החברים של ג'ורג'

עובדות? לא בבית ספרנו

מה גרוע מהצהרת החוק החדשה של ישראל ביתנו? הצנזורה של אוניברסיטת חיפה

חבר הכנסת עודד פורר – יש כזה, מישראל ביתנו – הגיש היום (ג’) הצהרת חוק שקובעת שאוניברסיטאות שבהן ייערכו אירועים שבהן יישלל “קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, פעילויות “המסיתות לגזענות, אלימות וטרור”, ו(כאן עילת הצהרת החוק) “ציון יום העצמאות כיום אבל” יספגו סנקציות. תנועת אם תרצו, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בירכה בהתלהבות את הצהרת החוק.

הסיכוי של החוק הזה לעבור לא משהו, הסיכוי למימוש שלו עוד פחות מכך. מה שהוא מסמן הוא את המשך הצטמצמות הדיון במרחב העאלק-דמוקרטי הישראלי. במדינה דמוקרטית, מותר לדון בדרכי שלום בשינוי המשטר: מותר לדון במעבר למשטר סוציאליסטי, קומוניסטי, או, כפי שעושים ברוב בתי הספר של המגזר הדתי, בשינוי המשטר לתיאוקרטיה מלוכנית. אבל ההצהרה של פורר – ויש, למרבה הצער, אלפים כמוה מצד נבחרי ציבור – מצמצמת את הדיון ל”יהודית ודמוקרטית.” מי שמתעקש על היהודית, בדרך כלל לא ממש רוצה את הדמוקרטית.

אבל יש דברים גרועים יותר מהצהרות חוק של חברי כנסת שלא שמעתם עליהם, ובדין. אוניברסיטת חיפה הודיעה לתנועת חד”ש שהיא אמנם תאפשר לה לערוך אירוע לזכר הנכבה, אך לא תאפשר חלוקת עלון שבו מתוארת הנכבה כ”טיהור אתני.” הסיבה לכך? “מדובר בביטוי, על הקונוטציה החמורה שבו, שעובר את סף הסיבולת גם במוסד המכבד את חופש הביטוי והוא עשוי, בוודאות קרובה, לזעזע את אמות הסיפים של הסדר הציבורי והסובלנות ההדדית בקהיליית האוניברסיטה.”

הביטוי “טיהור אתני” חדש ביחס. הוא נכנס לשפה בתחילת שנות התשעים, בעקבות הזוועות שבוצעו במהלך מלחמות יוגוסלביה. הח”מ עדיין זוכר סטריפ של מגזין MAD משנת 1992 או 1993, שבו מתהדרות דמויות סרביות בכך שהן מבצעות את הפשעים של אירופה הישנה, אבל מה, הן מדברות בשפת ה-PC. הדוגמא שהובאה שם היתה “טיהור אתני.”

טיהור אתני משמעו פעולה, לרוב צבאית או צבאית למחצה, שמטרתה היא שינוי אלים של מצב דמוגרפי: גירוש, הגליה או הכחדה של אוכלוסיה, כדי לרשת את מקומה. בתחומי מה שהיום הוא ישראל, חיו כ-1.18 מיליוני מוסלמים, כ-143 אלף נוצרים, וכ-600,000 יהודים בשנת 1947. שנתיים לאחר מכן, רוב המוסלמים וחלק ניכר מהנוצרים גורשו, נמלטו או נהרגו. ישראל אמדה את מספר הפליטים בכ-700,000; ההערכות הבריטיות היו גבוהות יותר. בכל מקום שבו עבר החייל הציוני, כפרים ועיירות פלסטיניות חדלו להתקיים. בתים נהרסו, שדות נחרשו, שמות הרחובות נמחקו.

בספרו “לידתה של בעיית הפליטים” עמד בני מוריס על כך שבפועל, הפעולה החשובה של הנכבה לא היתה הגירוש עצמו – וברוב מוחלט של המקרים זה היה גירוש. בתום הלחימה, פליטים נוטים לחזור הביתה. אלא שהפליטים הללו לא יכלו לשוב, כי המדינה הציונית אכפה מדיניות של ירי בפליטים שבים.

השאלה שפולמוסנים ציונים אוהבים להסתובב סביבה, האם רוב התושבים גורשו או ברחו, מניחה הנחה סמויה שרוב הקוראים לא מודעים לה: התפיסה שאומרת שאם אתה פליט שנמלט ממלחמה שהתקרבה למקום מגוריו, איבדת את זכויותיך. נניח – אני לא מקבל את ההנחה הזו, אבל נעלה אותה לצורך הדיון – שרוב הפליטים הפלסטינים אכן נמלטו, לא גורשו; שהאימה המכוונת גרמה להם לעזוב את ביתם עוד לפני שראו חמוש. מתי הם הפכו לפליטים, לא כמצב ארעי אלא כמצב קבוע? ברגע שחמושים ציונים החלו לירות בהם כשהם ניסו לשוב. כך שהשאלה של “גירוש או בריחה” היא בעיקרה הסחת דעת.

כמובן, המדינה הציונית מיהרה להעביר חוקי עוול שמטרתם לבזוז את האדמות שתושביהן ברחו מהם. הביזה המאורגנת החלה בעצם ימי הלחימה ונמשכת עד ימינו אנו: בדואים שיושבים על אדמות בנגב שמוחזקות על ידיהם במשך דורות עדיין מגורשים על ידי חמושים ציונים. וכמובן, את מה שקורה בגדה מיותר לתאר.

המונח “טיהור אתני” הוא מונח מדויק להגלייתה/גירושה של קהילה – במקרה שלנו, קהילת הרוב – מטריטוריה, ניכוס הרכוש שלה על ידי המגלים, מחיקת ההיסטוריה שלה ועצם קיומה. ישראל של אמצע שנות החמישים לא מזכירה הרבה את פלסטין של אמצע שנות הארבעים; השינוי היה דרסטי ומהיר מאד. כשאוניברסיטת חיפה אומרת שהתיאור המדויק הזה לא יכול להשמע בין כתליה, היא מעידה על כך שיש תחום אחד לפחות שאי אפשר לדון בו בכנות בה: ההיסטוריה של הקמת ישראל וחורבנה של פלסטין. מוסד אקדמי שלא מעז לומר לסטודנטים שלו את מה שהם לא רוצים לשמוע מאבד הרבה מאד מהיומרה האקדמית שלו; למעשה, הוא מקדם חרם אקדמי על עצמו. קשה להעלות על הדעת אוניברסיטה אמריקאית שתתכחש לטיהור האתני של הילידים האמריקאים. אבל צדק, כידוע, הוא דבר אחד; לנו, כמו שאמרה גולדה, יש צדק יהודי. שהקשר בינו ובין צדק הוא כמו הקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה.

לא ברור מה גרוע יותר: שהאוניברסיטה חוששת מן הממשלה או שהיא חוששת מן הסטודנטים שלה. כך או כך, יש המאבד עולמו בשעה אחת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אני תמיד שואל אנשים שמעלים את הטיעון הזה איך הם היו מגיבים אם פלסטינים היו באים להתישב בבתים של מפוני הדרום בסבבי האלימות עם עזה, ואסמאעיל הניה היה תמה "מי אמר להם לברוח". למרבה התמיהה לרוב הם היו מקבלים את הדין.
    ישראלים פשוט מאמינים בעקרון right of conquest. זו הבעיה, ויותר מזה – הבעיה היא שנראה להם שהחוק הזה בוטל רק אחרי שהוא הפסיק להועיל למעצמות הזרות שלהן כבר יש די שטח לצרכיהן, שהחוק שונה דוקא בעיתוי שהכי דופק אותם, עם האוכלוסיה העוינת מטר מהבית.

  • AviOfer

    למה לא לטפל במסיתים האלה לפי החוקים הקיימים שמגדירים קריאה כל קריאה קונקרטית לאלימות ולשנאה כמעשה פלילי? לא צריך חקיקה חדשה, צריך למצות את החוקים הקיימים, ולבחון את התנהלות ביהמ"ש.

  • AviOfer

    טיהור אתני זה פשע בין אם נעשה לערבים ביו"ש ובין אם הוא נעשה ליהודים בעזה. אסור לגרש ובודאי לא לטרנספר בני אדם. אבל מנגד מותר לתת להם לברוח כדי להציל את חייהם, כדרך למשל שמיליוני ערבים בורחים זה 6 וחצי שנים מארצותיהם, והם פליטים בארצות שכנות או באירופה. אם ניקח את סוריה לדוגמה, ב-2011 חיו בה כ-17 מיליון בני אדם. מאז נהרגו כ-600 אלף איש (רובם סורים) ו-12 מיליון בני אדם ברחו מבתיהם, 5 מיליון בתוך סוריה ו-7 מיליון לארצות שכנות [תורכיה, לבנון, ירדן, עיראק] ולאירופה. אני משוכנע שכאשר המלחמה תסתיים רבים מהבורחים לא יחזרו לסוריה, אם אסד ימשיך לשלוט בה. החיים בסוריה יהיו מופקרים ואלימים בכל מקרה. לאף כח בעולם אין יכולת להשפיע על ההגירות הגדולות האלה המתרחשות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובאירופה בעיקר. כבר היום היקף הצעירים הפלסטינים מעזה ומיו"ש שמהגרים החוצה ממשיך ועולה משנה לשנה. הם מחפשים חיים טובים ונשבר להם מהנהגותיהם הקיצוניות שרוצות לממש רצונותיהן רק בכוח.