החברים של ג'ורג'

עינוי, דין

רשמים משבע שנים כחשוד

“אז תגיד,” אמרתי לחוקר לה”ב 433 אחרי שעתיים וחצי בערך, “את מי עצבנתי? מי הורה לפתוח את החקירה הזו? איזה ניצב משנה?”

“לא, לא, חביבי,” הוא צחק, “הרבה יותר גבוה. אתה עצבנת את היועץ המשפטי לממשלה.” הוא הפנה אלי את הקלסר עב הכרס, והצביע על החתימה על איזה צו. הוא הגזים קצת: מי שהיה חתום עליו היה שי ניצן. הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים. מאז הפשפש טיפס למעלה.

זה היה בדצמבר 2011. כמה ימים לפני כן נדרשתי להגיע לתחנת המשטרה יפתח, יחכה לי שם חוקר של להב 433. שאלתי במה אני חשוד, אבל סירבו לענות לי. היה לי, עם זאת, ניחוש.

ביולי 2011 כתבתי על מדיניות החטיפה וההתעללות בקטינים של צה”ל. זה היה לפני שהכרתי אותה מקרוב, דרך התיקים עצמם, כי אחרת כנראה הייתי חריף יותר. בתגובה לאחת התגובות – אני כבר לא זוכר מה היא היתה – כתבתי את המשפט הלא זהיר הבא: “אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.” נעמה כרמי קרעה לי את הצורה. היא צדקה. הניסוח המדויק היה צריך להיות “מתנחלים חמושים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות.” לתומי חשבתי שמובן מאליו שאנשים שלא מעורבים בסכסוך אינם מטרה מותרת. שגיאה גסה. אז פרסמתי הבהרה.

ארגון בשם “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” מיהר להגיש נגדי תלונה. זו לא התלונה הראשונה שמוגשת נגדי: “אם תרצו” הגישו שתיים. שתיהן עלו בעשן. במקרה הזה, נראה שניצן החליט שצרכיו הפוליטיים יסתייעו אם תפתח חקירה. אז היתה חקירה. ראשית, נחקרה באזהרה מי שבשעתו היתה אחראית לצד האדמיניסטרטיבי של “ההם.” לא היה לה שום קשר לדברים, כמובן, אבל תמיד טוב שהנחקר הראשי יידע שהחברים שלו, גם הם על הכוונת.

אחר כך הגיע תורי. התייעצתי מראש עם עורך הדין מיכאל ספרד, שאמר לי לסתום את הפה: לומר רק שזו חקירה פוליטית ושאין לי מה להוסיף. בתחילת החקירה, שנערכה בחדר שגרתי למדי, דרש ממני החוקר לפרק את הסמארטפון שלי ולהוציא את הסוללה, כדי שהמכשיר לא יוכל להקליט את החקירה. האמת, לא חשבתי על זה.

הוא הקריא את האזהרה. ידעתי אותה בעל פה – במשך שנה עבדתי בתרגום טקסטים כאלה. אני, חוקר המשטרה X, מס’ תעודת שוטר כך וכך, ראיתי בפני את יוסף צבי גורביץ, מס’ ת.ז. כך וכך, ואמרתי לו: אני, חוקר המשטרה X, עומד לחקור אותך בחשד להסתה לאלימות וטרור. אינך חייב לומר דבר אך כל שתאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט. השתדלתי לא לדקלם אותה לפניו.

הוא סובב אלי את הקלסר שלו ושאל “האם זה מה שכתבת?” עניתי בחיוב. “תאשר בחתימת שזה מה שכתבת.” אישרתי בחתימתי. הוא סובב את הקלסר חזרה אליו, ואז התחילה חקירה שקשה להגדיר אותה אלא כסוג של אינקוויזיציה.

למה כתבת את זה?

כי זה מה שחשבתי.

אתה חושב שצריך להרוג את כל המתנחלים?

לא, אני מפנה אותך להבהרה שפרסמתי. (*)

ראית מה כתבה על זה נעמה כרמי? (הוא מקריא.)

כן, ראיתי. הרי התייחסתי לזה בהבהרה.

מה אתה חושב על זה?

שאני והיא חושבים אחרת על דברים, ושזו לא עבירה פלילית.

לא, אבל תראה מה היא כתבה!

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

אבל איך אתה יכול להמשיך לחשוב ככה, אחרי מה שהיא כתבה?

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

ככה הסתובבנו במעגלים במשך זמן רב. אני לא יודע כמה בדיוק – הסמארטפון המפורק היה גם השעון שלי – אבל להערכתי לפחות שלושת רבעי שעה. האם אתה תומך באלימות? לא, אבל אני מבחין בין אזרחים ונושאי נשק, ואם נושאי נשק מפעילים אלימות הם לא יכולים להתלונן על אלימות. ואז, הסיום:

מה תאמר למי שיגיד לך שיש כאן הסתה לטרור נגד מתנחלים?

תשמע, אם תבוא ותוכיח לי שיש בג'נין איזו חוליית תנזים שקוראת בלוגים בעברית, ומישהו שם אמר לחברים שלו “טוב, עד עכשיו לא חשבנו לפגוע במתנחלים חמושים, אבל האבו גורביץ הזה שכנע אותי, יאללה, תפתחו את הסליק”, אני אומר שיש לך קייס. כל זמן שלא, לא. (**)

וכאן הגיע החלק הקשה באמת: הוא לקח אותי לאזור של המעבדה, כדי שיקחו ממני טביעות אצבעות, יצלמו אותי, ויקחו ממני דגימת DNA. במעבדה לא היתה ערכת DNA, אז נדדנו בכמה קומות עד שהוא מצא ערכה. זה היה הרגע המשפיל ביותר: לעמוד שם מול המצלמות.

כשאנחנו נודדים בין משרד למשרד, הוא מנסה לומר לי שהוא ממש מצטער, זה לא צריך להיות ככה, ברור לו שאני לא עבריין, אולי יש לי משהו לומר שיעזור לסגור את כל זה. אבל זה תרגיל חקירה שקוף אפילו עבורי: הכרתי את הנוהל, ידעתי שמה שלא אומר לו יירשם אחר כך במזכר שבכלל לא אראה. המהמתי להסכמה ולא אמרתי כלום.

חזרנו לחדר החקירות. הוא רצה לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה ההיא. אמרתי לו שאי אפשר לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה אבל אני יכול לברר ולומר לו מה ה-views וה-uniques של הפוסט הספציפי. הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין שני המושגים.

הוא החתים אותי על התראה שאומרת שאני משוחרר בתנאים מוגבלים: חייב לדווח למשטרה על שינוי כתובת ואסור לי לדבר על החקירה אלא עם עורך דיני. הלכתי הביתה, די לחוץ, עדכנתי את מיכאל ספרד בטלפון. זה היה, למיטב זכרוני, ביום חמישי; ביום ראשון שלאחר מכן שלחתי לחוקר מייל עם מספרי היוניקים וה-views.

חיכיתי לחקירה שניה. לא היתה כזו. שבועיים אחר כך, שי ניצן החליט לגבות את ההון הסימבולי שלו והודיע לפורום המשפטי למען ארץ ישראל שאני תחת חקירה. הם יצאו עם זה לתקשורת בקול תרועה. מצאתי את עצמי במצב קפקאי: אני מואשם בהסתה לאלימות וטרור, ואני לא יכול אפילו לומר על מה נחקרתי.

זמן חלף. עברתי דירה. עדכנתי את החוקר על המעבר. הדירה היתה מחורבנת, כוך ביפו שנבנה מפירוק דירה לכמה יחידות. אחרי עשרה חודשים עברתי שוב דירה. עדכנתי את החוקר. הוא הודה לי. בינתיים היו לי כמה ראיונות עבודה. בכל אחד מהם הייתי חייב לציין שאני נחקר בחשד להסתה לטרור. אני די בטוח שלפחות באחד מהם, זה גרם לכך שלא התקבלתי. אני לא מאשים אותם. מה הם צריכים את הכאב ראש. בטח יש מישהו שיכול לעשות את אותה העבודה והוא לא חשוד בהסתה לטרור.

הייתי שנה וחצי אחרי החקירה, ולא הבנתי למה היא לא מסתיימת בעצם. אחרי הכל, העובדות לא היו שנויות במחלוקת: הודיתי בכתיבת מה שיוחס לי. לא הכחשתי דבר. השאלה היחידה היא האם מה שכתבתי עולה לכדי הסתה לאלימות וטרור. לא שאלה מסובכת מדי. כמה עבודה זה מצריך? שעה של פרקליט? שעתיים?

בתקופה ההיא כבר התחלתי להסתובב עם עורכי הדין של יש דין, איש איש ותחומו אבל לכולם התמחות בחיסול שאריות האמון שלי במערכת החוק הישראלית. כשהעלתי את השאלה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, לפחות אחד מהם נחנק מצחוק. הסבירו לי בנימוס שחקירה, משהיא מתחילה, לא חייבת להסתיים, ולא, היא לא חייבת להסגר תוך שבע שנים. לא שמעת על אביגדור ליברמן?

חלפו שנים בלי שאני שומע מהם מילה. וכל הזמן הזה, כמובן, החקירה פתוחה ואני לא יכול לדבר עליה – דיבור עליה הוא הפרה של תנאי השחרור. באוגוסט 2015 הלכתי לתחנת משטרה וביקשתי לבקש את הרישום הפלילי שלי – עורך דין הסביר לי שזו דרך לדעת אם התקבלה החלטה כלשהי בתיק. החוקר הסתכל עלי כמו מצורע, אבל הדפיס. החקירה היתה בעיצומה ואני עדיין חשוד.

חזרתי על הפעולה הזו באוגוסט 2016. שוב פרצוף שוטם, כאילו אני מזהם לו את החדר, אבל מדפיס. החקירה עדיין פתוחה. בדצמבר 2017, חזרתי על הפעולה, הפעם בתחנת שטמפפר בפתח תקווה. התיק עדיין פתוח.

רבאק, אמרתי לעצמי, אם לא תעשה כלום, זה יישאר פתוח לנצח. ככה שי ניצן אוהב את זה. סרתי למשרדו של מיכאל ספרד, חתמתי על יפוי כוח, והוא ועורכת הדין מיכל פסובסקי שלחו מכתב למשטרת ישראל בדרישה לקבל הסברים על מה לעזאזל קורה עם התיק.

תוך זמן קצר הודיעה המשטרה שהתיק נמצא בפרקליטות, ובמארס 2018 שלחה המשטרה מכתב – לכתובת שבה גרתי ב-2011, למרות שהם יודעים מה הכתובת העדכנית שלי – שבו היא הודיעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בעלת הבית הוותיקה היתה אדיבה מספיק כדי לסרוק ולשלוח לי.

למשטרה, ידעתי בשלב הזה (למדתי המון ביש דין) יש תשע עילות לסגירת תיקים. הנפוצה ביותר כשמדובר בקורבן פלסטיני היא על”ן, עבריין לא נודע, או כפי שהיא מוכרת למקצוענים “לא טרחנו לעשות עבודה מינימלית כדי לחקור את התיק.” עילת “חוסר עניין לציבור” היא עילה מקובלת אחרת, והמשמעות שלה שונה ממה שנהוג לחשוב: זה לא שהציבור לא מעוניין בתיק, הוא יכול להיות מעוניין מאד; אבל הפרקליטות הגיעה למסקנה שאין זה מאינטרס הציבור לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את התיק הזה לבית משפט. ישנה עילת “חוסר ראיות מספיקות”, שמשמעה היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שבוצעה עבירה, יש לה חשוד מרכזי בעבירה, אבל המאנייק היה מתוחכם מדי מכדי שהחוקרים שלה יצליחו לאסוף די ראיות. וישנה עילת “חוסר אשמה”: לא היתה עבירה, החשוד חף מפשע. יש עוד כמה (התיק מטופל על ידי רשות אחרת, העבריין מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואחרות), אבל המרכזיות הן על”ן, חוסר אשמה, העדר ראיות וחוסר עניין לציבור.

הפרקליטות, כמובן, סגרה את התיק שלי בהעדר ראיות, מה שהיה מטופש להפליא. כל הראיות עמדו לפניה. שש שנים ושלושה חודשים קודם לכן, כזכור, חתמתי שאכן כתבתי את אשר כתבתי. עכשיו היא היתה רק צריכה להחליט אם מה שנכתב אכן מהווה עבירה. לאנשים של שי ניצן היה נוח מאד לסגור את התיק בשל העדר ראיות, כי כך נשאר הרושם שבוצעה עבירה, היה מה לחקור, ומה לעשות – החקירה לא הצליחה.

הגשנו בקשה לראות את החומר שבתיק. דעו: כאשר החקירה נסגרת, מותר לכם לראות את חומר החקירה. כמובן, המשטרה רשאית לשמור לעצמה מידע סודי, כמו מידע שהגיע ממודיעים או מהאזנות, אבל יש לכם גישה לחלק ניכר מהחומר בתיק. ואני רציתי דבר אחד: אני רציתי את התאריכים. רציתי לדעת כמה זמן עבר בין פעולת חקירה ופעולת חקירה, בין נחירת פרקליט ושרעפי פרקליטה. רציתי לדעת למה תיק שמצריך עבודה של יומיים נמשך יותר משש שנים. החשד שלי היה שככה שי ניתן אוהב את זה: אם יש לך תיק פתוח מעל לראש, כנראה שתשמור על שקט תעשייתי.

(ישפטו הקוראים של הבלוג הזה עד כמה הטקטיקה הזו הצליחה לו.)

shay nitsan

כנראה שבפרקליטות הבינו לאן זה הולך, כי למרות שלא ביקשנו רשמית את שינוי עילת הסגירה – אמרנו שאנחנו רוצים את החומר כדי להכין ערר – הם מיהרו להודיע לנו שהם שינו את עילת הסגירה על דעת עצמם, והיא עכשיו חוסר אשמה. למסקנה הזו הם הגיעו ארבעה חודשים אחרי שהם סגרו את התיק בפעם הראשונה ושש שנים ושבעה חודשים מאז החקירה.

את ההחלטה הם קיבלו בראשית יולי. המכתב הגיע אתמול. לכתובת מ-2011, אלא מה.

לא סבלתי יותר מדי. לא היכו אותי. לא עצרו אותי. אפילו לא העמידו אותי לדין. אבל שבע שנים כמעט הייתי בסטטוס של חשוד שצריך להודיע על כך למעסיקים פוטנציאליים, ולעדכן במשטרה את הכתובת שלי. שבע שנים הייתי במצב שבו אם אני מעוכב על ידי שוטר, אני הופך אוטומטית לחשוד. שבע שנים שבהם אתה לא יודע האם מחר זה ינחת עליך. וחשוב להדגיש: אם לא הייתי פונה ביוזמתי בדצמבר האחרון בדרישה להסברים, זה כנראה היה נמשך. כי למי שפתח את התיק היה נוח מאד להשאיר אותו פתוח.

ככה נראית הפרקליטות של שי ניצן בתיקים פוליטיים. רק שתדעו.

(*) שימו לב: שגיאה גסה מצדי. תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה.

(**) אותה השגיאה בדיוק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    קודם כל, ברכותי על סגירת התיק!
    חוקים המגבילים את חופש הביטוי הם כמעט תמיד מטומטמים ומיותרים. ככל שיהפכו לאות מתה, כן ייטב. משום מה, אנשים המחזיקים בתפיסת עולם ליברלית נוטים לגלות אהדה לחוקים האלה בניסיון לחנך את הציבור, או משהו. מעניין האם ומתי יקלטו שזה לא עובד.

    • Shirkhan

      כותב לך פה בנאדם שממשלה ימנית-שמרנית ושלוחותיה הן אלה שהגבילו את חופש הביטוי שלו, ואתה מצליח להאשים את הליברלים.

      באמת כל הכבוד.

      • Meni Zehavi

        הבנאדם הזה גם האשים את סמוטריץ' בהסתה לבצע השמדת עם, לא פחות.
        אבל עזוב, הקשר רחב יותר זה מסובך. תמשיך לשחק בטובים ורעים.

      • Meni Zehavi

        נ.ב. נראה שהבלוג הזה אינו מאפשר לינקים לעמודים אחרים שלו בתגובות, וחבל.

    • Three Parentheses

      מה?

  • Rotem Reptor

    לעניין ההמלצות: "תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה".
    ראשית, תלוי מי עורך הדין הממליץ. ישראל גדושה בטיפוסים המצויידים בתעודת חבר בלשכת עוה"ד, אך חלק לא מבוטל מהם נמנים עם מגזר האידיוטים; חלק אחר – פשיסטים; וחלק שלישי גם גם וגם. יש כמובן עורכי דין טובים, הגונים, מצפוניים ומנוסים ולהם יש להקשיב וגם זאת ם תחום ההתמחות שלהם רלוונטי לחשד הנחקר.
    שנית, ההמלצה הגורפת שלא להשיב על שאלות של שוטר [קרי: חוקר] במהלך החקירה עלולה לפגוע במי שמאמץ אותה. לדוגמה, אם מטיחים בנחקר כי הוא פירסם קריאה לרצוח מתנחלים בעוד שהוא מעולם לא עשה זאת, חובה עליו להשיב ולומר זאת ברורות. אחרת, השתיקה עלולה להתפרש נגדו אם הדברים יגיע לכלל העמדה לדין ומשפט.
    לעומת זאת, יש להקשיב היטב לשאלות החוקר ולאופן הניסוח שלהן משום שלפעמים השאלות מנוסחות במתכוןן באופן מוטעה ומכשיל.
    ולבסוף, יש להקפיד כי החוקר ירשום את דבריך במדויק, כפי שהם נאמרו, ובתום גביית ההודעה לקרוא בתשומת לב את הדברים לפני שמאשרים אותם בחתימת יד. (אני הקפדתי אפילו לתקן שגיאות כתיב של החוקרים הנבערים, שלא רק שאינם יודעים לפענח פשעים – גם עברית אינם יודעים…).

    • Y.

      ראשית, יוסי לא טיפש, ולא מוצא עו“ד ברחוב. מה שכן, לא לקבל עצות בנושא חוק מטוקבקיסטים, בפרט כאלה שממליצים לא להתייעץ בעו“ד.

      החוקרים אינם מנסים למצוא את האמת. הם לא מדענים. הם מנסים למצוא ראיות מאשימות שיצדיקו את המעצר. אם לא תענה, לא יהיה להם כלום.

      “השתיקה עלולה להתפרש נגדו אם הדברים יגיע לכלל העמדה לדין ומשפט“: אפילו בישראל זה לא הגיע עד כדי כך.

      “יש להקשיב היטב לשאלות החוקר ולאופן הניסוח שלהן משום שלפעמים השאלות מנוסחות במתכוןן באופן מוטעה ומכשיל.“ לכן אסור לענות להן, ובפרט לא תחת לחץ. בשביל זה יש עורכי דין, שיודעים איך להמנע מהכשלות. להקשיב היטב זה לא די.

      • Rotem Reptor

        אנונימי יקר, הבנת הנקרא שלך לוקה בחסר ובעטיה תגובתך גדושה פטפוטים חסרי שחר והבלים שאין להם אחיזה במציאות.

        • Y.

          תודה על הערתך המלומדת והמאירה.

  • אישרגיל

    מצטער על ה off-topic, אבל אם כבר במתנחלים עסקינן – האם מישהו יודע את המספר הנוכחי והמדויק של מספר הישראלים הגרים מעבר לקו הירוק? (הגדה, מזרח-ירושלים והגולן).

    נבירה ברשת מולידה תוצאות לא מדויקות של בין 550 אלף ל800 אלף אך לא מספר מדויק דיו.