תירוץ הגרוע מהעבירה
באופן לא ברור, התקשורת הישראלית הצליחה לא לשים לב עד לאחרונה לקוץ מציק במיוחד בבשרם של ערביי ישראל: איסור על ייבוא ספרים שנכתבו או הוצאו לאור בארצות אויב, בעיקר סוריה ולבנון, מבלי קשר למהות הספרים עצמם.
אלוהים יודע כמה שנים החוק האווילי הזה היה בתוקף – תחת התירוץ של "סחר עם מדינות אויב" – שימש לדיכויה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה. העובדה שזה נמשך כך שנים ארוכות מדגימה עד כמה שקוף הדיכוי הזה גם בעיניהם של אנשים המגדירים את עצמם כאנשי שמאל.
חלק ניכר מהוצאות הספרים הערביות פועלות מלבנון – "קהיר כותבת, ביירות מדפיסה, בגדאד קוראת" הוא פתגם ידוע – והילדים הערבים, אזרחי ישראל, נאלצו להסתדר בלי הארי פוטר או פינוקיו בערבית, שכן היצירות הללו תורגמו והודפסו בלבנון. בעדאללה מעריכים כי 80% מהספרים שהאוכלוסיה הערבית המקומית רוצה מודפסים בסוריה או לבנון.
ח"כ יולי תמיר (עבודה) הגישה הצעת חוק שאמורה לפתור את הבעיה ולהפסיק את החרפה הזו. דא עקא, שהצעת החוק של תמיר היא חלק מהבעיה. היא מבטלת את האיסור הקיים, אבל היא מתירה לשירותי הבטחון להטיל צנזורה על הספרים שרשאים ערביי ישראל לקרוא.
תמיר אוסרת, למשל, על ספרי הכחשת שואה. הכחשת שואה עצמה אסורה בישראל, אבל למיטב ידיעתי ייבוא של ספרים בנושא, גם ספרים של מכחישי שואה, לא אסור על יהודים כשרים. לאחרונים מותר גם להעליב פחות או יותר את מי שהם רוצים, ויש להם חופש הסתה רחב למדי – שלום, שמואל אליהו; שלום, עובדיה יוסף – אבל על ערביי ישראל ייאסר לייבא פרסומים שיש בהם "תכנים פוגעניים ודברי הסתה". הציבור היהודי יכול לקנות ללא כל בעיה ספרים המסבירים כיצד להכין מטעני חבלה, אבל על ערבים הדבר ייאסר.
בקצרה, יולי תמיר מפעילה כאן גזענות לא לגמרי רכה: לתפיסתה, אם רק יתנו לערביי ישראל הזדמנות, הם יציפו את הארץ בעותקים של ספרי דיוויד אירווינג, יבוזו לקודשי ישראל תחת כל עץ רענן, ויעבירו את זמנם הפנוי בבניה יצירתית של מטעני חבלה. אבל אם רק ניתן להם לשחק בצעצועים הלא-חדים, תחת השגחה צמודה של מבוגרים אחראיים, הכל יהיה בסדר. עצם הרעיון שלערבי ישראלי מותר לקרוא בדיוק מה שקורא ישראלי בן דת משה לא עולה על דעתה של תמיר – שהיא, נזכיר, נחשבת לסמן שמאלי במפלגת העבודה. ואולי, הרהור עצוב לא פחות, דווקא עלה – אבל תמיר מכירה היטב את המערכת הפוליטית הישראלית, ויודעת שאי אפשר להעביר בה, בימים אלה, חוק שוויוני.
כך נראית המדינה היהודית והדמוקרטית: דמוקרטית ליהודיה, יהודית לערביה. עד רמת "הארי פוטר" ופינוקיו.
(תודה לדינה ביכל-שונרא על ההפניה).
(יוסי גורביץ)
