החברים של ג'ורג'

הטוטליטריות של הצפירה

היד שאוחזת בגרוננו, שהורגלנו בה מילדות

המדינה הציונית פלשה שלשום (ג’) לביתי. היא נכנסה בצווחה מחרישה, מגיעה מכל עבר, מכל חלון. היא באה בגבולי מבלי שנתתי כל הסכמה לכך, בלי צו שופט: היא פלשה לביתי מכוח הסכמה כנועה של כל האוכלוסיה. כשחיבקתי את ווילי. החתול שסובל מאז צוק איתן מפחדים בזמן צפירה וניסיתי להרגיע אותו, התמלאתי זעם.

אנחנו מאולפים לפלישה הזו של המדינה, הצפירה שמגיעה שלוש פעמים בשנה, מימי ילדותנו. אנחנו מאולפים לקפוא ברגע שהיא נשמעת. חלקנו קמים ועומדים דום גם כאשר אנחנו בדלת אמותינו. אילפו אותנו לחשוב שהצפירה הזו מחברת אותנו עם זכר הנרצחים בשואה והנופלים בקרבות ישראל.

אבל המתים אינם יודעים עוד מאומה, ואין להם עוד שכר, כי נשכח זכרם; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, ואין להם חלק בכל אשר נעשה תחת השמש. הצפירה הזו איננה מועילה לאיש: למתים, כאמור, ודאי לא. ניצולי השואה נושאים איתם מדי יום, ובעיקר מדי לילה, את שחוו; הם לא זקוקים לצפירה. במשפחות השכולות תמיד יש חור, המת נוכח לעתים קרובות, והצפירה איננה מועילה להם. שורדי הקרבות גם הם לא זקוקים לה. למעשה, לרבים מהם היא מזיקה. הימים האלה, של הזכרון הכפוי, קשים מאד לרבים מאד.

זכירה היא אקט מודע: אנחנו בוחרים מה לזכור ומה לשכוח. אנחנו מחליטים מה ראוי להשמר ומה צריך להדחק. הפרשנים הפוליטיים שלנו, למשל, מעדיפים להשכיח מי היה השפן הפאניקר שמשמש כראש הממשלה שלנו לפני שהצליח לסחוט את שותפיו לשלטון ולהגיע לכס השלטון על גב שבעה שישה חמישה (נכון לעת כתיבת שורות אלה) חברי כנסת. הם שוכחים שהוא היה ראש וראשון למסיתים, שהוא תכך עם בנימין נתניהו כיצד להפוך את מחאת המילואימניקים לאמצעי להפלת אולמרט, שכראש הזרוע לעניינים מלוכלכים של מועצת י”ש, ישראל שלי, הוא עסק בהפצת שנאה כנגד אנשי השמאל; הם שוכחים את בנט שאמר שמשתתפי הטקס האלטרנטיבי ליום הזכרון ראויים ליריקות; הם שכחו אותו מעודד את הפורעים מעל גגות בתי דריינוף; הם שכחו כיצד השווה בין יוסי יונה ובין החמאס; הם שכחו את בנט הבלתי מתנצל. הוא בולם, כרגע, את נתניהו, אז הם מוכנים לשכוח ולהשכיח.

איפה הייתי? סליחה, אני מתעב את האיש הזה וסייעניו. כן, זכרון: כאשר אנחנו בוחרים לזכור דבר (הרבה יותר מאשר לשכוח, שכחה מתרחשת לרוב מעצמה) אנחנו מבצעים בחירה. במקרה של ימי הזכרון, הבחירה איננה שלנו. היא של ממסד שכופה את הזכרון עלינו לצרכיו. לא בדיוק זכרון: אם אנחנו לא בני משפחה שכולה, קרובים של נרצחי השואה, או חיילים לשעבר שזוכרים תמיד את מי שנשאר בן 20, זה לא באמת זכרון. זה צל שלו.

המדינה פוקדת עלינו, באמצעי הטוטליטרי ביותר שיש, זה שאי אפשר לחמוק ממנו אלא על ידי יציאה מגבולותיה בימים הרלוונטיים, לזכור את מה שהיא רוצה שנזכור. היא רוצה שנאמר לעצמנו שאין ברירה, שאף פעם לא היתה ברירה, שאנחנו חיים על המתים, ושאי אפשר אחרת. היא תופסת אותנו בגרון, וכופה עלינו להביט במה שהיא רוצה. וכמו תמיד כשמשטר טוטליטרי כופה זכרון, זה זכרון שווא.

הוא מסלק מזכרוננו את העובדה שרוב המלחמות שלנו הינו מלחמות בחירה. יצאנו למלחמה עם מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות ללא עילה, מתוך תקווה להקים את ממלכת ישראל השלישית, שהחזיקה מספר חודשים בלבד. בחרנו לצאת למלחמת ששת הימים, ועד היום אנחנו מנהלים מלחמות כדי לשמור על רוב הטרף. מלחמת יום הכיפורים היתה ידועה מראש לקברניטי המדינה, והם בחרו בה כדי לשמור על סיני והגולן. הם לא העלו על דעתם כיצד המלחמה תתגלגל, ויותר מ-2,000 חיילים שילמו בחייהם כדי להציל את צה”ל כשקברניטי הצבא והמדינה התמוטטו. למלחמת לבנון הראשונה יצאנו כדי לחסל את התקווה הפלסטינית ולהקים ממשלת בובות בלבנון. כל זה, כמובן, קרה בלי שום דיון ציבורי. חאפז אסד מחק את התכנית הזו בפצצה אחת, זו שחיסלה את בשיר ג’ומייל. מאז אנחנו מנהלים מלחמה מלוכלכת, יומיומית, שמחסלת את יסודות המשטר הדמוקרטי שלנו, כדי להכניע עם כבוש.

כל זה אמור היה להיות בלב הדיון הציבורי שלנו, בוודאי ביום הזכרון; אבל הצפירה שמגיעה מכל עבר מוחקת את כל זה. היא מאלפת אותנו לחשוב שמלחמה היא תמיד האמצעי הנכון, שהיא האמצעי הראשון, שספיגה היא פחדנות, שהתותח והפצצה הם הכלי הראשון, לא האחרון. במקום דין וחשבון, במקום דרישה להסברים ותזכורת שחובתם של הקברניטים היא למנוע מוות של אזרחים, שאלימות תמיד מולידה עוד אלימות. המיליטריזם שטבוע במדינה הזו, שהוכנס לחינוך שלנו כילדים בני ארבע וחמש, כשהסבירו לנו מהם ימי הזכרונות (ולעזאזל עם הסיוטים של הילדים), גורם למלחמה להיראות כמו ברירת המחדל. ילדים מחונכים לדעת שגם הם ישרתו בצבא, שזו גזירת גורלנו.

ואחרי שדוחפים לך את זכרון הרפאים הזה, לך תשאל שאלות. לך תנסה להבין מה קורה. וזו בדיוק מטרתה של הצפירה: שריקה לעדר. הגיע הזמן להפסיק אותה, אם אנחנו רוצים להיות עם עצמאי. הגיע בזמן, ביום העצמאות, להשתחרר מהיד שאוחזת בגרוננו, לוחשת לנו שזו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו.

אין שום דבר חדש במילים האלה של משה דיין. זו שירת הברזל הישנה, שכבר הומרוס הכיר היטב:

כי זאוס הלא ציווה לנו

מנעורינו עד שיבה לעמוד בקשרי מלחמה

קשה וגדלה, עד תמנו כולנו למות בשדה

והוא הכיר היטב גם את כוחה הרעיל של הרעות, שבאה צרורה עם אשמת השורד:

אבל לו מתי מיד, ביען לא חשתי לעזרת

רעי אהובי, שנפל וימות כה הרחק מארצו;

נפקד מקומי ואינני לבוא לו לעזרה,

עתה אין אני שב אל ארץ אבותי.

אלה הטקסטים המזיקים והרעילים שבתרבות: הם מלמדים אותנו שמלחמה ומוות הם הכרחיים, הם גזירת הכבוד, שאין להרהר עליהם. אבל אנחנו לא חיים בעידן הברזל יותר, והגיע הזמן שנשתחרר מהם, לפני שהם ישחררו את העולם מאיתנו, ועם צפירה מהדהדת ילמדו דור חדש לדקלם אותם. הלנצח תאכל חרב? אם נקבל את ההגיון שלה, אם נעביר אותו מדור לדור, התשובה היא כן. הגיע הזמן להשתחרר ממנה. זה בידינו – אם נחשוב את מחשבותינו-שלנו, לא את אלה שאדוני המלחמה שורקים לנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עד 2019 הייתי נוסע לחול מיום הזכרון ועד אחרי העצמאות להימלט מהעונש הזה.לצערי הקורונה קטעה זאת

  • עדו סוקולובסקי

    לא מסכים.
    פעם כשהייתי בנסיבות של עבודה בבית חולים ראיתי שכנים שלי שבאו לבקר חולה בטיפול הנמרץ. החולה שכבה ללא תנועה במיטתה, בקושי מגיבה ובקושי מודעת לסובב אותה. שאלתי את עצמי למה בעצם השכנים הנחמדים שלי נשארים לשבת לידה ולא קמים והולכים. הרי הם לא מספרים לה בדיחות או מנהלים איתה שיחה להעביר את הזמן, אז לשם מה הם שם?
    היום אני יודע שעצם הישיבה ליד החולה היא אמירה. היא מעבירה לחולה את המסר 'אין לי שום דבר יותר חשוב מאשר לשבת כאן לידך בשעה הזאת. לא תוכנית טלוויזיה מעניינת, לא ספר לקרוא, לא מטלת בית לעשות. אתה יותר חשוב לי מכל אלה גם אם אין שום דבר פרודוקטיבי בכך שאני לצידך.'
    הצפירה היא בדיוק דבר כזה. כשאני עומד דום בצפירה אני אומר בזה 'אין לי שום דבר יותר טוב לעשות בדקה הקרובה מאשר להקדיש אותה לזכר אלו שבזכותם אני חי.' כן, היו המוני מתים לשווא במלחמות צודקות, היו מלחמות שהיו מיותרות מלכתחילה ויש מתאבדים, הרוגי תאונות וכאלו שמתו בזמן השירות הצבאי והיו מתים בכל מקרה. אם דיברת על הטוטליטריות של הצפירה, אני לא להסכים עם המדינה שכל המלחמות היו צודקות או שכל ההרוגים היו גיבורים או שמותם היה בלתי נמנע.
    כשם שאדם דתי מתפלל במנין כדי להגיד מול קהל של אנשים שהוא מאמין בדבר מסוים כך אני משתדל תמיד בזמן הצפירה להיות במקום עם קהל כי מבחינתי הטקס הוא חברתי. הוא אומר שכולנו כחברה מקדישים עכשיו רגע לזכר הנופלים, יהיו דעותיהם אשר יהיו ויהיו דעותינו עליהם אשר יהיו, הם בכל זאת נהרגו בשמנו.

    • שחר כ.

      אני משתדל תמיד בזמן הצפירה להיות בבית כי מבחינתי הטקס הוא מופע של שליטה. אני מסרב לעמוד לפי פקודתו של הכוח ביום בו קבע הכוח שעלי לעמוד. אני מסרב להניח לכוח להחליט בשבילי החלטות מוסריות, כי הכוח אינו מוסרי, הוא פועל רק מתוך אינטרס. הכוח בכלל לא יודע מה זה אבל ושכול, או מה זאת אהבה. אז איך הוא יכול לנהל אותן?

    • רותם פ

      התגובה שלך היא אחד הטקסטים המרגשים שקראתי בזמן האחרון.