החברים של ג'ורג'

הצל שלי ואני

כמה הערות על דכאון

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרת פוסטי פרויקט 300, על כל פנים לחודש זה; והגיעה השעה להסביר את הצורה שבה התנהל הבלוג בשנה האחרונה. כתבתי את סדרת פרויקט 300 הנוכחית כסוג של תראפיה, בנסיון להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה, למרות המחלה.

זה התחיל לפני יותר משנה וחצי, בסמיכות מסוימת לפריצת אינתיפאדת היחידים. הסיפורים שזרמו מהשטח היו מזעזעים. יש לי קולגות וידידים פלסטיניים, רובם ממזרח ירושלים, והמידע שהם שלחו היה כל כך שונה מזה שהגיע דרך התקשורת הישראלית, שהתחלתי לחוש משבר. המצב לא השתפר כשחלקם ציינו בפני שמה שעולה עכשיו על פני השטח הוא במידה ניכרת לא משהו חדש, אלא הקצנה של מצב קיים. התחלתי, במידה מסוימת, לאבד את זה: כעס ותוקפנות הפכו לתגובות הבסיסיות שלי. ידידים הזהירו אותי שמשהו השתבש; אחד מהם אמר לי שאני מתנהג כמו סובל פוסט טראומה.

ואולי גם זה היה שם. פוסט טראומה היא נושא שניסיתי לכתוב עליו, ללא הצלחה, במשך שנה. משהו תמיד חסם אותי. אני לא יודע מאיפה זה בא. אני יודע שהתחלתי לסבול מחוסר שינה חריג, מחוסר יכולת להתרכז, איבדתי טעם בהרבה מאד דברים. לא ראיתי טעם להמשיך ולכתוב, כי לא ראיתי יכולת שינוי ממשית. הכתיבה הפכה לסוג של התפרצות. ולזה, טוויטר ופייסבוק הרבה יותר מתאימים.

והיו התיקים. פאק, היו התיקים. הדברים שהגיעו אלי במסגרת יש דין ושהוחלט לא לפרסם החוצה, לתת להליך המשפטי לחרחר את שלו, אבל בינתיים קראת את התיק. היו התיקים שהיית יושב מולם ובוכה, בוכה פיזית, ויודע ששום דבר לא יקרה. לא תהיה חקירה, אם תהיה חקירה היא תכשל/תוכשל, ואם המשטרה לא תשמיד את התיק, הפרקליטות כבר תעשה את זה. שום דבר דרמטי: רצח אחד, אבל בדרך כלל השגרה היומית. חיפושים, “מיפוי”, התעללות שגרתית, קצת ביזה. והרגעים האלה שבהם אתה אומר לקולגה שלך שתפקידה היום הוא לרסן אותך כדי שלא תכתוב מה אתה חושב על הקלגסים הרלוונטיים. הרגעים שכבר כתבת את זה, ומחקת. כשהיאוש פוגש את הזעם, ומה שנשאר הוא רק הרצון לצרוח ולקלל. בלי תקווה.

ולאט לאט, העדר התקווה מחליק פנימה, הופך לחלק מהשגרה. כל יום נהיה קשה יותר. אני, יעידו עלי עורכי, מכונת עבודה. ונאחזתי בעבודה בציפורניים, כי עבודה היא השרדות, כי אני לא רוצה להזרק לרחוב. אבל כל יום זה הצריך יותר מאמץ, עוד מאבק כלפי מעלה, וכל דבר שמעבר לביצוע העבודה הופך למשהו שמעבר ליכולותיך. כמו לבשל, ואז ההוצאות שלך על מזון מוזמן מאמירות. ודברים כמו כתיבה בבלוג הופכים, באיטיות ובעקביות, למעלה מיכולותיך. כי מה הטעם?

(הערה: גם כשאני בצד השני של המנהרה הזו, או מה שאני מקווה שהוא הצד השני, אני מתקשה לראות פתרון אינטלקטואלי לשאלה “מה הטעם.” כפי שאני רואה את הגל ההיסטורי שאנחנו רוכבים עליו, אנחנו – קרי המחנה הליברלי – בירידה, והיא תמשך שנים רבות. לא ברור איך יוצאים ממנו. מה שברור הוא שהכניעה והרמת הידיים מציבות אותך בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אין לי ולו צל של טרוניה כלפי מי שמציל את עצמו ונמלט מכאן; אבל על הנותרים מוטלת חובה אתית להתנגד ולתעד.)

ואז המטפלת שלי אמרה לי בפשטות, במארס 2016, שאני סובל מדכאון ושאני זקוק לטיפול תרופתי. כאן הייתי צריך להתגבר על המורשת שאיתה גדלתי, ושבמידה רבה עדיין איתנו: שמחלת נפש, ודכאון היא מחלת נפש, היא עילה לבושה. אני לא זוכר את מי אני מצטט, אבל הוא כתב שלאף אחד אין בעיה לומר שהוא שבר עצם, או סובל ממחלת כבד, אבל אינסטינקטיבית אנחנו מתביישים לדבר על מחלות נפש.

בחסדיה של מערכת הבריאות הישראלית – נושא נפרד – ראיתי פסיכיאטר רק במאי 2016, ואחרי ששכנעתי אותו שאני לא פרנואיד (”אתה חושב שעוקבים אחריך?” “לא יותר מאשר אחרי כולם, כלומר אוספים את כל התשדורות שלי ויש לי תיק לא פעיל”), ואחרי ששאל עוד שורה של שאלות סטנדרטיות, הסיק שאני סובל מדכאון ורשם לי תרופות. אחרי חודש, נפגש איתי שנית, הורה לי להמשיך תרופות ואמר שיהיה בסדר אחרי שנה.

שנה חלפה. לקחתי את התרופות בסדירות, עד כדי התקף פאניקה במספר מקרים שבהן הן היו חסרות בבית המרקחת, ואני מתפקד טוב. השמיים עדיין מעוננים – אני עדיין נאבק להחזיר את חדוות הצילום שלי – אבל יש בהם הרבה יותר שמש.

הגיע הזמן להפעיל מחדש את הבלוג, אמרתי לעצמי, ובוא נראה אם אתה עדיין מסוגל לזה כמו פעם. לא אכחד: יש כאן גם אלמנט כלכלי. התרומות שלכם מסייעות לי להחזיק את עצמי כלכלית. אבל שכחתי את העונג שיש בלאלץ את עצמך לכתוב, לסלק הצידה בלעג את החשכה שאומרת לך שלמה לך, חבל על הזמן, לך תהרוג איזה פיקסל, לקחת את הזעם ולתת לו צורה, כיוון וליטוש.

אבל זה לא רק פוסט אישי.

[…]

דכאון הוא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר. בארה”ב, השכיחות היא ככל הנראה 6.7% מכלל האוכלוסיה, והיא הסיבה המובילה לנכות בגילאי 18-44. בישראל, השיעור גבוה יותר (על פי נתוני 2012) ועומד על כעשרה אחוזים. זה אומר שכאחד מכל עשרה אנשים שאתם ברחוב סובל מדכאון, ויש סיכוי סביר למדי שהוא לא יודע את זה. שהוא, כמוני, חושב שאלה פשוט החיים, שהיאוש וחוסר הטעם האלה הם משהו נתון, שאין מה לעשות נגדו. על פי נתונים מארה”ב, רוב הסובלים מדכאון לא מקבלים טיפול.

דכאון הוא סיבה מובילה להתאבדות, שהיא אחד מגורמי המוות האלים המובילים בעולם. התאבדות נפוצה משמעותית יותר בקרב גברים, אבל גם (בישראל) בין קשישים, בני נוער, ומהגרים מאתיופיה ומחבר העמים. שיעור ההתאבדות בישראל הוא תשעה לכל 100,000 תושבים, ובממוצע מתים בישראל מדי שנה כתוצאה מהתאבדות כ-500 בני אדם או יותר.

כלומר, מספר האנשים ששולחים יד בנפשם – אלה שהצליחו, מספר המנסים גבוה משמעותית – גבוה בכשליש ממספר ההרוגים בתאונות דרכים ב-2016. הוא גבוה בערך פי 20 ממספר ההרוגים של צה”ל בשנה ממוצעת ופי שלוש או ארבע ממספר ההרוגים שלו בשנת מה שמכונה כאן מלחמה – וזאת מבלי להכנס לשאלה כמה מההרוגים האלה הם בכלל תוצאה של התאבדות. כל זה מתרחש על רקע מגפה שקטה של דכאון, וכל זה לא מגיע בכלל לידיעת הציבור הכללי. הבושה, והפחד המשתק (וכמה שהוא משתק! מה שאני חושב עכשיו, זה אני או המחלה? האם יש בכלל “אני” מאחורי הדבר הזה? האם אתה יכול להבחין ביניהם?) תורמים להיעדר הדיון הציבורי, כאילו בעצם הדיבור על המחלה אתה מזמין אותה, כאילו עדיין היינו בתפיסה הישנה על שדים שנכנסים באדם.

יש סבירות גבוהה למדי שחלק מהקרובים אליכם חולים ולא יודעים זאת, או מכחישים זאת. אם אתם חושדים בכך, חפשו את הסימנים. דברו איתם. חישקו איתם שיניים מול הביורוקרטיה של מערכת הבריאות. אפשר לצאת מזה, יש פתרונות. הידיעה עם מה אתה מתמודד היא ראשית ההחלמה.

ולא תהי למוות ממשלה.

אנא הפיצו.

הערה מנהלתית: ומעתה שזה נגמר (כמו פוסט שלווה לוין, גם זה התבשל במשך חודשים), אני לוקח כמה ימי חופשה, ואשוב ביום ראשון עם מספר הצעות לשינוי ובתקווה לשיפור. אני מודה לכל מי שהיה כאן איתי בחודש האחרון, ולתמר רוטמן על הסיוע והעצות.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    וואו.
    קודם כל, אני שמח שחזרת לעצמך ולכתיבה. לך בכוחך זה: כנראה לא תושיע את ישראל, אבל תעשה את מה שאתה רוצה ואוהב לעשות, וזה חשוב.
    שנית, אני מכיר כמה אנשים שסובלים מדיכאון, ואחת הבעיות במצב הזה הוא חוסר יכולתם לעשות משהו פעיל כדי לעזור לעצמם (כולל חרדה מצעדים דרסטיים כמו נטילת תרופות פסיכיאטריות). לא פשוט.
    שלישית, אחת הסיבות לכך שדיכאון הפך לסטיגמה היא הציפייה החברתית שנהיה תמיד שמחים, עליזים ופרודוקטיביים — ציפייה שאין לנו סיכוי ממשי לעמוד בה. סבל, אכזבה, עצב ודכדוך הם חלק מהחיים. רצוי להפחית אותם, מטומטם להתכחש לקיומם.

  • Amitai Zuckerman

    תודה.

    אני לא נוהג להגיב לפוסטים / כתבות וכו', בדרך כלל אני רק מסכים עם הכותב או מקלל אותו. הפעם הייתי חייב להגיב, ולומר לך תודה. תודה שיש בך את האומץ לעמוד בפני החברה ולומר – אני נורמאלי וחולה, ואני יודע כמה זה קשה.
    אני, חוקר של הבסיס הביולוגי של מחלות פסיכיאטריות, מתקשה לגייס את עצמי ולומר לחברי הקרובים שאני חרדתי.
    אני מתמודד עם חרדות מאז שאני זוכר את עצמי. במשך שנים לא ידעתי את זה, כלומר הרגשתי אבל לא היה לי שם לזה. גם אחרי שכבר ידעתי מה יש לי, עדיין נדרשו לי כמה שנים טובות כדי לפנות לטיפול. ועדיין, כאדם משכיל, חוקר בתחום שיודע שזו ביולוגיה ולא שדים ורוחות, אני מתקשה לומר לחברי הקרובים שאני חרדתי.

    הפצת הידע והמודעות למחלות פסיכיאטריות הוא חשוב מאוד ויכול להציל אנשים רבים מחיים קשים, וממלחמה אין סופית בעצמם ובחברה שסביבם, שלא רואה את הסימנים (או לפחות לא מבינה אותם), ומתייחסת לאדם כעצלן, רגזן, בכיין ומכל טוב.

    הערה אחרונה בנושא דיכאון ואובדנות – אומנם אני לא מאוד בקי בתחומים אלו, אבל חשוב לי לציין כי כיום הגישה לאובדנות היא לא כרצון למות אלא כרצון שהכאב יפסק.

    “But I don’t want to go among mad people," Alice remarked.
    "Oh, you can’t help that," said the Cat: "we’re all mad here. I’m mad. You’re mad."
    "How do you know I’m mad?" said Alice.
    "You must be," said the Cat, "or you wouldn’t have come here.”
    ― Lewis Carroll, Alice in Wonderland

  • Yaniv Ben David

    לגבי הטעם – בטח שיש!
    אני קורא כל מה שאתה כותב בשקיקה. לומד ממך המון. אז נכון שכנראה לא תצמח כאן בקרוב מהפיכה, אבל מה שאתה עושה חשוב מאוד לטעמי.

    תרגיש טוב!

  • davdus@hotmail.com

    יוסי יקר
    אמנם לא שינית את המצב, אבל עזרת לי ולשכמותי להמשיך.
    אני לא יודע מה סוג הדיכאון שלך אבל דיכאון זו התגובה הכי נורמלית לאנשים רגישים שמוכנים לראות מה קורה פה בלי להדחיק ולטאטא את הרוע מתחחת לשטיח.
    תנוח טוב. ּואל תשכח אותנוֹ, שמחכים לך שתבטא את הכאב שלנו בצורה כה חדה, שנונה ומדוייקת.

  • Eddie Saar

    כמתנדב ב"יש דין", אני מכיר, מזדהה וכועס יחד אתך בעניין "התיקים" והרגשת חוסר האונים מול שגרת הכיבוש האיומה.

  • שחר כ.

    אוי, יוסי.
    אבל אתה בדרך לצאת מזה, כך הבנתי לפחות מהפוסט.
    נדמה לי שבלתי אפשרי לא להגיב בחוזקה למה שהיית עד לו, ונדמה לי שאתה תמיד היית מהמתמסרים, אלמלא כן לא היה הבלוג הזה, ומכאן הדיכאון.
    גם אני, שלא עושה כלום בנידון חוצמלדבר(בניגוד לך), וידיעותי תמיד מכלי שני שלישי, חש עייפות, אכזבה וכישלון. הרמתי ידיים, ואני מסתכל בהשתאות על הסחרחרה המטורפת שמול עינינו.
    ואם חייבים לסיים בנימה אופטימית, אצטט אותך:
    ולא תהי למוות ממשלה.

  • Tom Elkayam

    הוא המביט אל התהום ממושכות, עלול לפול אליה. השמר לנפשך, זכור זאת גורביץ יקר, חזרה אינסופית היא טירוף רק אם מצפים שהיא תביא לשינוי.

    באופן אישי כמובן מעולם לא נזקקתי למרשם עבור תרופות פסיכיאטריות, שכן אני קונה אותן באינטרנט. אם אתה רוצה להחליף מרשמים של קוקטיילים משובחים, רק תגיד גורביץ, אני רק אניח את זה כאן, בקרדי ציפרלקולה.