להפסיק את המשחק של פרקליטי קצב, ההסתייגות הלא ראויה של מזוז, ההתעוררות המאוחרת של אהרן ברק, ותועבת טופז שנשכחה: ארבע הערות בין משפט ומשפח
עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.
התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.
עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.
פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.
וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.
וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".
וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.
ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.
והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.
בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?
אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.
בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.
אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.
מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.
המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.
התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.
אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".
משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".
נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.
(יוסי גורביץ)
עורכי הדין של קצב צדקו כשבקשו להתפטר – קצב של ארבעה דיונים בשבוע הוא כזה שלא מאפשר להם להתכונן כראוי לדיונים בביה"מ ולא לעשות שום דבר אחר. לעורכי הדין הנ"ל יש עוד לקוחות ועוד דיונים. לא זכור לי מקרים דומים לזה, ולא כאילו יש איזו דחיפות בדיון, אם ימשך שלושה חודשים או שישה חודשים, זה לא כאילו זה באמת משנה.
צודק/ת, לעורך הדין הבודד של נשיא המדינה לשעבר לא היו מספיק שנים להתכונן לתיק… אכן תיק שולי וזניח שהמדינה אינה מאפשרת לנאשם להתגונן כראוי, מקפחים אותו פעם אחר פעם.
וקצת פחות בציניות – לתיק הזה ודאי וודאי שיש דחיפות, לסיים את הפרשה הנתעבת הזו גם עבור שלוות הנפש של הקורבנות וגם כדי לנקות קצת את האווירה הציבורית במדינה.
אני בספק אם שלושת עורכי הדין הבכירים ומשרדיהם לא יכולים ביניהם למצוא מספיק זמן להתמודד עם 4 דיונים בשבוע (ואני די בטוח שיש להם יותר משאבים מאשר פרקליטות המדינה משקיעה בתיק). כמובן, הם יכולים להימנע מלקחת תיקים חדשים בימים קשים אלו (מישהו אמר דודו טופז?).
מילא אם זו הייתה טענתם היחידה, אבל לאחר מסכת העינויים שהם מעבירים את הציבור בפרשה זו, נותר רק לומר לגביהם – כבדהו וחשדהו.
אני לא מסכים, אם היה מדובר בהטרדה ואונס כאשר החשוד לא היה סלב לא היו נותנים 4 דיונים בשבוע, אולי אחד. מדוע המקרה הנוכחי צריך להיות שונה.
למה תמיד כאשר מדובר בעבירות של סלבים לפרקליטות ומערכת בתי המשפט יש יכולת להזיז עניינים בצורה מדהימה ומשאבים כמעט אינסופיים (אם הייתי שולח ידיים לעמיתה לעבודה היו שוליחם צוות חקירה לתשאל אותה בניקראגווה? אפילו תיק בקושי היו פותחים).
כי מה לעשות שאם אתה נשיא של מדינה יש אינטרס ציבורי גדול יותר?
מסכים שהיה רצוי שמשאבים מסוג זה יופעלו לגבי כל התלונות.
הקצב הזה הוא הקצב שקבוע בחוק
אמנם עד היום זה לא נאכף ולכן פרקליטים התרגלו לחיים נוחים אבל זה לא משנה את העובדות
"עד היום" ? למה מהיום זה יהיה שונה?
זה שונה רק במקרים שהפרקליטות ומערכת בתי המשפט רוצים בכך, ושינוי הכללים הנהוגים על מנת לשפוט סלב זה לא ממש ראוי.
לגבי טופז- העובדה שדן מרגלית, עיתונאי בכיר ובמקרה גם אביה של המותקפת, כותב טור הקורא ל"צדק מהיר", מעצר עד תום ההליכים ושלילת עיסקת טיעון, ולפי מה שהבנתי גם פנה אישית לפרליטות בנושא- מהווה, איך לומר, ניגוד אינרסים כלשהוא.
לא ברור מדוע מפקד כפיר עדיין בצה"ל. זה פשוט מחריד.
מה לא ברור? איך אפשר לפטר מישהו שרק אומר מה שכולם עושים?
הוא קיבל נזיפה ובפעם הבאה הוא הבטיח להזהר במה שהוא אומר, ככה שיהיה ברור שהוא מפקד בצבכא המוסרי בעולם.
מעבר לאנטי הברור שנראה שכל אחד נוקט בנוגע לקצב (ושיהיה ברור, גם אני סבור שיש סיכוי טוב מאוד שהוא אשם), יש הליך משפטי שצריך להתברר. אני בטוח שקצב משלם לעורכי דינו יפה, אבל האם מספיק כדי להיות המפרנס היחיד שלהם? כמובן שלא, ולכן לא סביר לבקש מעורכי הדין שלו שלא לקבל לקוחות (משלמים) נוספים. אני חוזר וטוען שאין זה באמת משנה אם ההליך יקח שלושה, שישה או תשעה חודשים. הזירה הציבורית מלוכלכת מספיק ומשפטו (יש לקרוא: תלייתו) הפומבי(ת) של קצב לא באמת יוסיף או יוריד.
מה שלי צורם יותר היא התנהלותו לכאורה של השופט במשפט זה (ואני אומר לכאורה כי לא קראתי את הפרוטוקולים ואני נזון מהתשקורת). נראה שכבודו מוטה ולא טורח להסתיר את זה, מה שמבטיח עוד עילה לערעור.
עורכי דינו של קצב עושים בדיוק את תפקידם. הם לא "מעבירים את הציבור מסכת עינויים", אלא בדיוק את הדברים עליהם הם מקבלים תשלום — הם דאגו שהפרקליטות תודה שאין לה תיק, הם דאגו לשינוי כתב האישום וכד'. הציבור, מה לעשות, אינו צד בהליך זה (ולצורך העניין, גם הקורבנות אינן צד).
ולרון – יש לי מנגנון בראש שעוצר מבעדי לקרוא ברגע שהוא מזהה את המילה "נאצי" ומורכבותיה ללא סיבה (ממש) מוצדקת.
א. אין "הליך משפטי שצריך להתברר". קצב כבר הודה בעבירות מין (מעשים מגונים, הטרדות מין והדחת עד). השאלה שנשארה היא אם הוא אנס ויכול להיות שהוא ימצא אשם "רק" במעשים מגונים ולא באונס, אבל ה"אנטי" נגד קצב מוצדק בהחלט.
ב. קצב לא "משלם לעורכי דינו יפה", אלא אנחנו (דרך הממדינה) ממנים את פלדמן ושות', ועם כל הכבוד לפרקליטי צמרת אנחנו (שוב, באמצעות המדינה) יכולים לדרוש מהם לעבוד בשביל שכרם.
ג. משום מה אתה בטוח שהמשפט יקח כמה חודשים, אבל ניסיון העבר מלמד שפרקליטי צמרת יכולים למשוך הליכים שנים ארוכות. מכאן דרישת ביה"מ סבירה בהחלט (כמו ג'ו, גם אני מצטער שלא כל המשפטים מנוהלים כך).
ד. מצחיק שאתה מכנה את משפטו כ"תליה", בעוד שמוות הוא עונש ראוי על אונס (אם הוא ימצא אשם וכד'…). יש לי הרגשה משונה שאתה מזלזל בהאשמות ו/או במעשים שמיוחסים לקצב.
ה. תפקידו של עורך דין הוא להגן על חפים מפשע. אם הם מצליחים להביא לזיכוי אשמים (שידוע להם שהם אשמים) בזכות סעיפים טכניים, או דוחים את המשפט בתענות שווא עד אין קץ – אז הם מועלים בתפקידם!
ו. הציבור דווקא כן צד להליך (למעשה הציבור עומד במרכז כל הליך פלילי), שכן נאמר "מדינת ישראל נגד משה קצב" ולא "השופט גורג' קרא נגד משה קצב".
ה. אתה באמת חושב ככה? מפחיד. תפקידו של הסנגור הוא להגן על הנאשם, גם אם הנאשם הוא אשם, כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר בבית המשפט, תפקיד הסניגור הוא להגן עליו.
למיטב ידיעתי, בבריטניה עורך דין חייב להודיע לבית המשפט אם נודע לו שמרשו אשם, ואי עמידה בכך היא עילה לשלילת רשיון.
אבהיר שוב, כמו שעשיתי קודם, שדעתי האישית היא שסביר שקצב עשה את המיוחס לו, אבל אנחנו במקום שבו למזלנו יש הליך.
א. קצב הודה במסגרת עסקת טיעון. יגידו אחדים שע"מ לא להסחב למשפט עם ההשפלות הנלוות, היה עדיף לו להודות במעשים שלטעמו לא היה בהם פסול, אבל אחרים סבורים שהם מהווים עבירה פלילית. ברגע שעסקת הטיעון התבטלה, משה קצב הוא חף מפשע עד שביה"מ ירשיע אותו.
ב. אם אני לא טועה, לא המדינה היא זו שמממנת את עורכי דינו של קצב.
ג. ההליכים שנמשכים שנים חייבים זו לדחיית הליכים חוזרת ונשנית. כשהדיונים מתקיימים בקצב של 2-3 בשבוע אין סיבה שההליך ימשך זמן רב מידי.
ד. כל הסעיף הזה, המתייחס לדעתי אינו רלוונטי. ישנה אפשרות שביה"מ יזכה את קצב מכל אשמה, וצריך לזכור את זה.
ה. זה הדבר הכי, אבל הכי תמים ששמעתי כבר הרבה זמן. תפקידו של עורך דין הוא אחד – וזה להגן על לקוחו בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותו.
ו. הציבור, כציבור אינו חלק מהדיון. אתה יכול ללכת להפגין מול בית המשפט אך אינך יכול להחליט שברצונך להעיד. הסמנטיקה שלך אינה במקומה.
וודאי שהציבור הוא חלק מהדיון, הרי מה הוא שיקול 'חוסר עניין לציבור' אם לא בדיוק זה – הערכה של מידת ההשפעה של בירור הצדק על הציבור (כמושג אמורפי בוודאי, אבל לא חסר משמעות).
כמה תיקים סוגרת הפרקליטות בשנה בגלל 'חוסר עניין לציבור'? והעניין הוא לא רכילותי גרידא, אלא פניה של המערכת הציבורית בישראל.
מסכת עינויים – בין אם זה קצב עצמו או הפרקליטים הסובבים אותו, המערכה הפומבית להכפשת המתלוננות, התקשורת, בתי המשפט והפרקליטות, והכל בידי אחד מבכירי הפוליטיקאים (עם כל אפסותו כאדם, מדובר בשר לשעבר במשרדים רבים וכמובן נשיא המדינה), כל אלו שומטים את הקרקע מתחת ללגיטימיות ההליך המשפטי.
או במילים אחרות – קצב משתין על כולם מהמרפסת, והתחושה היא שהוא לא ה'סלב' היחיד שהמערכת המשפטית לא מסוגלת לגעת בו.
לגבי סעיף ג. שלך, מצחיק ש-3 דיונים זה בסדר מבחינתך אבל 4 זה עילה להתפטרות. יש לי הרגשה שעו"ד פלדמן לא ממש יסכים למשהו שהוא יותר מדיון פעם בשבוע, אולי פעם בחודש. בכל מקרה, אם הוא מעוניין להציע להסתפק ב-3 דיונים בשבוע, אולי השופט יילך לקראתו 🙂
ראיתי עכשיו שעו"ד אמיר דווקא הציע פעם 2 דיונים בשבוע ופעם 3 – אפשר לסגור באמצע (3 תמיד) ולהפסיק עם הדחיות.
מקווה שכל המעורבים בדבר קוראים את הבלוג 🙂
"אני בטוח שקצב משלם לעורכי דינו יפה, אבל האם מספיק כדי להיות המפרנס היחיד שלהם? כמובן שלא, ולכן לא סביר לבקש מעורכי הדין שלו שלא לקבל לקוחות (משלמים) נוספים." איזה טיעון מופרך, עורך דין מקבל כסף לפי שעה, אם הוא עובד 5 ימים בשבוע על אותו תיק, או 5 ימים בשבוע על 5 תיקים שונים, הוא יקבל את אותו התשלום. אם כבר, אז להפך, השופט סידר לפרקליטים של קצב ביטחון תעסוקתי (ופרסום חינם) לחצי השנה הקרובה.
עורך דין מקבל תשלום לפי הסיכום אליו הוא הגיע עם הלקוח שלו, בין אם פר-שעה או סכום גלובלי. לא אני, ואני משער שגם לא אתה, יודעים מה ההסדר הכספי בין משה קצב לפרקליטיו.
ועורכי הדין של קצב אינם צריכים את הפרסום. זו פשוט עובדה.
ציון אמיר הוסיף לעצמו לקוח בולט, דודו טופז, בסוף השבוע שעבר, אחרי שידע שהוא מככב במשפט קצב. יאללה, יאללה.
הוא כבר לא מייצג את קצב והוא צריך פרנסה.
התזמון בין ההתפטרות של אמיר למעצר של טופז חשוד ביותר..
הראשון בבירור?
אם עורכי הדין של קצב מקבלים סכום גלובלי וזאת הסיבה שהם מבקשים לרווח את הדיון, אז מדובר בניגוד אינטרסים מובהק, ובקשה שהיא חוצפה לשמה, ולא רק שצריך לדחות אותה על הסף, אלא גם להעיף אותם מהלשכה.
אני ואתה לא יודעים מה הסיכום שהם הגיעו אליו, הדבר היחיד שמושפע בהחלטה של השופטים היא עם X השעות של המשפט ימשכו Y ימים או 4Y ימים. מספר שעות העבודה הטוטלי הוא קבוע, ולא מושפע מההחלטה של השופטים. מצד שני, שני הצדדים מושפעים מההחלטה במידה דומה (לשניהם יש את אותו זמן להתכונן) לכן ההחלטה הוגנת, וכל זמן שלא מדובר ביותר מ-8 שעות ביום וביותר מ-5 ימים בשבוע, גם חוק שעות העבודה מכוסה. אם עורכי הדין הגיעו לסיכום שיגרום להם להפסיד כסף בגלל שהמשפט יהיה מהיר יותר (בלי לפגוע בצדק ובחוק), אין להם למי לבוא בטענות מלבד לעצמם, והציבור (שמשלם להם את המשכורת) יכול להודות בפעם הראשונה בהיסטוריה למשה קצב.
אביגדור פלדמן וציון אמיר לא צריכים פרסום? זאת עובדה?!
1. מצידי אפשר לאסור את קצב עכשיו, ללא משפט. עפ"י מה ששמעתי עד עכשיו שוכנעתי שהוא אשם. וגם אם הוא יזוכה, אני אהיה משוכנע שהוא אשם.
2. המשפט הראשון נאמר כדי שלא ייווצר ספק לגבי הכוונות שלי במשפט השני – אי אפשר לנהל 4 דיוני הוכחות בשבוע. לא רק בגלל שאי אפשר לקחת תיקים אחרים וזו פגיעה בפרנסה. עוה"ד שלו ידועים בשכה"ט הגבוה שהם גובים, וקצב משלם מספיק טוב כדי שיתרכזו רק בו. זה לא יפגע להם בפרנסה, ויש להם עו"ד אחרים שיעשו את שאר התיקים שלהם במשרד.
אני מדבר על עשיית עבודה כמו שצריך.
דיוני הוכחות וחקירות של עדים מצריכים התכוננות. אם יהיו 4 דיונים בשבוע, אי אפשר להתכונן לדיון הבא כמו שצריך. ההכנות ייעשו ע"י צוות אחר, לא עוה"ד שיופיע, וזה לא אותו דבר.
לו אני צריך להופיע ל-4 דיוני הוכחות בשבוע, אני מחפף בעבודה. שבוע אחד אפשר לשרוד אולי, להתכונן לכל ימיו מראש, ולעמוד בזה בכבוד – אבל בטח שלא כמה שבועות, כאשר בין יום ליום עולים דברים חדשים מהעדים שהעידו.
מספיק שני ימי הוכחות בשבוע, שיהיה להם לפחות יום אחד להתכונן לכל דיון. פחות מזה – ותתנו לקצב עילה לטעון בערעור להליך לא נאות. יהיה לו קל בערעור, כשהוא יצביע על שני משפטים אחרים שנוהלו כך – דמיאניוק ואייכמן. הדרעק הזה יעמוד ויצעק שבגלל שהוא פרענק שפטו אותו כמו את הנאצים ועוד קשקושים מהסוג הזה.
עדיף לרווח את הדיונים. ייקח עוד חודשיים, אבל שלא יהיה לו אח"כ פתח להתחמקות.
"פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור" לא נכון. תפקידם של עורכי הדין הוא לעזור לבית המשפט לעשות צדק. צדק ואמת זה לא אותו הדבר. (אם, למשל, בית המשפט היה תובע אותך על רצח, ועורך הדין שלך היה נפגש איתך ורואה שיש לך חשיש בבית, האמת דורשת ממנו להודיע למשטרה, הצדק דורש ממנו להתעלם).
תסכים בוודאי שתעלולים משפטיים לדחיית ההליך וגרירתו לאורך כמה שיותר זמן אינם מסייעים לבית המשפט להגיע לצדק?
במקרה הזה, אתה מן הסתם צודק (אני לא מכיר את הפרטים, אבל בשביל זה יש שופט). זה לא נכון לכל המקרים האפשריים, ולא קשה לחשוב על מקרה היפוטטי בו הפרקליטות מבקשת להתעלל בנאשם בעזרת תעלולים שכאלה.
אני רק יכול להוסיף שגם אם אותו עו"ד היה יודע שאכן לקוחו רצח (והידיעה באה מתוך יחסי לקוח-עו"ד) אסור לו ללכת ולדווח על כך למשטרה. אם יעשה כך, המשפט יסתיים בזיכוי ואותו עורך דין יעמוד לדין משמעתי.
כמו כן, יש לזכור שהחובה להעביר את כל הממצאים חלה על התביעה ולא על ההגנה.
לגבי תפקיד "פקיד בית המשפט" (Officer of the Court). יש כמה דרגות לתואר הזה ועם אלו באות חובות ומגבלות על התנהגות. על הסניגורים מוטלת החובה להיות אמין, ולהתייחס בכבוד לביהמ"ש – אבל חוץ מזה, לא הרבה. תפקידם הוא לא להוציא את האמת לאור. זהו תפקיד יחודי לתביעה ולשופט.
איני עו"ד, אבל מהכרתי את מערכת המשפט בישראל, הלכת פרות העץ המורעל איננה תקפה, ובית המשפט מקבל גם ראיות שהושגו שלא בהליך תקין.
בפרט, בדוגמא שנתת לעיל, דיווחו למשטרה יחשב כראיה. או כך למיטב הבנתי (האם יש עו"ד בקהל הקוראים?)
החסיון המוטל על יחסי עו"ד-לקוח אינו מאפשר לתפוס את תוכן השיחות ומסמכים של עו"ד, ובהחלט בדוגמא כאן העו"ד הפר אותו. אך זה לא מבטל את קבילות הראיה (שוב, במשפט הישראלי, ולמיטב הבנתי וידעתי)
המונח "חוסר עניין לציבור" מבחינה סמנטית הוא מונח אומלל. דברים שמבוטלים כ"חוסר עניין לציבור" לעיתים הם דברים בעלי עניין רב לציבור, ולא אחת עלתה הקריאה לשנות את שם המונח. סמנטיקה בצד, כמו שאמרתי, לקהל הרחב אין מעמד בהליכים, ולא מובן לי איך אפשר להתווכח עם זה.
אוי ואבוי לנו כמדינה אם כך יעשה צדק. יש הליך שצריך להיות זהה ככל האפשר לכולם. אני חושב שבמקרים רבים בעבר דווקא היותו של נאשם "סלב" פגעה בו בבתי המשפט, ולא להיפך. הבעיה היא לא שאני חושב שקצב הוא צדיק (אני לא), אלא שאתה הרשעת אותו ללא משפט. אני מעדיף שההרשעה והשלכת הביצים הרקובות תגיע אחרי המשפט.
קצת אופטופיק אבל בוודאי יעניין אותכם, פלדמן מסביר מדוע הוא לוקח התיק של קצב ודומיו.
http://www.notes.co.il/feldman/49935.asp
בדרך כלל אני קורא אותך בהנאה ובהזדהות אבל צר לי שדווקא אתה שותף למקהלת הכבשים הפועות כנגד קצב. משקיף אובייקטיבי על הפרשה העגומה הזו מוכרח היה להודות שטענות התקשורת, המשטרה והפרקליטות הן לכל הפחות בעיתיות. ובכן, מדוע לא תשמר לקצב חזקת החפות כפי שבצדק שמרת לטופז.
ובאשר לאל"מ איתי וירוב, הצבא הוא הזרוע האלימה של המדינה, ולכן אין להלין על דבריו של וירוב אלא דווקא לברך על כנותו. תפקיד המדינה לדעת מתי, ובעיקר מתי לא, להפעיל את הוירובים שלה.
אצלי באקספלורר7 יש בעייה עם הצגת הטקסט
בפוסט התמונה עולה על הטקסט.
ובתגובות הכל מוסט ימינה, חלק אל מחוץ למסך.
חוץ מזה, הטיעון שלשני הצדדים יש את אותו זמן להתכונן נכון רק עם הפרקליטות מעבירה את כל החומר לסנגוריה זמן רב לפני המשפט.
זה לא היה נכון במקרה של רמון, שם החומר הועבר אחרי העדות הרלוונטית במשפט, זה גם מראה שפוליטיקאים אינם "מעל" החוק אלא נרדפים על ידי החוק עד כמעט לרמה של "תפירת" תיקים. לפחות במקרים של עברות מין.
Valete, inquit Shlomi