החברים של ג'ורג'

עדאלה בלמה את פלישת חוטפי הגופות

בג”ץ אולץ לפסוק, ונאלץ למצוא שלמשטרה אין כל סמכות לתפוס גופות

אחד האירועים היותר דוחים במהומות הר הקללה האחרונות היה המראה של צעירים פלסטינים שממלטים את גופת אחד ההרוגים מפני פלישת חוטפי הגופות של מג”ב, שפרצו לבית החולים מוקאסד כדי לתפוס את הגופה. השיטה הזו, של חילול קבורה וסירוב לה – משהו שכבר ב”אנטיגונה” של סופוקלס הועמד כדוגמא למאבק בין הצדק ובין השלטון – הפכה לנפוצה על ידי משטר העוול של מדינת ישראל. בין שאר הסנקציות שנוקטת המדינה הציונית כנגד פלסטינים, הסנקציה של מניעת קבורת הרוגיהם או עיכובה הפכה לשגרתית.

את הסנקציה הזו, אגב, מפעילה המדינה הציונית גם כלפי מי שהיא טוענת כלפי חוץ שהם אזרחיה שווי הזכויות; היא השתמשה בה כלפי יעקוב אלקיעאן, האיש שחמושיה הרגו על לא עוול בכפו. עורך הדין האמיץ חסן ג’בארין הלך אז לבג”ץ וניצח את המדינה. הוא ניצח למרות לחצים ואיומים של השופטים שדרשו ממנו לאפשר להם לעיין ב”חומר הסודי” השקרי של המשטרה. אלמלא האומץ של ג’בארין, לא היינו למדים שה”חומר הסודי” היה מפוברק.

אתמול נעצה עדאלה – אחת העמותות היותר מושמצות במדינה היהודית, כפי שאפשר לצפות מעמותה שמילולית דורשת צדק לפלסטינים – את מה שנראה כמו היתד האחרון בפרקטיקה הישראלית של חטיפת גופות. עדאלה עתרה בשמם של משפחות שלושת החשודים בפיגוע כלפי השוטרים בהר הבית, שנהרגו במהלכו; גם הפעם, עורך הדין המוביל היה חסן ג’בארין. יש לציין שפרט לדרישה להחזיר את גופותיהם של השלושה, דרשה עדאלה לבצע ניתוח בגופות שניים מהם, כדי לברר באילו נסיבות הומתו. (כאן המקום להזכיר שהטענה שהשלושה היו מעורבים בפיגוע ושבשל כך הומתו – שתי טענות נפרדות, משפטית – היא טענה של המשטרה, אותה משטרה מאום אל חיראן, שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק.)

בג”ץ, כרגיל, לא רצה לפסוק. זו ההתמחות שלו בתיקים לא נוחים. בית המשפט כתב בפסק דינו במורת רוח שהוא ערך דיונים רבים בנסיוו להביא לפשרה, אך “משלא הצלחנו להביא את הצדדים להסכמה אין לנו מנוס אלא להכריע בעתירה שלפנינו.” באמת כואב הלב.

ולמה לא רצו השופטים להכריע בעתירה? האם הם עשו את כל הקריירה הארוכה הזו כדי להפוך למגשרים? כי משנאלצו לדון בעתירה, לא היתה להם ברירה אלא להכיר בכך שלמשטרה אין כל סמכות לחטוף גופות. כלומר, שכל המהלך שבוצע לאורך השנים של חטיפת גופות היה בלתי חוקי. בלשון ההחלטה (סעיף 4, היא מפורטת יותר בהמשך):

“העתירה העלתה שאלה אחרת – האם המשטרה מוסמכת להתנות את העברת הגופות לידי המשפחות בהסכמה למתכונת מסוימת של לוויה […] על שאלה זו אין מוצא מלהשיב בשלילה. בעיקרו של דבר, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל ככל שהיא עוסקת בסעד העיקרי שהתבקש בה [השבת הגופות החטופות – יצ”ג], מאחר שהמדינה לא הציגה על מקור סמכות המאפשר לה להחזיק בגופות כתנאי להסכמה על מתווה הלוויות.”

כלומר, במשך שנים הרשויות הישראליות ביצעו מעשה נבלה ועוול, וזאת על אף שלא היתה להן כל סמכות לכך. פעם אחר פעם, הגיעה המדינה לבית המשפט וטענה שהיא צריכה לעכב לוויות או למנוע אותן, בתואנה בטחונית שקרית כלשהי (כמו בפרשת אלקיאען), ופעם אחר פעם בית המשפט אפילו לא טרח לברר האם יש למדינה סמכות כזו. רק כשעדאלה וג’בארין, באומץ ניכר – אם אתה מעצבן שופטים, אתה מסתכן בתבוסה בעתירה – דחקו את בית המשפט לקיר וחייבו אותו לפסוק, בניגוד לרצונו, רק אז נאלץ בית המשפט להודות שאין לעמדת המדינה בסיס חוקי.

כמובן, את הסעד המסוכן אף יותר – נתיחת הגופות – הצליח בית המשפט לנפנף בתואנה פורמלית בדמות האפשרות לעתור לבית משפט השלום. חברים, אנחנו מדברים על גופות. אם אנחנו רוצים להוציא מהן מידע פורנזי, הן צריכות להיות בידיים של פתולוג כמה שפחות זמן אחרי המוות. למה אתם שולחים אותנו לשרוף עוד שבוע, במקרה הטוב, בבתי משפט? כדי לייתר את החלק הזה של העתירה.

עדאלה השיגה אתמול נצחון גדול: היא אילצה את בית המשפט הישראלי לקבוע שהמנהג הברברי של התעללות בגוויה לשם ענישה (מוסווית, במקרה שלנו, בתואנה קלושה מהרגיל של “בטחון”), מנהג שכבר טובי היוונים הבינו את העוול שבו, איננו חוקי.

החרפה שלנו היא שהיה צורך בפסיקה של בית משפט בשנת 2017 לשם כך. ציון במשפט תפדה? כנראה שצריך עמותה פלסטינית לשם כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • a.c

    מבחינה מוסרית, מה הבעיה בלא למסור את הגופות? אני לא מדבר על החוק או על בדיקות פורנזיות, פשוט לא להעביר את הגופות חזרה לידי המשפחה.
    מדובר הרי ברוצחים בשם הדת או הלאומיות, על זה אין ויכוח. אז למה לא? למה לא ליצור גורם התרעה נקי משפיכות דמים או מפגיעה בחפים מפשע?

    • Y.

      מבחינה מוסרית, מה היה עובר עליך אילו המשטרה היתה מחזיקה גופה של קרוב משפחתך ולא היתה מאפשרת לך להביא אותה למנוחות?

      • a.c

        אם הוא היה רוצח משפחה בביתה הייתי מקבל זאת בהבנה.
        למרות שזה בכלל לא משנה, אני מניח שהמשפחה גם לא אוהבת את שהותו בכלא, אז מה?
        זה לא עונש ישיר למשפחה – היא סובלת מכך שבנה פושע, כמו כל עבריין.

    • עדו סוקולובסקי

      ולמה לא לאנוס את הנשים שלהם אם כבר רוצים הרתעה?
      א. אין לך מושג אם אלו אכן 'רוצחים' בשם הדת או סתם חפים מפשע שנקטלו על ידי משטרה פזיזה
      ב. גם אם אלו פושעים אז אין לך זכות. או לחילופין תמשיך את הפרקטיקה הזאת גם כששודד בנקים נהרג. למה לא?

  • מצחיק שאתה יוצא נגד מנהג "חטיפת הגופות" כשהוא מגיע מהצד הישראלי, אבל כשחמא"ס ודומיו לא מחזירים גופות וישראל דורשת אותן חזרה זה "פולחן מות" ומה לא.

    • Y.

      לא יודע מה שיוסי חושב, אבל זו אכזריות צינית בכל מקרה. לפחות לחמאס וחיזבאללה יש לזה מטרות מעשיות, החזרת שבויים חיים. אצלנו זה סתם כדי להתעלל במשפחות.

      • ובצד הישראלי זה כדי למנוע ארוע שימוש בלויה לצרכי פרופגנדה.

        • Y.

          כל לוויה בנסיבות כאלה היא עילה ל“פרופגנדה“, כלומר אנשים שאומרים “ההם שהרגו אותו הם אויבינו“. אז מעתה והלאה הנורמה בעולם צריכה להיות לא להחזיר גופות?

        • גיל ב'

          אם למשל היה נהרג מתנחל בזמן פינוי עמונה גם אז לא היו משחררים את גופתו? או שנראה לך שבמקרה כזה הלוויה לא היתה הופכת להפגנה לצורכי פרופוגנדה. היא היתה הופכת לכזו גם אם האיש היה מת מהתקף לב בלי שאף שוטר או חייל היה נוגע בו.

          ובכך אופן, הפגנות, גם פרובוקטיביות הן חלק ממחיר הדמוקרטיה. בדיוק כמו שזה לא תפקיד המדינה למנוע הפגנות בפתח תקווה זה לא תפקידה למנוע הפגנות באום אל פאחם.