החברים של ג'ורג'

ואותיות פורחות

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Three Parentheses

    חיסול הקתרים די קבר אותם כזרם דתי משמעותי…