החברים של ג'ורג'

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"×’ שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

×›×›×” ×–×”.

(יוסי גורביץ)