החברים של ג'ורג'

בואו נעשה את זה פשוט

הצעה צנועה לקואליציה

ועדת השרים לחקיקה צפויה לדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק שמטרתה למנוע עתירות לבג”ץ מצד ארגוני זכויות אדם, במיוחד בכל מה שקשור לשטחים גנובים על ידי מתנחלים.

ספק אם החוק ישיג את מטרתו. אחרי הכל, אם ייאסר על ארגוני זכויות אדם לעתור בשם נפגעים פלסטינים, הקורבנות פשוט יעתרו בעצמם. כל מה שיקרה הוא שהיצוג יעבור יותר לעורכי דין פלסטינים (כאן המקום להזכיר לחיוב את מומחיותו ומקצועיותו של מוחמד שקיר). הטענה שהחוק יכול למנוע פינוי מאחזים שבהם לכאורה אין עותר קונקרטי פשוט לא נכונה, משום שבג”ץ קבע מספר פעמים בעבר שעצם הבניה הבלתי חוקית, די בה להביא לפינוי; הממשלה אמונה על אכיפת החוק ובניה בלתי חוקית היא עבירה בפני עצמה, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית על קרקע פרטית. (יש להזכיר שכאשר הגזלנים טוענים ש”הפלסטינים לא הראו ראיות לבעלות בקרקע”, לא רק שהם מתעלמים פעמים רבות מראיות, הם מודים שלהם-עצמם אין כל ראיות כאלה.)

אז הנה, לנוחות הקואליציה, הצעת חוק פשוטה ויעילה יותר:

הצעת חוק: שימור מורשת איזבל ואחאב, 2017-התשע”ז

1. לא ידון בית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ בעתירה של תושב האזור המוחזק על ידי ישראל, אלא אם החזיק התושב באזרחות ישראלית.

2. תושבי האזור הרוצים לערער על החלטות המפקד הצבאי, יוכלו לעשות זאת בפני בית דין צבאי, היה וראה המפקד הצבאי לנכון לאפשר זאת.

וזהו.

נזכיר: היכולת של תושבי הגדה והרצועה לעתור לבג”ץ לא מעוגנת בחקיקה, אלא בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר מ-1968. שיעור העתירות של פלסטינים שהתקבלו על ידי בג”ץ אפסי, וגם כאשר הן התקבלו חל שיהוי ניכר בקבלת ההחלטה ובביצועה. עמונה, לדוגמא, הוקמה באופן בלתי חוקי ב-1996, העתירה בנושא שלה הוגשה ב-2008, וההחלטה על פינויה התקבלה ב-2015 ובוצעה ב-2017.

בפועל, בג”ץ שימש כמלבין העיקרי של הכיבוש. היו דברים שהוא לא יכול היה לכבס, אבל היו מעט מאד כאלה. למשל, כאשר דן בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ; אין לבלבל עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, ICC) בשנת 2004 בפרשת חומת ההפרדה, ישראל נשענה על פסיקות בג”ץ כהוכחה לכך שיש ביקורת משפטית והכל תקין. בו זמנית, אגב, הממשלה תקפה את בג”ץ על כך שהוא מחבל בעבודת החומה, אבל זה בנוהל.

ישראל מפעילה בגדה המערבית דיקטטורה צבאית מזה כ-50 שנים. היא שונה מדיקטטורות אחרות בכך שהיא פועלת אקטיבית לנישול האוכלוסיה המוגנת מאדמותיה. בג”ץ היה המגן העיקרי של מדיניות זו. עצם הטענה שהוא בוחן את החלטותיו של המפקד הצבאי ומקבל עתירות נגדן היתה כלי מרכזי של הלגיטימציה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. עם כל ההתקפות על בג”ץ לאורך 50 השנים האחרונות בנושא, אף ממשלה לא העזה לעשות דבר פשוט: לבטל את ההחלטה של היועמ”ש שמגר מ-1968. שמגר עצמו, אגב, הזדעזע בראיון איתו בסרט “שלטון החוק” מהאפשרות הזו בדיוק משום שהיא תציב בגדה דיקטטורה צבאית בלתי מרוסנת.

אבל אחרי הכל, זה מה שהממשלה – וחלק ניכר מהציבור – רוצה: יכולת של הצבא לפעול ללא הגבלה בשטחים, בלי בג”ץ ובצלם. אז הנה, זה פשוט. חוק של שני סעיפים עושה את זה. לא צריך חוק יסוד.

רק שאחר כך, הממשלה ותומכיה יצטרכו להסביר דיקטטורה צבאית נקיה. הם חוששים, בצדק, שזה יהיה מסובך. גם כך ההצגה של “הדמוקרטיה הישראלית” זוכה לקריאות בוז מהקהל במערב. אבל, רבותי, חלפו 50 שנים. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Martin Kiel

    כותרת החוק המוצע זה בשביל להתגבר על "ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" בפסקת ההגבלה?

  • Rotem Reptor

    שמגר, הליברל הדגול בעיני עצמו, לא החליט לאפשר לפלסטינים בשטחי הכיבוש לעתור לבג"צ (כפי שהוא נוהג להתפאר), משום שהגורם היחיד שיכול לאפשר או לא לאפשר זאת הוא בג"צ עצמו. ההחלטה של היוהמ"ש הייתה לא לטעון כי לתושבים בשטחים הכבושים אין "זכות עמידה". במלים אחרות, שאלת "זכות העמידה" מעולם לא נבחנה בבג"צ, ואני מרשה לעצמי להניח שאילו נבחנה – היה בג"צ פוסק ש"זכות העמידה" שרירה וקיימת (אלא אם היה זה הרכב שכלל מתנחבלים ו/או פשיסטים מן הזן של המתנחבל נועם סולברג ונציג הליכוד בעיריית רמלה אדמונד לוי). הכי חשוב (כפי שיוסי גורביץ ציין) הוא שמספר העתירות של תושבי השטחים הכבושים שהתקבלו במרוצת חצי מאה – שואף לאפס. זו שיטת הייתה שיטת המשפט במערב הפרוע; כאשר נתפס גנב, החבר'ה אמרו: "לפני שנתלה אותו, בוא נעשה לו משפט הוגן."

  • Rotem Reptor

    שמגר, הליברל הדגול בעיני עצמו, לא החליט לאפשר לפלסטינים בשטחי הכיבוש לעתור לבג"צ (כפי שהוא נוהג להתפאר), משום שהגורם היחיד שיכול לאפשר או לא לאפשר זאת הוא בג"צ עצמו. ההחלטה של היוהמ"ש הייתה לא לטעון כי לתושבים בשטחים הכבושים אין "זכות עמידה". במלים אחרות, שאלת "זכות העמידה" מעולם לא נבחנה בבג"צ, ואני מרשה לעצמי להניח שאילו נבחנה – היה בג"צ פוסק ש"זכות העמידה" שרירה וקיימת (אלא אם היה זה הרכב שכלל מתנחבלים ו/או פשיסטים מן הזן של המתנחבל נועם סולברג ונציג הליכוד בעיריית רמלה אדמונד לוי). הכי חשוב (כפי שיוסי גורביץ ציין) הוא שמספר העתירות של תושבי השטחים הכבושים שהתקבלו במרוצת חצי מאה – שואף לאפס. זו הייתה שיטת המשפט במערב הפרוע; כאשר נתפס גנב, החבר'ה אמרו: "לפני שנתלה אותו, בואו נעשה לו משפט הוגן."