סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)