החברים של ג'ורג'

הפרות סדר

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל זה מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט הזה. איך עושים את זה? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר כי אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Three Parentheses

    מעניין לראות שישראל היא אולי הכוח הקולוניאלי היחידי בהיסטוריה שהאסטרטגיה העיקרית שלו מתבססת על הפצת כאוס ולא על ביסוס סדר.

    • גיל

      זו לא הפרשנות היחידה המתבקשת…לארנדט יש פרק שלם ב"על הטוטליטריות" שמוקדש לבירוקרטיה הקולוניאלית, והיא מזכירה בדיוק את הכאוס, את חוסר הסדר, את השרירותיות. היא מגדירה את שלטון הבירוקרטיה כ"שלטון של צווים" ומנגידה אותו לשלטון החוק:

      The administrator considers the law to be powerless because it is by definition separated from its application. The decree, on the other hand, does not exist at all except if and when it is applied; it needs no justification except applicability. It is true that decrees are used by all governments in times of emergency, but then the emergency itself is a clear justification and automatic limitation. In governments by bureaucracy decrees appear in their naked purity as though they were no longer issued by powerful men, but were the incarnation of power itself and the administrator only its accidental agent. There are no general principles which simple reason can understand behind the decree, but ever-changing circumstances which only an expert can know in detail. People ruled by decree never know what rules them because of the impossibility of understanding decrees in themselves and the carefully organized ignorance of specific circumstances and their practical significance in which all administrators keep their subjects. Colonial imperialism, which also ruled by decree and was sometimes even defined as the “régime des décrets,”62a was dangerous enough…

      מבחינה זו, שלטון קולוניאלי בירוקרטי משליט אי-סדר, חוסר יציבות, וגורם לנשלטים לחוש שהקרקע כל הזמן זזה תחת הרגליים שלהם. קל יותר לשלוט על אדם חסר יציבות. הנתין האולטימטיבי הוא מעין ג'וזף ק', שאף פעם לא מגלה את החוקים, אף פעם לא לגמרי יודע מה מותר ומה אסור, מה הן זכויותיו, למי לפנות, ומה יהיה מחר.

  • בוקי סרוקי

    הסבר בנוגע לאירלנד? האם האירים הושמדו? פוזרו?

  • אישרגיל

    שמועות עיקשות אומרות שאנחנו לקראת הסכם-אזורי נרחב שנרקם מאחורי הקלעים בשיתוף האמריקאים, הסעודים ויתר מדינות המפרץ. יש שמועות שגם אבו-מאזן מעורב.

    בסופו של דבר הכל נעשה כדיי לאגף ולנגוד את איראן המתפשטת.

  • oren29at

    הפלסטינים הרוויחו את השנאה היוקדת של הישראלים ביושר: הלינץ' ברמאללה ופיגועי ההתאבדות עשו עבודה מצוינת עבור סוכני הדה-הומניזציה של הימין הישראלי. האינתיפאדה הרצחנית הובילה להישג של נסיגה ישראלית מעזה, אבל עם תג מחיר גבוה: מבחינת הרוב המוחלט של הישראלים, הפלסטינים אינם בני אדם.

    "הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור" – אני חולק על הטענה הזאת. הציבור הישראלי מוכן לסבול הרוגים של סכסוך מתמשך עד לגבול מסויים. אין לישראל שום עימות פוטנציאלי של 3000 הרוגים בשלושה שבועות (מלחמת יום כיפור). עשר השנים האבודות של השהיה בדרום לבנון- 1990 עד 2000- הניבו כשני הרוגים לחודש בממוצע. הציבור ידע לחיות עם זה יפה מאד. גם הסכסוך עם הפלסטינים נושא מחיר נסבל, בוודאי מאז 2005.

    ההתנתקות מעזה לא נולדה כתוצאה ממחיר דמים, אזרחי או צבאי, אלא כתוצאה משני מהלכים בלתי תלויים מצד שמאל: יוזמת ז'נבה מצד אחד, גילויי סרבנות מתגברים מצד שני. אריק שרון, שהביס את עמרם מצנע בבחירות 2003 ולעג ליוזמתו ליציאה חד צדדית מעזה, נאלץ לאמץ את המדיניות של יריבו המובס. ללא המהלכים האלה היינו ממשיכים לשהות בעזה ולשלם את המחיר.

    על הצורך ב"יוזמת ז'נבה" מס' 2 מצד שמאל כבר כתבתי פעם באיזו תגובה. הגיע הזמן לדבר על סרבנות. בניגוד למה שכתבת, הממשלה מודעת לשחיקה ששגרת הכיבוש מטילה על העוסקים בה. משום כך הוקמה חטיבת "כפיר" ב 2006- על מנת שכל מיני "יפי נפש" או סתם אנשים עם מצפון לא יצטרכו ללכלך את הידיים בעבודת הכיבוש המלוכלכת. בשביל זה יש חרד"לים ואוהדי "לה פמיליה" וכהנא. גם לשימוש בטכנולוגיה יש מחיר: לפני כ 3 שנים היה מרד ביחידת 8200, אבל המרד הזה דוכא ביעילות ומאז לא חזר על עצמו.

    כדי שהסרבנות תצליח נדרשת מעורבות גדולה הרבה יותר של הורים למתגייסים: במקום למחוא כפיים ולכתוב מאמרי עידוד בעיתון על בני 18 שהולכים לכלא מסיבות מצפוניות צריך לקחת דוגמה מהימין המתנחלי, ולגלות מעורבות גדולה הרבה יותר: משמרות מחאה קבועות, תמיכה במשפחות שילדיהם סרבני מצפון, עידוד סרבנות כזאת ורעש ציבורי גדול הרבה יותר. "שוברים שתיקה" זאת בדיחה עצובה. סרבנות, לעומת זאת, זאת כבר פגיעה בבטן הרכה של הקונצנזוס הישראלי.

    עוד ז'נבה אחת, עוד גל סרבנות אחד- ויש סיכוי מצוין ליציאה שלנו מהגדה המערבית. בלי זה- חבל על הזמן של כולנו (אם כי גם לכתיבת טקסטים בבלוג ולתגובה עליהם יש חן מסויים).

  • Noha Bar

    זה לא התחיל ככה בכלל, אבל מילא – את האגדה האורבנית הזאת אי אפשר כבר להרוג.
    מי שבכל זאת מעונין – יחפש חומר על מה שהתחיל במחנה בלטה מספר חודשים קודם לכן.

  • Noha Bar

    "לדברי אותם גורמים, התברר שתומכי אש"פ החליטו לבחון בבלאטה את יכולתה של ישראל להתמודד עם מרי אזרחי. אם הנסיון הזה יצליח יצוצו הרבה בלאטות" וזה הצליח. גורמי הביטחון הישראלים לא יכלו להיכנס למחנה במשך חודשים.
    להלן, כתבה אחת מני רבות, שחלקן התפרסמו לפני דצמבר 1987.
    http://jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?parm=96EjESVLnuL0fFJbC5Y8AjNZsK7ajtiluTw16O86DKqy9tJ3fHKCmuSX%2B2rC4Wx