מהגר מחבר העמים, מאושיות הקהילה המשמש כמפקח ברשות מקומית במרכז הארץ ומבצע פעולות משטרתיות במסגרתה, גילה לאחרונה להפתעתו שהוא נחשב לעריק. מסתבר שעם הגעתו לארץ הוא נידון לשירות של 100 ימים בצה"ל, אך איש לא טרח להודיע לו על כך או לשלוח לו צו, והמפקח חשב ששירותו בצבא האוקראיני (שגם הוא, כמסתבר, סובל מבעיות כוח אדם) פוטר אותו משירות בעוד ארגון מזוין.

איפה. האיש הגיע מרצונו החופשי לבסיס משטרה צבאית, שם הוא נעצר מיד ונידון ל-13 ימי מאסר; הסעיף המקורי היה עריקות, אבל הוא הומר ב"התנהגות מבישה". כלומר, פועל אדם כפי שפעל תמיד, שמו מתקתק באיזה מחשב, איש אינו יוצר איתו קשר – וזו "התנהגות מבישה" . צה"ל כבר ילמד אותך, מותק, מה זו אזרחות טובה.

בעידודה של הבהמה, מגיעה ההיסטריה הציבורית כנגד תופעת-הרפאים של ההשתמטות לשיאים חדשים. שלטים על אוטובוסים טוענים שה'משתמטים' – כולם, כזכור, אנשים שצה"ל שחרר – הם לא ישראלים. להיות ישראלי, כמסתבר, פירושו להיות חלק מן הקסרקטין הלאומי.

לפני שבוע, הותקפו פיזית מפגינים שמחו – תוך הסגת גבול, אמנם – על העמותה המיליטריסטית החדשה, "הפורום לשוויון בנטל". האב השכול שלמה וישינסקי היה ראשון הפוגרומצ'יקים, ואחרים הצטרפו אליו. המפגינים נמלטו, והפטריוטים הטובים רדפו אחריהם. אלי בן שם, יו"ר 'יד לבנים', תפס יחד עם עוד שני בריונים אחרים את אחד המפגינים, הצמיד אותו לרצפת חניון המלון בו נערך הכנס, וסטר לו שוב ושוב. מאוחר יותר, יכחישו וישינסקי ובן שם את מה שעיתונאים ראו שאירע; וישינסקי אמר שהוא זה שהותקף, ושבכל מקרה אחד המפגינים קרא לו 'נאצי'. בן שם אמר ש"לא הכיתי אותו, אלא תפסתי אותו, כי אני חושב שצריך לעצור אותו". וואלה.

ככל שמתגלות מחלותיה של הבהמה; ככל שנחשפים חוסר היכולת שלה לבצע את משימותיה ושקריה כלפי הציבור וכלפי הפוליטיקאים הממונים עליה (חשוב, מבחינה זו, לקרוא את "אש על כוחותינו" של עמיר רפפורט); ככל שמתגלה פרצופם המוסרי של מנהיגיה (היבבן הבלתי מובן שכיר חרב בגיאורגיה, רעהו הרע ממנו בוחש בעסקים מסריחים בניגריה); ככל שמסתבר שכל התקלות עם כוח נגדי שאשכרה משיב אש – לא גורם להרוגים, אבל משיב אש – הופכת ל"יום קרב ברצועה"; בקצרה, ככל שצה"ל מתגלה כארגון מוצלח אך מעט יותר מן המשטרה, גוברת מקהלת הצווחות להגנתו.

עוד לפני שנה, הכחישו שקרני צה"ל שיש "משבר מוטיווציה". עכשיו, המשבר כל כך עמוק, שמפקד בסיס ההדרכה למפקדי מחלקות מודיע שמבחינתו, מי שיכול להיות קצין אבל לא רוצה הוא "פושע". המצב כל כך נואש, עד שהבהמה הנפיקה תכנית חדשה, על פיה – בין השאר – יישלחו ליחידות קרביות אנשים שעד כה נשלחו ליחידות עורפיות, ייערך מאמץ לגיוס מהגרים מאיראן (!) ונכים (!!), יצומצם השחרור מטעמים נפשיים "עד כדי ביטול". כל זה ידרוש, כמובן, העלאה בתקציב, וצה"ל יקפיד עד כמה שאפשר – כהרגלו – שלא לדווח על כל המתאבדים החדשים.

בקצרה, יש כאן מתקפה משולבת: זרוע אחת, האזרחית, הופכת את השריצה בקסרקטין לשלוש שנים (וזה מה שעושים רוב מוחלט של חיילי צה"ל) למאפיין שאין בלעדיו של חיים בישראל; הזרוע השניה, הצבאית, מגבירה את כוח הכפיה על מי שלא הבין מרצונו שכדאי לו.

התוצאה הבלתי נמנעת תהיה עליה משמעותית במספרם של עובדי הכפיה, שיתנהגו כמו שעובדי כפיה תמיד מתנהגים: יעשו את המינימום הנדרש כדי לשרוד. אחדים יגרמו נזק של ממש: למשל, השטיק הישן של מילוי ארגזי תחמושת באבנים לקראת שקילתם, או של הכנסת סוכר לדלק של מטוס. אחרים פשוט יעשו עבודה מחורבנת – חלקם כי אין להם שום מוטיבציה לעבוד, חלקם משום שהם מקווים שמלאכה גרועה תביא לכך שהבהמה תתייאש מהם ותשחרר אותם.

במקביל, כמובן, תמשיך המדינה להתנער מחובותיה כלפי האזרחים ולהפריט כל מה שלא זז מספיק מהר. היא תקרע מהמגויסים שלוש שנים מחייהם, ולא תתן להם שום דבר בתמורה. ומי שחושב שהמגויסים לא יודעים את זה, טועה.

צבא מקצועי, מיומן, לא יצא מזה. צבא מקצועי דורש בחירה בקריירה, לא עבודת כפיה. צבא שאנשים משרתים בו בגלל שהברירה העומדת בפניהם היא כלא צבאי ונידוי חברתי, ימשיך להיכשל.

וגם אז תמשיך הבהמה להאשים את החברה הישראלית, שהיא זה כבר טפיל עליה. הצבא, הרי, אף פעם לא אשם; אשמים אלו המצביעים על פגמיו. וחזור חלילה, עד הסוף.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)