החברים של ג'ורג'
Home » » רצח במשמורת?

רצח במשמורת?

אופס, צה”ל שוב נתפס בשקר – ואולי גם ברצח

בבוקר אתמול (ה’) הרגו חמושי צה”ל את יאסין אראדיח, בן 34 תושב יריחו, ומאז הצבא לא מפסיק לשקר בנושא. הגרסה המקורית של צה”ל היתה שאראדיח תקף חיילים ונהרג תוך כדי התקיפה. אחר כך צץ סרטון הווידאו שבו רואים את אראדיח רץ לעבר פינה שמאחוריה יש חיילים, ואז אחד מהם מסתער עליו ומפיל אותו, ומיד לאחר מכן מכה אותו בנשקו כשהוא על הרצפה. צה”ל שינה הבוקר (ו’) גרסה, ולאחר “תחקיר” צבאי קבע שאראדיח לא נורה, שחובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ושככל הנראה הוא מת כתוצאה משאיפת גז מדמיע אותו הפעילו הכוחות.

לרוע מזלו של הצבא, המוות המצולם הזה – במיוחד ההכאה הפראית – משך תשומת לב וכתוצאה מכך נערכה נתיחה בגופתו של אראדיח ונמצא שהוא מת כתוצאה מירי, ככל הנראה מדימום למוות לאחר שלא קיבל טיפול לאחר הירי.

עכשיו צריך לברר מה קרה:

א. או שחיילים ירו באראדיח, ואז המשיכו להכות אותו נמרצות, הוא נבדק על ידי חובשת שלא זיהתה שהוא פצוע מירי וקבעה שמצבו תקין;

ב. או שהחיילים הפילו את אראדיח, היכו אותו נמרצות, חובשת בדקה אותו ומצאה שמצבו תקין, ולאחר מכן חמוש ירה בו למוות.

במקרה הראשון, אנחנו מדברים על הריגה ורשלנות. במקרה השני, אנחנו מדברים על רצח במשמורת. מאחר והכל קרה תוך פרק זמן קצר יחסית, ספק אם קביעת שעת המוות המדויקת תועיל יותר מדי.

כמובן, התקרית לוותה בכמה מהשקרים הקבועים של צה”ל. נתעכב על כמה מהם:

א. “בבדיקה על גופו נמצאה לאחר מכן סכין”. אז מה? אף אחד, אפילו צה”ל, לא טוען שהוא השתמש בה. החיילים לא ידעו עליה אלא לאחר שהרגו אותו, כך שקיומה לא יכול לתרץ את ההרג/רצח. למעשה, העובדה שהוא נשא עליו סכין הופכת את הטענה שהוא ניסה לתקוף את החיילים בחפץ מגושם כלשהו לבעייתית עוד יותר. היה לו נשק יעיל יותר. כל הטענה הזו מיועדת להשחיר את ההרוג בעיני הציבור הישראלי ולהפעיל לחץ ציבורי נגד הענשת הרוצחים.

ב. הטענה שהוא מת משאיפת גז מדמיע. קודם כל, הטענה הזו לא פוטרת מאחריות את הכוח שתקף אותו. לכל היותר היא מורידה את העבירה לעבירת גרימת מוות ברשלנות. על חמוש שעוצר אדם מוטלת החובה לשמור על שלומו. הטענה הזו מעניינת עוד יותר, כשזוכרים שבפרשת ג’ווהאר אבו רחמה, שאכן מתה משאיפת גז, פיזר צה”ל שקרים בלי הכרה כדי להסב את תשומת הלב מכך ולטעון שהיא מתה ממשהו אחר. עכשיו, כשצריך לטייח הריגה או רצח, נוח לצבא לדבר על מוות מגז, בהנחה שאף אחד לא יזכור מה הוא אמר לפני כמה שנים.

ג. “הוא ניסה לחטוף נשק”. זה שקר קבוע של חיילי צה”ל כאשר הם הורגים פלסטיני לא חמוש, שווה ערך לטענה של שוטרים שתוקפים אדם שהוא “תקף שוטרים.” ראוי לציין שלפי גרסת התחקיר הצה”לי, הוא ניסה לחטוף נשק רק לאחר שהוכה בנשק – כלומר, שפעולה של הגנה עצמית תורגמה פה לתקיפה שמצריכה הריגה.

מעבר לשקרים, יש עוד שתי נקודות שראויות לציון:

א. שקריותו של התחקיר הצה”לי. במשך עשרות שנים צה”ל טוען שהתחקירים שהוא מבצע לאחר מקרי הרג כאלה מספקים. עצם קיומו של תחקיר מונע לעתים קרובות חקירת מצ”ח: החוקרים הצבאיים מסתפקים בהחלטה של התחקיר שהאירוע היה תקין ורואים בכך סיבה לאי פתיחת חקירה. התחקיר הצה”לי היה ונשאר אמצעי למניעת חקירה, ובמקרים רבים לתיאום עדויות לפני חקירה.

ב. התרגיל של מצ”ח. בהודעתה הראשונית על פתיחת חקירה, אמרה המחלקה לטיוח פשעים של צה”ל שהסיבה לחקירה היא העובדה שאראדיח מת במשמורת. לכאורה, פעולה ראויה לשבח. בפועל, קרב משפטי נסתר. בשנים האחרונות, במיוחד מאז אינתיפאדת היחידים, חזר הצבא למדיניות הלילה והערפל של ימי האינתיפאדה השניה, והוא נמנע מלחקור מקרים שבהם חיילים הורגים פלסטינים אם הם קרו “בנסיבות מבצעיות.” לאחרונה נאלצה מצ”ח, בעקבות עתירה של ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ היה פרילאנסר של הארגון עד מאי האחרון, ונותר מעריץ שלו), להורות על פתיחת חקירה במקרה הרצח של סמאח עבד אל מומן אחמד עבד אללה; אבל היא ממשיכה להתחמק מהסעד העיקרי שדרשה העתירה, קרי חקירה בכל מקרה של הריגת פלסטינים שאיננה במצב מובהק של קרב. כשמצ”ח אומרת שהיא חוקרת את ההרג של אראדיח משום שהוא היה במשמורת בזמן מותו, היא אומרת שהיא לא מתכוונת לחקור מקרי הרג של פלסטינים שלא היו במצב כזה.

כל זה אןמר לנו שגם אם נפטר מנתניהו ומחבר מושחתיו, בעגלא ובזמן קריב, הבעיה המרכזית של ישראל – הכיבוש והדיקטטורה הצבאית שהיא מפעילה – לא הולכים לשום מקום.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
yossi 23 בפברואר 2018 פקס ישראליאנה , , ,

17 תגובות על ”רצח במשמורת?“

  1. Meni Zehavi הגיב:
    27 בפברואר 2018 בשעה 14:35

    זה שהיחס של צה"ל לפלסטינים אותם הוא עוצר או מנסה לעצור, הוא יחס בעייתי עד מחפיר, אלה חדשות ישנות. השאלה היא מה אפשר לעשות עם זה. אז הנה כמה עובדות יסוד הקשורות לעניין:

    1. קשה לגרום לציבור להזדהות עם סבלם של מי שחשודים בפשע (לא משנה עד כמה החשד מבוסס). הנה, למשל, פרוטוקול ישיבת הכנסת מ-1991 בנוגע למותו של עציר יהודי שהוכה עד מוות בידי שוטרים (fs.knesset.gov.il/%5C12%5CPlenum%5C12_ptm_236716.DOC). כמה מקוראי הבלוג שמעו אי-פעם על המקרה? איזו השפעה הייתה לדיון הנ"ל? למיטב ידיעתי, אפסית, וזה למרות שמדובר, נזכיר שוב, בעציר יהודי פלילי ולא במי שמשתייך לאוכלוסייה הנחשבת בעיני הציבור לאוכלוסיית אויב.

    2. הכיבוש הישראלי בשטחים אכן אינו הולך לשום מקום, גם אם זהבה גלאון תיבחר מחר לראשות הממשלה. כל מי שרוצה לפעול נגד הברוטליות של הכיבוש — רצון ראוי לשבח בפני עצמו — כדאי לו שיפנים עובדה זו. אלו דברים נגזרים ממנה, זו שאלה אחרת. לדעתי, אחד מהם הוא הצורך להפריד בין פעילות נגד ההיבטים הברוטליים של הכיבוש (כמו זה המתואר בפוסט) ובין פעילות פוליטית נגד הכיבוש עצמו. מי שפועל נגד הברוטליות של הכיבוש, יכול להישען על ההנחה שאזרחי ישראל מן השורה אינם רוצים ברציחתם של אנשים חפים מפשע, גם אם מדובר בפלסטינים. לאור הנחה זו, אפשר לדבר אל הציבור הישראלי ולהבהיר לו שמוטב לפקח על הצבא לבל תהיה ידו קלה מדי על ההדק — אבל אפשר לדבר על כך לציבור רק אם באים מתוך עמדה שמקבלת את עצם נוכחות צה"ל בשטחים כעובדת חיים שאינה עומדת להשתנות.
    לעומת זאת, פעילות פוליטית נגד הכיבוש, למי שמעוניין בה, כדאי לה שתתנהל באפיק אחר, תוך דיון בשאלה האם הכיבוש מועיל או אינו מועיל לישראל. שום ציבור אזרחים בעולם, כולל הציבור הישראלי, לא יקבל החלטה פוליטית בנושא בעל סדר גודל כמו המשך הכיבוש מתוך שיקולי מוסר אוניברסלי. הפוליטיקה פשוט אינה עובדת ככה.

    3. מה הסיכוי שההפרדה המוצעת לעיל תיושם? לדעתי לא גדול. ההפרדה בין אפיקי חיים ותחומי פעילות שונים היא לא משהו שבני אדם מצטיינים בו באופן כללי, ודאי לא בימינו, וודאי לא בני האדם המשוכנעים שערכי המוסר רשומים על שמם בטאבו. חבל.

    • Wabbit הגיב:
      27 בפברואר 2018 בשעה 19:21

      ״שום ציבור אזרחים בעולם, כולל הציבור הישראלי, לא יקבל החלטה פוליטית בנושא בעל סדר גודל כמו המשך הכיבוש מתוך שיקול מוסר אוניברסלי.״ נכון. הכיבוש בדרום לבנון הסתיים בגלל שנסראללה גבה מחיר בדם, לא בגלל שמישהו בישראל השתכנע שהוא שגוי מוסרית (עד היום לאף אחד לא אכפת מהמחיר שהכיבוש גבה מאזרחי דרום לבנון). ולכן, מכיוון שאני לא תומך באלימות, הדרך היחידה להגיע לסיום הכיבוש של פלסטין היא החרם: להפוך את הכיבוש למשהו שיש לו מחיר – בידוד בי״ל וקריסה כלכלית – שבסופו של דבר לא יותיר ליהודים בישראל ברירה אלא לעשות חושבים.

      • Meni Zehavi הגיב:
        27 בפברואר 2018 בשעה 20:53

        לא יקרה. המערב מתמודד עם טרור אסלאמי, וצריך את הידע והניסיון שצברה ישראל בהתמודדות דומה. ישראל היא שותפה מרכזית בכל הקשור לאיסוף מודיעין על יעדים בעלי חשיבות. המזרח התיכון הערבי, לעומת זאת, הוא מדמנה מדממת גם בלי קשר לישראל (עיראק, סוריה, תימן, לוב, אפילו מצרים). קשה לשכנע מישהו, מלבד המשוכנעים מראש, להחרים את ישראל בגלל הרג של שניים-שלושה פלסטינים בחודש בנסיבות שלרוב אינן ברורות, כאשר במרחק יריקה מגבולה הצפוני מפציצים שכונות שלמות יום אחר יום במשך שנים.

        • בוקי סרוקי הגיב:
          28 בפברואר 2018 בשעה 19:45

          כן, כן. העולם זקוק לישראל במלחמתו נגד האיסלם הקיצוני והשמש זורחת לכולכם מהתחת.

          • Meni Zehavi הגיב:
            28 בפברואר 2018 בשעה 22:38

            לא "העולם" (יש בעולם לא מעט מדינות שענייני המזרח התיכון אינם מטרידים אותן), ולא בהכרח "מלחמה" (האמריקאים ניסו להילחם בגורמים האסלאמיסטיים ישירות, אנחנו יודעים מה יצא מזה). עדיין, יש כמה מדינות שצריכות להתמודד עם סכנות רציניות שמקורן באזורנו, לנטר את הגורמים השונים הקשורים לסכנות האלה, וישראל, מכורח החיים, פיתחה יכולות מרשימות של מעקב וטיפול מניעתי בגורמים הללו. זה אינו אומר שישראל צודקת בכל מה שהיא עושה, זה כן אומר שעבור מדינות אירופה וצפון אמריקה — הן עבור מנהיגיהן והן בעיני הציבור שלהן — ישראל היא הרבה יותר בעלת ברית מאשר יריבה. כך זה כנראה גם יישאר בעתיד הנראה לעין.
            ההתעלמות מהמציאות ומגבלותיה, בלתי-נעימות ככל שיהיו, לא תוביל לשום מקום. תשאל את הפלסטינים.

            • בוקי סרוקי הגיב:
              28 בפברואר 2018 בשעה 23:14

              וגם לא רק ״ידע וניסיון״, אלא גם טכניקה.

              • Meni Zehavi הגיב:
                1 במרץ 2018 בשעה 13:17

                את זה שאתה אוהב להשתמש ברטוריקה מנופחת הבנתי, מה אתה רוצה ממני?
                אני לא אומר שהמערב לא יסתדר בלי ישראל. אני כן אומר שבעיני מנהיגי מדינות המערב, ובעיני הציבור שבהן, חרם על ישראל הוא דבר שדורש מאמץ, כאשר אין סיבה רצינית לעשות את המאמץ הזה, נזקו ברור, ותועלתו למישהו מלבד כמה טהרנים אידיאולוגיים (גם לפלסטינים עצמם, דרך אגב) מוטלת בספק רב. אם אתה מאמין שיהיה חרם רציני תוך 20 השנים הקרובות, יש לי גשר במצב טוב למכור לך.
                כן, אני יודע שהבאת כמה לינקים לתקשורת הכללית, אחד מ-2002(!) והשאר מתחילת 2014. עברו ארבע שנים מאז המאמר המאוחר ביותר מבין אלה. אתה יכול לומר לי מה קרה ל"כדור השלג" של החרם?

טראקבקים/פינגבקים

  1. קצין חטיפות ראשי | החברים של ג'ורג'