החברים של ג'ורג'

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. × × ×™×— עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על ×–×”.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את ×–×” בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו ×–×” לא כל כך משנה – ×›×™ ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: ×”×™×” חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן ×–×” עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – ×–×” הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל ×–×” חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון ×”×™×” מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז ×”×™×” מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא × ×›× ×¢×”.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא ×”×™×” היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשה-Deep State מרימה את ראשה ואף אחד לא קורא לה בשמה

מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, ראש וראשון להם בנו גמאל, טוענים שוב ושוב שבישראל פועלת “מדינת עומק”, שמטרתה לחסל את ראש הממשלה הנשגב. הטענה הזו הועלתה, בין השאר, ביחס לוועדה שמסרבת לאפשר לראש הממשלה לממן את הגנתו המשפטית מאוליגרכים שאת קשריו אליהם הוא מסרב בעקשנות לחשוף.

בישראל, כמו כמעט בכל מדינה, אכן פועלת מדינת עומק. רק שהיא לא זו שגמאל ואחרים מריירים עליה. מי שירצה לראות אותה, צריך להביט בידיעה שלא הגיעה לכותרות הראשיות: 62 שנים אחרי רצח קסטנר, השב”כ מסרב לחשוף את המידע שיש לו על הפרשה. התואנה, כרגיל, היא הזניה של “צרכי בטחון.”

המונח “מדינת עומק” נולד בטורקיה שלאחר ההפיכה הצבאית של 1980. ההפיכה בוצעה על ידי גנרלים בהנחיית ארה”ב – ארה”ב תמיד ראתה בטורקיה כלי מרכזי למלחמה בברה”מ, הגיוני בהתחשב במיקומה – והשתמשה, בין השאר, במיליציות שהוקמו בסיוע אמריקאי חשאי, ×”-Grey Wolves. הביטוי “מדינת העומק” מתייחס לקשרים שבין רשויות השושו הטורקיות, מיליציות חצי רשמיות, גנרלים ופקידים – בעיקר פקידים במערכת המשפט. האנשים שקובעים מי יעמוד לדין ומי ישוחרר.

אנחנו אוהבים לחשוב בקווים נקיים: יש מדינה, יש שוק פרטי, יש עולם תחתון, ואלה לעולם לא נפגשים. בפועל, הם נפגשים לעתים תכופות – כמעט תמיד באמצעות שירותי המודיעין. אחרי הכל, פעילותם של שירותי המודיעין היא לעתים קרובות נפשעת. הם השירותים שמקבלים אישור מהמדינה לעבור על החוק כדי להגן על המדינה מאויבים זרים ופנימיים. במקרה של טורקיה, פושעים אלימים ולאומנים היו חלק מהארסנל שהפעילו שירותי המודיעין.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, והחרא שהופעל לכאורה להגנת הדמוקרטיות המערביות ×”×™×” בל ייאמן. איטליה הועברה בפועל לידי מדינת העומק: מערכת מסועפת של קשרים בין שירותי המודיעין, שופטים מושחתים, בנקאים של המאפיה, המאפיה, הוותיקן והבונים החופשיים המזדרגגים הפעילו בשנות ×”-60 עד ×”-80 של המאה ×”-20 את “אסטרטגיית המתחים” – מערכה שלמה של טרור שהמטרה שלו היתה להפחיד את האוכלוסיה האיטלקית מלהצביע למפלגות השמאל. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה החזקה ביותר במערב ובמודיעין האמריקאי חשו צורך לבלום אותה.

היה פלג שמאל אלים, הבריגדות האדומות, שאכן ביצע שורה של פיגועים (הידוע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת הוא חטיפתו ורציחתו של אלדו מורו, שאני מוכן לאבד אצבע אם אכן בוצע על ידיהם); אבל על הפיגועים הללו רכבה הקונספירציה הימנית של Gladio/P2, וביצעה שורה של פיגועים ימניים שהתחזו לפיגועים שמאליים (המקרה הידוע ביותר הוא של הטבח בתחנת הרכבת בבולוניה). איטליה עדיין מתמודדות עם הנזק הבל ישוער שנגרם לאמון הציבור במערכת הפוליטית כשנחשפה הקנוניה הזו.

בצרפת של דה גול היו מספר מקרי נסיונות התנקשות בדה גול, מעבר לפרשת אלג’יריה הידועה, שבוצעו על ידי העולם האפל מאד של השירותים החשאים, ששם היו מעורבים עד צוואר עם העולם התחתון. כשדה גול שמע על ההתנקשות בלי אוסוולד, הרוצח של קנדי, הוא הפטיר “טוב, מובן, הם לא יכלו לאפשר לזה להגיע לבית המשפט.”

מדינת העומק של ארה”ב הופעלה על ידי ה-FBI וה-CIA (מחמת האופטימיות אני כותב כאן בלשון עבר). הידוע מבין המקרים הללו היה מבצע COINTLPRO של ה-FBI, שמטרתו היתה מעקב אחרי פעילי זכויות אדם ונסיונות לשבש את פעולותיהם. את מרטין לותר קינג הם ניסו לשכנע להתאבד באמצעות איום בחשיפת הרומנים שלו. ה-CIA הפר בשיטתיות את החוק ועקב אחרי אזרחים אמריקאים. התביעה הכללית עשתה כמיטב יכולתה כדי לסייע לעבריינים לחמוק מדין. התירוץ, כרגיל, היה בטחון לאומי וחשש לחשיפת שיטות פעולה.

עצם קיומה של מדינת עומק עשוי לשמש לצרכים פליליים. בפרשת ווטרגייט, הפריצה הבלתי חוקית למטה המפלגה הדמוקרטית מצד אנשי ניקסון, היו מעורבים אנשי FBI ו-CIA. השיטה פשוטה למדי: ברגע שאתה יודע שיש חלק מהממשל שעובר על החוק, אתה מבקש בנימוס סיוע בכמה פרויקטים קטנים משלך, לא לגמרי קשורים, ורומז בעדינות שאתה יודע יותר מדי.

בישראל היתה מדינת עומק משחר ימיה, והיא קיימת עד היום – ראו הסירוב של השב”כ לחשוף את תיקי קסטנר. מדוע הוא מסרב? משום שהוא ×”×™×” מעורב בטיוח של הרצח, ככל הנראה משום שאחד הרוצחים (זאב אקשטיין) ×”×™×” סוכן שב”כ. העובדה הזו, אגב, היא סוד קטן למדי: היא פורסמה לפני 30 שנים בערך ב”מרגלים לא מושלמים” של יוסי מלמן. אקשטיין אמור ×”×™×” להיות סוכן חדירה לארגוני ימין אלימים, והיו לא מעט מהם אז. סוכן חדירה אפקטיבי אמור לשחות כדג במים בקרב האוכלוסיה שאליה הוא חודר; להכיר את כל מנהגיה והשפה שלה. זו הסיבה שהחטיבה היהודית בשב”כ נופלת שוב ושוב על הפרצוף.

האם אקשטיין רצח את קסטנר על דעת עצמו? האם רצח אותו כדי להפוך לאמין יותר בקרב קהל היעד שאליו היה אמור לחדור? האם השב”כ החליט לפתור את בעיית קסטנר, שהפכה לכאב ראש ענק למפא”י (מדובר, נזכיר, בימים שבהם איסר הראל ישב דרך קבע בישיבת ראשי מפא”י)? האם אקשטיין חרג מההנחיות שמסר לו השב”כ, או שהמפעיל שלו החליט על דעת עצמו לחסל את קסטנר? האפשרויות רבות. השב”כ, גם היום, לא רוצה שתדעו.

איסר הראל, אגב, המליץ על חנינה לאקשטיין ולשאר חברי חוליית הרצח עוד לפני שהועמדו לדין. כולם שוחררו תוך שש שנים. צירוף מקרים, כן?

מדינת העומק הישראלית היתה בשיאה בימי האופל של בן גוריון, שבהם השב”כ שימש – על פי הדגם המזרח אירופי המוכר – כמשטרה חשאית להגנת המפלגה, לאו דווקא המדינה. השב”כ האזין להנהגת חירות ולהנהגת מפ”ם. כשאנשי שורת המתנדבים התחילו לחשוף שחיתות שהגיעה עד בנו של בן גוריון, הבריון עמוס בן גוריון (משפט שבו בפעם הראשונה הורשע מפכ”ל המשטרה בעדות שקר, לטובת עב”ג), “מישהו” חתך לאחד מהם את הבלמים והוא כמעט נהרג. כשהיה צריך להראות לאורי אבנרי שהוא מעצבן יותר מדי את המשטר, אריק שרון שלח צנחנים ל”חופשה” מיוחדת כדי שירביצו לו.

השב”כ לא היה היחיד שבחש בקלחת. אמ”ן הפעיל (ללא ידיעת ראש הממשלה וכיום נראה שגם ללא אישור שר הבטחון פנחס לבון) חוליה של מחבלים במצרים, שהורכבה ברובה מיהודים מצרים. החוליה נתפסה וחלק מאנשיה הוצאו להורג (תוכלו למצוא אזכור לטרוריסטים האלה, אם תתקלו ברחוב בשם “קדושי קהיר”; “קדוש,” כאן, קרי “שאהיד”).

ראש החוליה, אברי אלעד, היה עבריין קטן. באותה התקופה דגלו באמ”ן בגיוס של עבריינים למטרות מודיעין, מתוך המחשבה ההגיונית כשלעצמה שכדי לבצע פשעים, מוטב לשכור פושעים מקצועיים. דא עקא, פושעים מקצועיים חושבים קודם כל על עצמם, לא על המדינה ששלחה אותם. איכשהו, עם קריסת חוליית קהיר, דווקא אלעד הצליח לחמוק. אנשי אמ”ן עשו את הדבר המתבקש כדי למנוע את חשיפת הפאשלה, ושלחו אותו לאירופה. במקביל, ראש אמ”ן גיבלי עסק בזיוף מסמכים קדחתני. ב-1957, לאחר שגיבלי כבר לא היה בתפקידו, אלעד שב לישראל, נעצר על ידי השב”כ, הודה בכך שהסגיר את חברי הרשת וששיקר בעדות קודמת בהנחיית גיבלי; בית דין סודי דן אותו למאסר של 12 שנים. כל אותה העת, אסור היה לפרסם בישראל את פרטי הפרשה ואלעד היה ידוע בכינויו “האיש השלישי.” הפעלת חוליית הטרור ולכידתה כונו “העסק הביש”, ועיקרי הפרשה לא דווחו בצורה מסודרת. ככה זה כשיש צנזורה צבאית וממסד שושו חזק.

ב-1957, השנה שבה נעצר אלעד, החליט אמ”ן להשתמש בעוד פושע קשוח, במקרה שלנו מוטי קידר, כדי להחדיר אותו למצרים. קידר לא הגיע למצרים; הוא עצר בבואנוס איירס כדי לרצוח סוכן יהודי במקום ולשדוד אותו. קידר חזר לארץ והועלם מיד במעצר מנהלי. רק חצי שנה אחר כך נודעה העובדה שהוא עצור, אבל מיד לאחר מכן יצא צו איסור פרסום בנושא, והוא נשאר בתוקף עד 1974, השנה שבה שוחרר קידר. על המסמכים הקשורים לפרשה יש איסור פרסום עד היום. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את קידר על רצח שביצע קודם לגיוסו על ידי אמ”ן. בשנת 1995 ביקש קידר משפט חוזר, כשהוא טוען שנפל קורבן למאבקי כוח בקהילת המודיעין; באמ”ן הודיעו כי התיק שלו “אבד.” בתי המשפט סגרו את בקשת המשפט החוזר בטענה החביבה עליהם, שיהוי.

קידר ×”×™×” ידוע בכינויו “האסיר איקס.” בשנת 2010 למדנו לכמה שניות על קיומו של “אסיר איקס” נוסף. לימים למדנו שמדובר בבן זיגייר, שהיה בתפקיד כלשהו במוסד – לא ברור אם כסוכן או כאיש הארגון. בסוף שנת 2010 נמצא זיגייר מת בתאו. סיבת המוות שנויה, כרגיל במקרים כאלה, במחלוקת. השופטת שטיפלה בתיק העבירה את ההחלטה האם להעמיד לדין סוהרים בשל מותו של זיגייר לפרקליטות, אף שעל פניו זו אמורה להיות החלטה של שופט; הפרקליטות סגרה את התיק.

מדינת העומק, אם כן, היא בבסיסה הממשק בין שירותי המודיעין ובין שירותי אכיפת החוק. האחרונים מכופפים את עצמם שוב ושוב בפני צרכי שירותי המודיעין, ובכך מרחיבים את תחומי המדינה חסרת החוק, המדינה של פקידים בלתי נבחרים שעושים ככל העולה על רוחם, עם מעט מאד פיקוח, אם בכלל. מדינת העומק יוצרת מרחב פעולה אקסטרה-לגאלי, שבו היא מרשה לעצמה לחטוף ולענות אנשים; בשטחים זה מנהג רווח, יומיומי, ובישראל הוא מופנה בעיקר כלפי אנשי הימין הקיצוני. אחרי שאנשי המודיעין עושים את שלהם, באה הפרקליטות ומנקה אחריהם. היא מכחישה את העינויים, או אומרת שהעינויים היו הכרחיים, או סוגרת תיקים לא נוחים. נסו, למשל, לברר כמה אנשי שב”כ הועמדו לדין בשל עינויים: המספר הוא אפס. יד אחת של מדינת העומק פושעת; היד השניה מנקה אחריהם. מדינת העומק מגיעה גם לשופטים: לא סתם בית המשפט המועדף של השב"כ הוא אולמה של עינת רון בפתח תקווה.

כיום כבר לא מקובל לגייס פושעים לשירותי המודיעין. הלקח שנלמד ×”×™×” חד וחריף. אבל מה קורה כשאנשי המודיעין הופכים לפושעים? מה קורה כשהם משתחררים מהשירות, ומגלים שכל מה שהם יודעים לעשות הוא פשיעה? אז הם מקימים חברות “מודיעין אזרחי”, כמו אלה שנחשפות שוב ושוב בשנים האחרונות: Black Cube ודומיהן, שמספקות שירותי פשיעה וריגול לבעלי הכוח, כמו הארווי ווינשטיין. החברות הללו מנוהלות על ידי בכירי מודיעין לשעבר, והרמז הברור הוא שיש להם עדיין קשרים שהם יכולים להפעיל במערכת – שבתורה מאוישת על ידי אנשים שכבר חושבים על הקריירה השניה שלהם.

אז לא, מדינת העומק שלנו היא עדיין לא זו של איטליה וטורקיה בימי המלחמה הקרה, אבל היא לגמרי יכולה להיות כזו, אם לא נטיל פיקוח הדוק הרבה יותר על שירותי השושו שלנו – ואם נכפה תקופת צינון על שפיונים בדימוס. ובינתיים, נתחיל בשקיפות ונאלץ את שירותי המודיעין לשחרר את כל המסמכים שלהם תוך 30 שנים, כמו כל שירות ממשלתי. אם הם מכילים שם של סוכן שעדיין ×—×™, שיפקסלו אותו. אסור לנו להניח לפקידים בלתי נבחרים להפוך לממשלה.

ועוד דבר אחד: יאיר “הזועביז” לפיד ובני גנץ מארגנים הערב הפגנה נגד ממשלת נתניהו. מאחר והם מסרבים לשלב נואמים ישראלים-פלסטיניים באירוע, בשלל אמתלות, אנא עשו את הדבר הנכון והשארו בבית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)