החברים של ג'ורג'

שתי נקודות על אותו הספקטרום

מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית

יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )זה שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור חי על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.

לא מסובך לדמיין מה היה קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” כי זה העז לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ה-20 (הראשון היה של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.

אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.

הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.

הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”

עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, זה לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.

אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.

מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.

אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, זה שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא כינה המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.

המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.

וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.

הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.

מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.

הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עדו סוקולובסקי

    אני אישית ציוני בדיוק בגלל האנטישמיות. זאת הסיבה שבגללה אני גם יהודי. מה שלא ברור לי הוא מה ארץ ישראל קשורה הנה. אפשר היה להקים מדינה במקום אחר באותה מידה.

  • Y.

    “הציונות“ זו מלה מכלילה מאוד, וכוללת גם דעות של רעים וגם של טובים. אני אישית מתחלחל ממה שאתה מספר, אבל אני חושב את עצמי לציוני, אך ורק במובן שמדינה ליהודים היתה וישנה עקרונית רעיון טוב. בתור אופציה, לא בתור חובה מוסרית או משיחית. אני חושב שגם מיקומה בפלסטינה ולא, נאמר, בבירובידז׳אן היא גם רעיון טוב. היחס לתושבים שכבר גרו כאן הוא נורא, אבל הוא היה יוצא עוד יותר נורא באוגנדה.

  • Gilad Hablani

    תמיד היה נראה לי שהציונות היא רק עוד מכשול שעומד ביננו לבין הליברליזם המערבי. מין תנועה מהפכנית שלא יודעת להפסיק כשצריך. והחבירה שלה להתעוררות הלאומנית של ימינו רק מוכיחה לי שכך הדבר…
    אז כנראה שזה או ציוני או ליברל, אני כבר יודע באיזה צד אני.

  • Meni Zehavi

    יוסי אליצור דווקא יוצא בסיפור הזה לא רע. מה שהוא אומר בסך הכל זה שלמדינות העולם יש סדרי עדיפויות משלהן, ערך השוויון האזרחי לא בהכרח נמצא בהם במקום גבוה (מה שנכון לגמרי מבחינה היסטורית), וההלכה מכירה בכך, גם כשהמצב הזה הוא לרעת היהודים. איך זה קשור לציונות, לעשתורת הפתרונים.
    העמדה של מרגלית, לעומת זאת, מנוסחת לא משהו (לך תנסח עמדה מורכבת טוב בטוויטר), אבל הגיונית לגמרי. בעולם יש אנטישמיות, היא קיימת גם במה שאנחנו נוהגים לכנות העולם המערבי, היא לא תיעלם בקרוב, ומדינת ישראל נותנת פתרון ליהודים המודאגים ממנה (עם הפתרון הזה באות בעיות אחרות, מה לעשות). העולם אינו אידיאלי ואינו יכול להיות אידיאלי, לכן צריך לבחור סדרי עדיפויות ולדעת איפה לוותר. ההכרה בכך אינה אכזרית יותר מההכרה שבעוד כמה עשרות שנים, איש מקוראי הבלוג הזה לא יהיה בין החיים.
    ובינתיים מעבר לאוקיינוס, הדמוקרטים בחרו בטום פרז ליו"ר הוועדה הלאומית. לידיעת הקורא תום אלקיים, אין יותר מדי משוגעים על הגג, וגם אלה שיש מתחילים כנראה לרדת ממנו. לא שיש לי התנגדות עקרונית לקית' אליסון, אבל מוסלמי שחור בראש הוועדה הלאומית זה לא משהו שהמפלגה הדמוקרטית צריכה עכשיו, ויש בה מספיק אנשים שמבינים את זה.

    • Z420

      מה רע במוסלמי שחור? קית' אליסון היה עושה עבודה טובה, כך גם ברני סנדרס היהודי שאם היה רץ מול טראמפ רוב הסיכויים שהיה מוחץ אותו. גם פרז הלטיני (שלא ראיתי עוד) אינו בדיוק האידיאל של הפוליטיקה הגזענית התת-מודעת או מודעת שאתה מציע. הרצוגיזציה ממרכזת של המפלגה הדמוקרטית הוא לא דבר מועיל. שמאל דמוי מרכז שהוא למעשה ימין חיוור ש

    • Z420

      אליצור יוצא לא רע אם לא אכפת לך מזכויות אזרח ואתה מקבל מדינת הלכה. זה נכון אולי מבחינה היסטורית והלכתית. אבל זה לא נכון ומקובל בדמוקרטיה. זה שהוא מצדק דיכוי יהודים בזמנים ומקומות אחרים לא עושה את זה בסדר. דיכוי יהודים במקומות וזמנים אחרים הוא מפוקפק ומאוד לא בסדר, במיוחד כשהוא בא לצדק את דיכוי הפלסטינים במדינת האפרטהייד הציונית.
      דבריו של מרגלית, מעבר לניסוח העלוב, משתמשים באנטישמיות לעידוד עליה. בכך הם חושפים ומנכיחים את ההרמוניה הבלתי כשרה בין ציונות לאנטישמיות. יש בעיה בצרפת או בארה"ב ליהודים? מה רע, שיעשו עליה. זה שהעולם לא אידיאלי לא אומר שאתה לקבל אנטישמיות בכזו חמימות. אלא אם כן אתה ציוני והאנטרסים שלך, כמו גם תפיסתך את היהדות (בכיינים חלשלושים), חיים בהרמוניה אם אלה של המתועבים באנטישמים.
      חוסר היכולת של ציונים לדמיין מוסלמים כמו קית' אליסון, או כמו ראש עריית לונדון, למשל, בתפקידים פוליטיים בכירים, הוא סימפטום של מדינת אפרטהייד. כאילו שכל המוסלמים בישראל אמורים לקבל את החשיבה הזו ולהמשיך להיות אזרחים (במקרה הטוב) סוג ב', כאלה שרוצים "להפרד" מהם, במקום לשלבם. זו לא חשיבה דמוקרטית, זו צורת חשיבה של אפרטהייד. ואחרי זה אתם קוראים לעצמכם "שמאל" או "מתונים". מצחיק, או "עצוב", כמו שדראמפפ אומר בסוף כל טוויט.

      • Meni Zehavi

        אכפת לי מזכויות אזרח, אבל אין לי שום דרך להבטיח את קיומן מעבר לים או לאוקיינוס. הציונות התחילה מהכרה בכך ששוויון הזכויות המובטח ליהודים במדינות אירופה שונות בושש להגיע, וגם כשהוא לכאורה עוגן בחוקה, ניתן היה להתעלם ממנו בקלות אם נדרש למצוא שעיר לעזאזל (פרשת דרייפוס וכל זה).
        מה שהציונות הציעה ליהודים זה להפוך לעם ככל העמים (האירופיים, כי זה מה שמייסדיה הכירו), ליצור מרחב מחיה משלהם, ולהחליט בעצמם איך הם רוצים לחיות במרחב הזה. לא רק שזה עבד, זה סיפק חבל הצלה לקהילות יהודיות שמסען לשוויון הזכויות בארצותיהן מעולם לא החל (ארצות האסלאם) או הסתיים באסון (רוב ארצות אירופה).
        האנטישמיות קיימת, היא לא נעלמה, וגם לא תיעלם בעתיד הנראה לעין. אפשר ללמוד לחיות אתה בקרב הגויים, ואפשר להתנתק ממנה בארצם של היהודים (תוך התמודדות עם בעיות אחרות, כאמור). אני יכול להעדיף פתרון מסוים, אבל אני לא פוסל את האחר, להבדיל ממי שהחליטו שהם רוצים לחיות בעידן הפוסט-לאומי.
        לדמיין אפשר כל מיני דברים, כולל ישות שלמה תכלית השלמות בכל מובן. זה עדיין אינו אומר שהדברים האלה יכולים להתקיים. הדמוקרטים בארה"ב, כדי לשקם את עצמם, צריכים להגיע לציבור שנמצא אי-שם באמצע המנעד הפוליטי. הציבור הזה, ברובו הגדול, לבן, נוצרי, ומסתייג ממי שאינם כאלה. מזכ"ל מפלגה שחור ומוסלמי יעזור אתו כמו סמרטוט אדום עם שור. אם טראמפ יעשה שטויות איומות במהלך כהונתו – ויש סיכוי סביר שזה יקרה – אזי הציבור הזה יטה לטובת מועמד דמוקרטי גם אם הלז יהיה כלב כחול. אבל בינתיים זה לא קרה, ועדיף לנקוט מהלכים מתוך התייחסות למציאות הקיימת ולא למשאלות לב.

        • Z420

          ההבטחה של עם ככל העמים לא בדיוק עבדה אם אתה מביט על השוקת השבורה מתחת לאפך. עם ככל העמים? בכל העמים, אלה שאתה קורה אירופאיים, כבר מזמן לא מתקיים אפרטהייד. אצל אף אחד לא מתקיים הבלבול בין דת ללאום שמוביל לאפרטהייד. עם ככל העמים זה לא.
          הדימוי של חבל הצלה גם הוא תמים, אם לא מתמם. השימוש בחבל הזה הוא לא רק להצלה, כמו מקרה יהודי עירק, שהונם נגזל בדיל מפוקפק בין המוסד לשלטונות העירקיים, או יהודי תימן. גם העליה של יהודי אתיופיה הייתה מהלך שנועד להסוות את מדיניות האפרטהייד של ישראל. כלומר, החבל הזה הוא הרבה יותר כלי פוליטי מאשר חבל הצלה.
          פוליטיקת האמצע או המרכז היא כל כך שנות ה90, זמנה עבר. הפופולריות של סנדרס, הנצחון של טראמפ על הילרי, נפילת מורשת בלייר וקלינטון ונצחון סהרורי הברקסית: כל אלה, וגם דמותו החוורת של הרצוג בישראל, ימין ושמאל, כולם מוכיחים של"ציבור" די נמאס מהמרכז המשעמם והבוגדני. אופרה בדרך להביס את טראמפ ב2020 (אם זה ישרוד עד אז, אני עדיין מתקשה להאמין). זה הכי מרכז שתקבל.

          • Z420

            "אם טראמפ יעשה שטויות איומות" – מה לעזאזל נחשב לשטויות איומות? אחרי קלי, גם סשנס בדרך החוצה. כמה שטויות הוא עוד צריך לעשות? הפרעוש הרוסי מסרב לעזוב את טראמפ. הוא מתנהל כבוגד, מתנסח כבוגד, הוא ממנה בוגדים שקרנים תחת שבוע, באמת, כמה עוד שטויות הבוגד הזה בכל מה שאמריקאי צריך לעשות עד שיעלם לנו מהעיניים?

          • Meni Zehavi

            לא יודע אם שמת לב, אבל מהקונגרס הציוני הראשון עד עכשיו עברו איזה 120 שנה. במהלכן, קרו בין העמין האירופיים כל מיני דברים שהותירו אחריהם עשרות מיליוני מתים, טיהורים אתניים בקנה מידה מטורף (שיצרו את המדינות היציבות יחסית אותן אנו רואים כיום) ותחזוק מעצמות קולוניאליות שהאחרונות בהן התפרקו לפני 40 שנה בערך. הציונות הלכה בדרך אחרת, עם תוצאות שונות (אי-אפשר באמת לבנות מדינה אירופית במזרח התיכון), אבל קטלניות הרבה פחות. אם מתעלמים רגע מתיאוריות קונספירציה למיניהן, ישראל קלטה מאות אלפי יהודים שפשוט לא היה להם מקום אחר ללכת אליו, ונתנה להם אפשרות לחיות כעם ריבוני בארצו. זה שהעם הזה אינו מסוגל לשקול שיקולים לטווח ארוך ולוותר על שליטה למען מטרות גדולות יותר – ובכן, הוא אינו היחיד בכך.
            לגבי עופרה בדרך לאנשהו – זה כ"כ תלוש מהמציאות שזה אפילו לא מצחיק. העניין כרגע הוא לא 2020. העניין הוא הבחירות למושלי ניו ג'רזי ווירג'יניה השנה, ובחירות למושלי מדינות נוספות ולקונגרס בשנה הבאה. יש לדמוקרטים סיכוי לא רע, אבל בשביל זה הם צריכים לדבר לאנשים שנמצאים במרכז – ודוק, לא בהכרח להציב מועמדים מאנשי המרכז, אבל למצוא מועמדים שידברו לאנשים הנמצאים שם. בחירות המושלים יהיו, בין היתר, בפלורידה, פנסילבניה, אוהיו, מישיגן וויסקונסין. אם טראמפ יחבל במצבו הכלכלי של הציבור הרחב, לדמוקרטים יהיו חיים קלים. אם לא, הם יצטרכו לעבוד קשה יותר מלהציף מידע על פגישות אנשי טראמפ עם השגריר הרוסי (הגם שמדובר בעניין חמור לכשעצמו).

            • Z420

              טראמפ כבר מחבל במצבו הכלכלי וגם הכללי של הציבור הרחב (מה זה "הציבור הרחב"? אולי אתה מתכוון לציבור הלבן של מרכז אמריקה?).
              הוזלת המשכנתאות של ממשל אובמה נעצרה על-ידיו בצו המנהלי הראשון עליו חתם. כל החלופות לאובמה קר אותם הציעו הרפובליקנים עד עכשיו מותירים מליוני אמריקאים ללא ביטוח בריאות. המס על יבוא שהוא מתכנן יפגע בציבור הרחב של הצרכנים שיאלצו לשלם יותר עבור סחורה מבחוץ. הקיצוץ במס למעמד הבינוני הוא זעיר לעומת הקיצוץ במס שהוא מציע לעשירים. הטיהור הנייטיביסטי של מהגרים גם הוא פוגע בבעלי עסקים קטנים שמעסיקים אותם. וכך הלאה. מעבר לכל מה שכבר עשה וכבר פוגע בכיס של "הציבור הרחב" גם מה שהבטיח לעשות יפגע באמריקאים: צבא ופנטגון מנופחים, בניית חומה במקסיקו, צבא הגירה מנופח – הכל יבוא מהכיס של משלם המסים האמריקאי. החזרה הגדולה של מסרות פועלים בבתי חרושת אותה הוא מבטיח על ידי ביטול הסכמי הסחר גם היא שקר נוסטלגי גס. המסרות בבתי חרושת חוסלו יותר על ידי טכנולוגיה מאשר בריחת מפעלים מחוץ לארה"ב. המסרות הללו של פועלים פשוטים לא חוזרות.
              מעבר לנזק הכלכלי, הצווים המנהליים וההסתה הארסית של טראמפ מזהמים את מקורות המים של ארה"ב, פוגעים באוכלוסיות מוחלשות כגון נשים, מהגרים, להט"בים, שחורים, יהודים וכמובן מוסלמים.
              האם זה ישנה את דעתם של מצביעי טראמפ? לא בטוח. ראה, את תומכיו של פוטין המאשימים את הפוליטיקאים המושחתים, ולא את המלך פוטין, במצבם הכלכלי המדרדר. כך גם מרבית הישראלים שמצבם הכלכלי נפגע מהמדיניות המתנחלית של ביבי, אבל הם ימשיכו להצביע לו אם רק יקבלו הזדמנות. כשיוצרים מציאות אלטרנטיבית אפקטיבית העובדות לא משנות. השאלה אם תהליך הפוטיזינציה שטראמפ מטיל על אמריקה יצליח.
              זה לא בטוח. המפלגה הדמוקרטית כבר ידעה לייצר נשיאים שחדרו ללבבות המדינות האדומות. ביל קלינטון ואובמה הביאו יותר קולות משם מאשר טראמפ.
              האופציה של עופרה כנשיאה אינה הזויה כלל וכלל בעולם שבו מוקיון ראיליטי שואו חסר ניסיון יושב בבית הלבן. בניגוד אליו, היא באמת הגיעה מהתחתית, ללא עזרה מאבא הפכה למולטי מיליונרית, האישה השחורה הראשונה שעשתה זאת. זה סיפור הרבה יותר מרשים מזה של טראמפ. וגם הרייטינג שלה הרבה יותר גבוה.

            • Z420

              ישראל עדיין מתנהלת כמעצמה קולניאלית בפיגור של ארבעים שנה, לפי דבריך. זה שהיא קטלנית פחות מאייסיס או הנאצים לא יכול להוות צידוק לאפרטהייד. גם לא התרוץ הקלוש שאי אפשר דמוקרטיה במזרח התיכון.
              אני מבין שמאוד קל להתלות בתרוצים העלובים הללו בזמנים אפלים כאלה, כשהולך ומתבהר שגם הדמוקרטיה הגדולה בעולם מתפוררת והופכת לאוטוקרטיה הזויה נוסח צפון קוריאה.
              הניסיון לנרמל את טראמפ, כאילו מדובר בעוד נשיא אמריקאי רגיל הוא מגוחך כמעט כמו טראמפ עצמו. לא זכור לי נשיא אמריקאי שתקף את קודמו בצורה כזו חריפה (אחרי הבחירות וגם לפניהן): זה התחיל עם הטענה שאובמה לא נולד בארה"ב, הקריאה לאסור את המתמודדת מולו, ועכשיו הטענה שאובמה מנסה למרוד ולהפיל את המשטר. מזכיר את התרגיל של ארדואן עם גולן, רק אפילו יותר הזוי.
              זה לא נשיא רגיל. זה נשיא שהיועץ האסטרטגי הראשי שלו מעוניין "להפיל הכל" וקורה לעצמו לניניסט.
              באותו זמן, כשהוא תוקף בצורה כזו חריפה את קודמו, הוא מפאר ומגן על פוטין.
              באותו זמן ידוע שהרוסים הם היחידים שלוו כסף לעסקים הכושלים שלו.
              טראמפ יכול להאשים את אובמה בווטרגייט, ספינאוף כל כך שקוף, (וגם קריאה נוספת ולא כל כך מרומזת למלחמת אזרחים), אבל כל סוכנויות הביון בארה"ב, לא אתר ברייטבט, הסכימו שהאקרים רוסים סייעו לו לזכות תחת פיקוח פוטין. כולם דחו בתוקף את הטענות שלו לגבי אובמה.
              זה לא רק שאנשי טראמפ נפגשו עם הרוסים, זה גם שהעובדה שחלקם נתפסו בשקרים תחת שבועה. הפגישות המסועפות והרבות של אנשי טראמפ עם קיסליאק, וההתנהלות שלו עצמו לעיני כל מצלמה כגרופי של פוטין, לא ראויות לסוגריים. אי אפשר להתעלם מכזה פיל בחדר. זה לא משהו שהולך לעבור בכזאת קלות.
              אותם מקומות שאתה מדבר עליהם הצביעו בעבר לדמוקרטים, במספרים גדולים יותר מלטראמפ (ביל קלינטון ואובמה – לא היית מדמיין, הא? – הביאו משם יותר קולות). מה שיהיה בבחירות המושלים הוא תלוי מקום ספציפי. בגדול, בעידן הסלברטי של טראמפ, הייתי הולך על המודל של סנדרס ולא על מודלים של מועמדי מרכז חלביים נוסח הרצוג. השיא של התופעה הזו היה בשנות ה90, זה נגמר.
              לא הייתי מזלזל באופרה. בניגוד לטראמפ, היא מולטי מיליונרית שהגיעה מכלום, האישה השחורה הראשונה שעשתה זאת. הרבה יותר מרשים מהסיפור של טראמפ, ילד תפנוקים ממשפחת עשירים, ואיש עסקים כושל ביחס לאביו, שהלווה לו מיליונים לעסקים הכושלים שלו. כמו טראמפ, אין לאופרה שום ניסיון, אבל רייטינג הרבה יותר גבוה משלו. אם תחליט לעשות זאת ברור שתביס אותו. לא ברור למה אופרה כנשיאה זה דבר מגוחך לעומת הפארודיה המגוחכת על נשיאות שמציע טראמפ.

              • Meni Zehavi

                לא אמרתי שבמזרח התיכון אי-אפשר להקים דמוקרטיה. אמרתי שאי-אפשר להקים מדינה אירופית, עם זהות קיבוצית המבוססת על סיפור היסטורי חילוני בעיקרו ועל גבולות מדיניים שנקבעו מכורח כל מיני אילוצים היסטוריים. כמובן, גם האמירה הזאת היא פשטנית, אירופה עברה תהליכים מסוימים לפני שהגיעה למצב הזה, והתהליכים האלה גבו נהרות של דם. לא יודע האם כדאי לשחזר אותם, ולא בטוח שאפשר. אבל זה מה יש.
                ישראל היא "מעצמה קולוניאליסטית" מסוג מוזר למדי. היא אינה צריכה את הגדה המערבית כדי לנצל את משאבי הטבע שלה (כמעט ואין כאלה), והיא גם לא ממש זקוקה לה כ"מרחב מחייה" (מרחבים כאלה יש יותר בגליל ובנגב). ישראל אוחזת בגדה המערבית משני סוגי סיבות: מסיבות דתיות ומסיבות ביטחוניות. הן אלה והן אלה לא ייעלמו בעתיד הנראה לעין בגלל הצהרה כזאת או אחרת. אני, כמובן, חושב שלמרות הסיבות האלה, הניסיון להחזיק בגדה המערבית הוא איוולת. אבל זה סיפור שונה מאוד אפילו מצרפת ואלג'יריה, שלא לדבר על סיפורים קולוניאליים אחרים.
                טראמפ הוא נשיא ארה"ב, זאת עובדה. סמכויותיו מוגבלות בחוקה, גם זאת עובדה. אני חושב שיש לו סמכויות רבות מדי, ושהמערכת הפוליטית בארה"ב רדודה באופן מביך ביחס לגיוון האנושי העצום שיש בארץ ההיא, אבל חשבתי כך גם בתקופת אובמה או בוש. האם טראמפ הוא נשיא רגיל? במובנים רבים לא. האם יש טעם לתאר את נשיאותו בגוונים האפוקליפטיים האהובים על חלקים מהשמאל האמריקאי? נחיה ונראה. למי שרוצה להחליף את טראמפ, בחירות המושלים והבחירות לקונגרס אמורים להיות נושא חשוב, חשוב הרבה יותר מפנטזיות על אופרה (לא שיש לי משהו נגדה, אבל היא לא כשירה לנשיאות יותר מטראמפ, וסביר להניח שלהבדיל ממנו, היא גם מבינה את זה). האם יכול להיות שהדמוקרטים ינצחו במדינות החשובות? בהחלט, אבל זה לא מובן מאליו. למרבה המזל, בבחירות האלה אי-אפשר לנצח עם סלבריטיז. פשוט אין מספיק כאלה.

  • Meni Zehavi

    "בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר"
    בדיקה קצרה מגלה שהספר של בית-צבי זמין בספרייה הלאומית בירושלים ובספריית "בית אריאלה" בתל אביב, שלא לדבר על ספריותיהן של אוניברסיטאות ומכללות למיניהן. אפשר גם לקנות עותק ברשת תמורת כ-150 ש"ח. המחיר גבוה יחסית לספר שפורסם בארץ, אבל סביר למדי לספר שפורסם לפני 40 שנה במהדורה מוגבלת.
    למעשה, לא היה שווה להתעכב על העניין הזה אלמלא הוא הדגים כמה מהבעיות הבסיסיות ביחס של שמאלנים-חתרנים-בעיני-עצמם אל הממסד: גם תפיסתו כמין ישות מונוליטית ומרושעת, גם ההנחה המייחסת לו כוחות שאין לו, וגם התלהבות מכל מהלך אנטי-ממסדי בלי לחשוב שני צעדים קדימה. אני עוד זוכר איך הבלוג הזה, והדומים לו, התלהבו מוויקיליקס, וד"ל.
    (למען הסר ספק, ימנים-חתרנים-בעיני-עצמם עושים את אותן טעויות, אבל אין לי התנגדות לכך שהם יבקיעו גולים עצמיים.)

  • אישרגיל

    הציונות היא קונספט. אתה מציג מימושים ספציפיים של הקונספט הזה ומשליך ממנו על הקונספט עצמו. הציונות הציבה ליהודים את האופציה לחיות כעם חופשי במולדתם ההיסטורית. זה כל הרעיון בסופו של דבר. זה כמו מתכון לעוגה, אפשר לנסות לעקוב אחרי המתכון אבל בסוף לשרוף את העוגה בתנור, אבל זה לא אומר שהמתכון רע.
    אם ציוני אחד אומר "יהודים צריכים לחיות רק בישראל" אז כנראה שזו דעתו האישית. זה לא מה שהציונות אומרת, בתור קונספט. הקונספט הוא קיבוץ גלויות והקמת העם היהודי מחדש תחת דגל אחד במולדתו ההיסטורית. זה למה מליוני יהודים נהרו לישראל מרחבי העולם.

    ניתן לראות הקבלה עם העניין הכורדי. הכורדים גם שואפים למדינה שלהם, אך הם מפוצלים ולא מלוכדים. הציונות הצליחה ללכד את העם היהודי תחת דגל אחד ומטרה אחת. הציונות היא כנראה התנועה הלאומית המוצלחת בהיסטוריה.

    אנטישמיות היא דבר אחר לגמרי. זה נכון שהאנטישמיות "עוזרת" בעקיפין למטרה הציונית בכך שהיא מדרבנת יהודים לעזוב את ארצותיהם ולעבור למקום אחר, אולי לישראל. אבל האנטישמיות מדברת על הצבת חוסר-ברירה ליהודים, ואילו הציונות מדברת על הצבת ברירה – "יש לכם מקום להיות בו".