באימה. ואולי, בכל זאת, אי אפשר היה אחרת: לא אנושי שיהיה אחרת. אולי אי אפשר היה להתייחס למה שהתפרץ מהפסיכה היהודית באירועי תתנ"ו אלא כ"קידוש השם", כי המחשבה האחרת – שהורים שחטו את ילדיהם, המעשה הנורא ביותר הידוע לאדם, ללא סיבה הלכתית כשרה אלא כתוצאה משגעון; שקורבנם לא רק שלא נרצה, הוא נדחה ברתיעה ובסלידה כקורבנו של קין, שדמיו של אהרון ומאות ילדים אחרים זועקים מהאדמה, שהם יאשימו את הוריהם ביום הדין – היא בלתי נסבלת, היא איננה יכולה אלא להוביל לטירוף. ומה נותר ליהודי אשכנז, שאימצו את הפשע הזה כלפי ילדיהם-שלהם, אם לא להתפלל ביתר שאת להשמדת העמים שבקרבם ישבו, שלהם לא יסלחו לעולם על כך שאילצו אותם להרוג את ילדיהם?

קו ישיר, ברור, מוביל מזוועות תתנ"ו אל זוועות עלילות הדם. הנוצרים שראו את היהודים הורגים את ילדיהם שאלו את עצמם את השאלה ההגיונית: אם הם שונאים אותנו עד כדי כך שהם רוצחים את ילדיהם, מה הם יעשו לילדינו? ועלילת הדם הראשונה מופיעה עם מסע הצלב השני, כשזכרונות המאורעות שליוו את הראשון שבים וצפים. לא במקרה, עלילות הדם מופיעות סמוך לפסח: הוא סמוך לפסחא, שבו מאמינים הנוצרים שהיהודים הקריבו את שה האלוהים, שמתואר תדירות כילד. עלילות הדם, חשוב לציין, הן אמונה עממית: הכנסיה הממוסדת נאבקה בהן, עד רמת האפיפיור, והן מופצות לא על ידי בישופים אלא על ידי הנזירים המנדיקנטים, הדומיניקנים והפרנסיסקנים. במספר מקרים, הבישופים מורים לנזיר מעורר המהומות לסתום את הפה ושוללים את רשיון ההטפה שלו; זה לא עוזר. כשהכנסיה ניסתה לטפול על המינים האלביגנזים אותן האשמת עצמן שנזירים טופלים על היהודים – מרצח פולחני ועד שתיית דם ואכילת בשר אדם – ההמון דחה אותם. במקרה היהודי, הוא אימץ אותן גם כאשר הכנסיה התייצבה נגדן. עלילות הדם הן תוצר של התת מודע הנוצרי: זה שמודע לכך שהוא חוטא כלפי היהודים, שהוא לא מגלה כלפיהם את החמלה והסלחנות שהמוסר הנוצרי דורש, ושעדיין נושא זכרונות עמומים של הימים שבהם הרגו היהודים את ילדיהם. עלילות הדם, מעצם טיבן, מאגדות את היהודים סביב הרעיון של קידוש השם, מחזקות את הקורבנוּת היהודית – ואת השנאה כלפי הנצרות והנוצרים. מי שקצרה ידו לנקום, מפנטז על נקמה – עד שהפנטזיה מאכלת אותו.

* * * * *

יהודי אשכנז פיתחו הסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות, ששבה ושיננה שעל כל זה יבוא יום נקם ושילם. הציונות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היתה מפעל אשכנזי, אימצה את ההיסטוריה לקרימוסה: היא היתה הוכחה לטענתה שליהודים אין עתיד באירופה ושעליהם לשוב לביתם המיתולוגי (מיתולוגי, משום שמאז חורבן הבית הראשון, מעולם לא ישבו רוב היהודים ביהודה). מהי הציונות, אם לא התפיסה ש"ארכה לנו הישועה", ואשר על כן יש לשים קץ להמתנה? הציונים הביאו איתם את תאוות הנקמה בגויים, וכבר אחד העם העיר על הבריונות והגסות שבה נהגו הקולוניסטים הציונים הראשונים כלפי הפלסטינים. הקורבן הנצחי מצא לעצמו קורבן אחר, עליו יוכל לפרוק את תסכוליו. הוא יכול לתרץ את מעשיו כלפי אנשים שלא חטאו כלפיו בהסטוריה שלמה של דמעות – "אין קץ לימי הרעה" – ושעל כל פנים מעשיו אינם גרועים כפשעים שבוצעו כנגד אבותיו. הציונות סילקה את המעצורים שעמדו בפני היהודים קודם לה: הם דחו את יום הגאולה החמוץ מדם עד בואו של המשיח, אבל היא הפרה את "שלוש השבועות", והצלחותיה – במיוחד חומר הנפץ התיאולוגי שבשיבה אל ירושלים, אל שכם וחברון – שכנעו יסוד מהפכני בחברה הישראלית שאנחנו על סף קץ הימים, שאפשר להפיל את הגדר של "חשש איבה."

ועכשיו, לאנשים שגוררים אל האלף השלישי תפיסת עולם שעוצבה לפני אלף שנים ושעיקרה שנאה לאחר; שעדיין מאמינים ברובם שהזאב מחכה מחוץ לגבולותיה של ישראל, שהאנטישמיות איננה תוצאתה של היסטוריה שחלפה אלא שהיא חוק טבע, "הלכה שעשיו שונא ליעקב", התפיסה שכל לא יהודי עשוי להתגלות כעמלק; אנשים שבחלקם הגדול יקרעו קריעה על ילד שיבחר לחלוק את גורלו עם בן עם אחר; אנשים שחלק גדול מהם מאמין שהוא עוד יחנוך מזבח, בזמן שצווחות "הצר המנבח" הנטבח מהדהדות ברקע, שמאמין שאין למי שאינו יהודי שום זכות לחיות ב"ארץ ישראל", אם יש לו זכות לחיות בכלל; אנשים שיום הדין המגואל בדם, שבו יושמדו כל שונאיהם ויבוא הקץ למסע הנקמה שלהם בהיסטוריה, עדיין מהדהד בהם; שעדיין מאמינים שרוב העולם רוצה בהשמדתם, שכל מילת ביקורת נתפסת אצלם כהמשך למסעות הצלב אם לא השואה – לאנשים האלה יש נשק גרעיני. כלומר, את האמצעי להתנקם נקמה מושלמת ב"אומה הרשעה."

אם וכאשר יתרחש שינוי משטר בישראל, ושרידי המשטר הדמוקרטי יוחלפו במדינה יהודית גאה, מדינות העולם צריכות להביא בחשבון גם את הפסיכוזה המקננת הזו שביהדות. לעומת האנשים שעתידים להחזיק בהדק הגרעיני הישראלי כשישראל רוזן ואליקים לבנון ישבו בסנהדרין, העולם עוד עשוי להתגעגע לשפיות היחסית של קים יונג איל. הוא, על כל פשעיו הרבים, מעולם לא האמין שאלוהים רוצה שהוא ישחט את ילדיו כדי להביא את קץ ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)