החברים של ג'ורג'

הדחף הטוטליטרי של אסא כשר

מה אפשר ללמוד מהרגע שבו אסא כשר נתקל בביקורת

אסא כשר לא קיבל את הביקורת על ה”קוד האתי” שלו בשלווה פילוסופית. בחדשות ערוץ 2, הוא תיעל את תאלס היווני וקבע ש”הכל זבל.” הוא ניצל את ההזדמנות להשתלח בחבר הכנסת עופר שלח (יש לפיד) וכינה אותו “פרשן כדורסל”, ובאותה הזדמנות טען ש”פוליטיקאים אכפת להם ממשהו? פוליטיקאים מדברים כשבא להם.” בכנס באוניברסיטת בר אילן, הרחיב כשר ואמר שהמטרה של הקוד שלו היא “לשמור על הפעילות האקדמית מפני הזוהמה הפוליטית.”

הוא אמר עוד דברים מעניינים. ביניהם אפשר לציין את העובדה שאו שכשר חושב שאנחנו מטומטמים, או שאין לו מושג איך נראית המציאות: הוא טוען שהוא בכלל לא קיבל את הג’וב של כתיבת הקוד האתי מבנט שר החינוך אלא מבנט יו”ר המל”ג – ועל ההבחנה הזו, שספק אם היא קיימת מחוץ למוחו של כשר, אפשר רק לומר שהישועים איבדו תלמיד מצטיין. בנקודה מקפיאה אחרת, אמר כשר שאם אכן יצליח החרם האקדמי על ישראל, “אז הם [המרצים שקוראים לחרם – יצ”ג] גרמו נזק ונשלח אליהם את המשטרה, לא רק דין משמעתי.” כשר סבור שאנשים שקוראים לחרם בלתי אלים צריכים להכלא; ראוי גם לשים לב ל”נשלח” שלו, שבו הוא מזדהה לחלוטין עם הרעיון ועם מבצעיו העתידיים. כשר כנראה לא יודע, ואם הוא יודע לא אכפת לו, שאין שום חוק בישראל על פיו אפשר לכלוא אנשים שקוראים לחרם; ויש להניח שהמומחה לאתיקה לא נתן את דעתו להשלכות הרחבות מאד של התפיסה שאפשר לכלוא אדם כי הוא פגע בפרנסתו של אחר.

אבל אני רוצה להתמקד בתפיסת “הזוהמה הפוליטית” והבוז של כשר לפוליטיקאים. זה לא סוד שיש לי ביקורת ניכרת על עופר שלח מאז שנבחר לכנסת, ושמבחינתי הוא אכזבה איומה – אבל הוא אכזבה איומה בדיוק בגלל הפער בין הידע שלו, ההבנה הרחבה שלו, והעדר הפעולה שלו. לא יהיה מוגזם לומר שבשאלה מי מבין השניים מבין יותר את המציאות הישראלית, שלח ייקח את כשר לא בנקודות אלא בנוקאאוט. מבחינת כשר זה לא משנה: שלח פגע בסמכות שלו, ועל כן הוא פרשן כדורסל ותו לא.

הבעיה היא לא שכשר עושה לעצמו חיים קלים כשהוא מתאר את מבקריו כפרשני ספורט. היא גם לא הקלות שבו מאיים על אנשים שמותחים עליו ביקורת (בעיני ראיתי) בתביעת דיבה. הבעיה היא המסורת הפילוסופית-פוליטית שכשר בחר להסתפח אליה.

אנחנו צריכים לחזור הרבה זמן אחורה, ליוון של המאה החמישית לפני הספירה ואל סוקרטס ובני חוגו. הימים ימי המלחמה הגדולה בין הדמוקרטיה האתונאית, על כל כשליה – נער יספרם – ובין האוליגרכיה הרצחנית של ספרטה. באתונה פועלים שורה של תומכי ספרטה; הקומדיות מציינות שתומך סוקרטס הממוצע לובש “מעיל ספרטני.” האנשים הללו היו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, חברי הסיעה האוליגרכית האתונאית.

מבלי להכנס עכשיו לכל הפרשה הסבוכה של משפטו של סוקרטס, יש לעמוד על כמה עובדות ביחס אליו. סוקרטס היה מקורב כמעט לכל בוגד באתונה. הוא היה ידיד קרוב (ועל פי שמועות עקשניות, המאהב) של אלקיביאדס, הפוליטיקאי שהוביל את אתונה למלחמת שולל ולאחר מכן מכר אותה לספרטנים; הוא תמך, או על כל פנים היה מקורב למנהיגי הקשר של ה-400; וכשניצחה ספרטה במלחמה, והציבה על העיר את משטר ה-30 הרצחני, לפחות שניים מהם היו מתלמידיו. כשהוא סירב פקודה לבצע רצח – במשפטו, יבחין היטב שהשלושים, כמו כל רודן, שאפו לערב כמה שיותר אזרחים בפשעיהם, כדי שאיש לא יוכל לומר שהוא נקי – לא אונה לו כל רע.

הדמוקרטיה שבה על כנה ב-401, וסוקרטס שב להטפה האנטי-דמוקרטית שלו – ושנתיים אחר כך, הדמוקרטיה האתונאית איבדה את סבלנותה והוציאה אותו להורג. עיקרה של ההטפה, בהפשטה גסה אך נדרשת, היה שמשטר דמוקרטי הוא בלתי אפשרי, משום שהוא מעמיד את השלטון בידי אנשים שאין להם הכשרה בו. אף אדם, טען סוקרטס, לא היה מניח לאדם שאיננו מבין בהנדסה לבנות את ביתו, או למי שמעולם לא אחז במפוח לפרזל את סוסיו; אבל האתונאים משימים על עצמם שליטים שאין להם כל נסיון בתחום.

ברמה המעשית, זו שכשר מקפיד להתעלם ממנה, הטענה הזו היא בולשיט מזוקק. האתונאים בחרו מנהיגים לאחר שהללו הצליחו בשלבים מוקדמים של תפקידם. מעטים ביחס היו הבלתי יוצלחים שנבחרו. למרות המוניטין המאיים של הספרטנים, בפועל האתונאים הביסו אותם כמעט בכל שדה קרב. הטענה שפריקלס, קימון, מיליטיאדס, ניקיאס, דמוסתנס או תמיסטוקלס היו בלתי כשירים לתפקידם פשוט לא עומדת. חלקם כשלו, כמובן – ניקיאס החולה, שאיבד את עשתונותיו בסיקיליה, לא מסוגל לפקד אלא מהאפיריון שלו, הוא דוגמא שאוהבים לצטט – אבל גם יוליוס קיסר הובס פה ושם, ואוקטביינוס, קודם שהפך לאוגוסטוס, הובס שוב ושוב והוציא לעצמו שם של פחדן. המדינאים שסוקרטס כה בז להם בנו אימפריה. לא בטוח שלאורך זמן, האימפריה הזו היתה לתועלתם של האתונאים, ואין ספק שהיא ניסתה לחרוג מעבר ליכולותיהם; אבל האתונאים רצו בה.

ברמה התיאורטית, סוקרטס מעדיף את שלטונם של המעטים – למרות שהוא לא מצליח להעמיד אף פעם טיעון מדוע למה שלטון זה טוב יותר, ולא מסוגל להעלות את השאלה למי הוא טוב יותר. ממשיכו של סוקרטס הוא אפלטון, ועליו אפשר לומר בבטחה שהוא הסתובב עם יותר עריצים מאשר סוחר נשק ישראלי ממוצע. בפרחיהם תדע אותם: אם חצי מהפמליה שלך היא עריצים בפועל או בפוטנציה, אפשר להניח שאתה מטפח עריצות.

והו, איך אפלטון טיפח אותה! הוא עשה יותר מכל אדם אחר כדי לטפח את האגדה הספרטנית, ובמשך אלפי שנים המודל השלטוני שלו – שלטונם של החכמים בעיני עצמם, שיודעים יותר מאחרים מה הם צריכים – שימש לתמיכה בכל סוג של דיקטטורה. אלפי שנים לפני אסא כשר, במדינה האפלטונית היו מגרשים את כל המשוררים, מחזיקים את כל האוכלוסיה רגועה באמצעות “שקר אציל” על כך שכל אחד נולד למעמדו, ואם מישהו היה מעז להעלות ספק על המשטר הקיים (כלומר, לעסוק בגלוי בפוליטיקה), המשטרה החשאית כבר היתה מטפלת בו. את המשטרה החשאית, אגב, הוא העתיק מספרטה, שם המטרה שלה היתה למנוע התקוממות של האוכלוסיה המשועבדת על ידי סיכולים ממוקדים.

(ואם אנחנו כבר מדברים על ספרטה, היה לה עוד מנהג שאסא כשר ודאי היה מעריך: מדי שנה, המנהיגים שלה היו מכריזים מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת, ההלוטים, כדי שהריגתם תהיה כשרה ולא תביא את זעם האלים. למותר לציין שהיכולת של ההלוטים לנהל מלחמה נגד ספרטה, בלי התערבותה של רעידת אדמה מבורכת, היתה בלתי קיימת.)

כשאסא כשר יוצא נגד “זוהמת הפוליטיקה”; כשהוא תוקף את עצם הרעיון שפוליטיקאים עשויים להבין במשהו יותר משמבין בו אתיקאי מדופלם; כשהוא מתפייט על הודו וקדושתו של השכול; כשהוא מתייצב, פעם אחר פעם, בעד הצבא ובעד מלחמה, ובעד כמה שפחות הגבלות על המלחמה – הוא צועד במסורת ארוכה מאד של פילוסופים שהצדיקו את העריצות, תקפו את החירות, ויצאו נגד עצם התפיסה שלעם יש יכולת להחליט על עתידו.

הדמוקרטיה, כמובן, איננה מושלמת. דורות של פילוסופים – שרבים מהם, כמו כשר, התפרנסו מן הממסד – מנו את כל חולייה. יש לה, עם זאת, יתרון אחד על כל השיטות האחרות: היא מסוגלת לתיקון בדרכי שלום. במשטר דמוקרטי, אדם יכול להצביע על פגמי המשטר ואם ישכנע מספיק אנשים, יוכל להביא גם לשינוי. לצורך כך, אנחנו צריכים את הדיון הפרוע ביותר, העז ביותר, החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חלק – אולי אפילו חלק ניכר – מהרעיונות שנשמע יהיו הבל. וכן, חלק ניכר מהפוליטיקאים שנבחר יהיו דמגוגים, במובן הרע של המילה.

אבל באוליגרכיה – שהיא הצורה הנפוצה יותר של דיקטטורה; מעט מאד משטרים אכן נשענו על עריץ אחד כל יכול – אין שום אפשרות שינוי אלא באמצעות אלימות ושפיכות דמים. אין כל אפשרות לדיון ציבורי. אין אקדמאים שעוסקים בדבר הנעלה ביותר שהם יכולים לעסוק בו: לא הסתגרות במגדלי שן מנותקים, אלא בתיקון החברה עצמה, על ידי ערעור על המושכלות השגויות שלה.

כשאסא כשר נוטל מהם את החירות הזו; כשהוא מנסה לשים רסן על פיותיהם של המערערים; כשהוא תוקף בשצף קצף את נבחרי העם, הוא שר לנו את שיר הסירנות הישן של העריצים – וכרגיל, הוא עושה את זה מבלי לדעת שהם מגחכים עליו מאחורי גבו.

תנו לי יותר פוליטיקה, יותר דיונים, יותר צעקות. נחיה ונאהב, לסביה שלי, ואת טרוניותיהם של זקנים נרגנים נחשיב כפחות משווה פרוטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: העם אמר את דברו, ונושא ההרצאה יהיה ב’ – ההיסטוריה של היהדות כפי שבנט לא היה רוצה שתכירו אותה. מתחיל לברר על מקום שיארח את כולנו. עדכונים בקרוב.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Abe Bird

    כשר צודק, אם כי אינני מסכים לדרך שהוא התבטא בתקשורת בימים האחרונים.

    קוד אתי הוא קוד המקובל בכל אירגון, כולל באוניברסיטאות ברחבי העולם המערבי. את הקוד האתי הוא החל לגבש ב-2010 לפי בקשת המועצה להשכלה גבוהה, כשעוד בנט לא נולד כשר החינוך. הקוד האתי הוא מסמך אמון חברתי ולא חוק פלילי. אם יש מרצה שמסייע בפועל למי שפועל נגד ישראל הוא ראוי להיות מטופל קודם כל מחוץ למערכת האקדמאית, בחקירה פלילית במשטרה ובהעמדה לדין פלילי. מעבר לכך, הקוד האתי חל רק בהתנהלות בתוך גבולות הקמפוס, ובעיקר לנתק את פעילות ההוראה מדיעות פוליטיות פרטיות של המרצה ושל הסטודנטים.

    הקוד האתי אינו שולל לימוד שבתוכו כלולים מגוון דיעות פוליטיות של האובייקטים עליהם לומדים, ובלבד שזה בקונטקסט ישיר ללימודים. מאחר טהעניין הפוליטי די פרוץ, חייבים למען הדידקטיקה החינוכית, להימנע מהשמעת דיעות פוליטיות פרטיות ביחס לנושא הלימודים, משום שהן לא רלוונטיות להבנת סוגיות הלימוד וגם הפרעה ללימוד עצמו.

    לכן ההשוואה לעניין סוקרטס אינה רלוונטית לסוגיה שלנו, דווקא משום שאסא כשר אומר שדיעותיו הפרטיות של סוקרטס… סליחה, של כל מרצה באקדמיה שמורות רק לו בארבע קירות האקדמיה. הן בכלל לא רלוונטיות ללימודים. כשאני לומר על כיבוש 67 ועל הסכסוך הערבי-ישראלי, נאי צריך לדעת עובדות היסטוריות, עמדות הצדדים ט רחב והשתלשלות האירועים. אני לא צריך לדעת מה חושב במרצה שלי ואפילו לא את את דעתו מי אשם יותר בסטגנציה ומה לדעתו צריך להיות הפתרון המדיני. כי זה לא כלול בחומר הלימודים.

    • שחר כ.

      דוגמת שני המרצים שמביא אייל גרוס היום בהארץ:
      מרצה שמדבר עם תלמידיו על כך שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית — שמגשימה את החזון הציוני, ושהכרזת העצמאות וחוקי היסוד מהווים בסיס להגנה יעילה על זכויות האזרח במסגרתה.
      מרצה אחר, אומר לתלמידיו שבשל הכיבוש הצבאי, בשמו נשלטים מיליוני אנשים חסרי אזרחות, ישראל אינה עומדת בקריטריונים הבסיסיים ביותר של דמוקרטיה. עוד יציין אותו מרצה, שישראל הוקמה תוך כדי נישול העם הפלסטיני ושגם כיום, למרות הפיסקה על אודות שוויון בהכרזת העצמאות, ולמרות חוקי היסוד, מהווה ישראל למעשה "אתנוקרטיה", לא דמוקרטיה.
      האם אתה היית פוסל מישהו מהם בגין הבעת דעה פוליטית אישית?
      האם הוועדה שיקים בנט תפסול מישהו מהם?

  • גיל

    ממתין בכיליון עיניים להרצאתך!
    הודע בהקדם היכן 🙂

  • theRealZoozman

    פוסט מרתק. תודה

  • hovav yannai

    טקסט מצוין. תודה

  • אסתר בן חור

    מתי ואיפה ההרצאה?