החברים של ג'ורג'

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Shahar Mosek

    בפסקה השלישית, התכוונת מעבירה לפרקליטות (האזרחית, לא הצבאית)

    • ygurvitz

      תוקן. תודה!

  • שחר כ.

    צה"ל פועל כארגון טרור בין הפלסטינים. אחרי שהבסנו אותם במלחמה על ביתם גילינו שהם גורשו אולי ברובם, אך לא נעלמו ולא נאלמו, אלא המשיכו את המלחמה באמצעים העומדים לרשותם, דהיינו, טרור. לא היו להם אמצעים אחרים. לצה"ל יש כמובן את כל האמצעים שאפשר להשיג בעולם היום, אולם כולם ביחד וכל אחד לחוד לא הספיקו כנגד הטרור, ולפיכך פנה צה"ל להיות טרוריסט בעצמו. גם זה לא נראה מספיק: ייתכן שהפתרון הבא יהיה גירוש. לא עכשיו, עוד עשר עשרים שנים.

  • גיא בכור דווקא טוען שבעיית פלסטין עומדת למות עם ההסכמים שהעולם הערבי עומד לחתום על ישראל והכל בזכות המשיח טראמפ וביבי הגיבור האמיץ

    • עדו סוקולובסקי

      מצוין רק מה יקרה עם מאות אלפי פלסטינים בשטחים? יתפוגגו באוויר? יהגרו מפה לשוודיה? הוא פרשן מכובד, שלא ישאיר אותנו במתח.

      • Wabbit

        שלום כלכלי, לא? הם ייקבלו את המעמד הנחות שישראל נותנת להם כדי להינות מכל העושר והאושר שהקפיטליזם הנפלא והנהדר נותן לכולנו (אם לא שמתם לב)

  • Pingback: למה אני חמוץ | החברים של ג'ורג'()