החברים של ג'ורג'

צה”ל בחר להיות כנופיה

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

7 תגובות על ”צה”ל בחר להיות כנופיה“

  1. Uri Breitman הגיב:

    פוסט כואב וקשה. הכיבוש בשטחים אכן שוחק את הכוחות והופך אותם לקלגסים בסגנון התפוז המכני. כל צבא-כיבוש שמתמודד מול אוכלוסיה ילידית עוינת מתמודד עם אותן בעיות בדיוק: פשעי מלחמה, היעדר משמעת, איבוד אמון בפיקוד, וכו'.
    אלאור אכן קיבל יחס דואלי של ילד-לוחם, כאילו מעולם לא התבגר. אימו ואביו גוננו עליו כאילו מעולם לא התגייס.
    אבל הכי גרוע – זו התחושה כאילו להיות נורמלי במציאות המופרעת של הכיבוש, זה להיות מטורף.

  2. שלום ישראל הגיב:

    אולי הרבים שיצאו להגנתו של אלאור אזריה לא נגד המוסר הם יוצאים, אלא הם חושבים שאלאור אזריה ירה במחבל כי הבין שישנה "פקודה" סמויה להרוג, בשמו של המוסר.
    |
    אפשר שאלאור אזריה הבין שהפקודה הגלויה שקבל נתנה כמס שפתים עקב כניעה לדעת הקהל העולמית (גם של משקיעים פוטנציאליים זרים שכלכלת המדינה תלויה בהם), או כניעה לבי.די.ס., או לאדוני הארץ שבבית הלבן, או לבי"ד בינ"ל לא אוביקטיבי או לכיו"ב.
    אפשר שאלאור הבין שמאחורי הפקודה המוצהרת ישנה כעין פקודה אחרת, סמויה, אשר מיצגת את השקפתם האמתית של המטכ"ל ושל הממשלה הנבחרת, והיא להרוג את המחבל, כמעשה מוסרי.
    |
    למסקנה זאת יכול היה החיל אלאור להגיע באופן עצמאי. ** כלומר, הוא ראה דגל שחור של אי חוקיות מתנפנף מעל גרימה עקיפה של הרג יהודים ** ע"י עדוד רוצחי יהודים ותגבורם באמצעות הותרת המחבל בחיים לעסקת גלעד שליט מס' 2.
    |
    הרי לא אלאור אזריה הוא ממציא האסור על הותרת המחבל בחיים. הוא יכול להתלות באילנות גדולים:
    בלשונו של פרופ' ישראל אומן "כאן אנחנו יוצרים תמריץ שאם אתה עושה מעשה טרור אתה יכול לירות ואחר כך להרים את הידיים ולא יפגעו בך" (- ע"י בני טוקר "ערוץ 7" 04.01.17).
    אפילו השר הממונה על מג"ב ומשטרת ישראל, גלעד ארדן, אמר כי "צריך לירות על-פי הנהלים, ברור… ורצוי גם שכל מחבל שיוצא לפגע יידע שרוב הסיכויים זה שהוא לא ייצא בחיים מהפיגוע" (למראין נסים משעל ב- fm103 12.10.15).
    מפקד מחוז של משטרת ישראל וח"כים של "יש עתיד" (כולל מפקד מחוז בדימוס) אמרו דברים שעשויים להתפרש בנקל כמחיבים הריגת כל מחבל (למשל: "אני שמח לראות … אזרחים, שיורים על מנת להרוג את המחבלים. אמרתי זאת … והמנחה שאל אותי … אם לא טעיתי. אז כן, אני בטוח… לנטרל זוהי מילה מכובסת… הרגנו .. רק כך באמת נטרלנו אותו. מחבל שבא להרוג, אחת דינו – מוות" –ידיעה מאת ריקי רט ב-nrg 23.10.15).
    זאת, בנוסף ל-3 גנרלים בדימוס (משטרה + שב"כ + צה"ל) שהתבטאו בדומה לכך (-https://www.facebook.com/ronit.tzach?fref=nf&pnref=story Ronit Tzach 04.01.17).
    ודאי שאף יצחק רבין היה תומך בדברי המפקדים הנ"ל, שהרי אחרי ארוע הריגה בזמנו שהיה דומה מאד לזה של אלאור אזריה, לא זו בלבד שרבין לא חלק על ח"כ צחי הנגבי שדרש להימנע מכל חקירה (ואכן, ההורג לא נשפט), אלא שרבין אף חיווה דעתו ש"כך צריך להיעשות לכל מי שינסה לתקוף שוטר"(- אתר ערוץ 20 09.08.16) וזה היה עוד לפני התקדים של עסקת גלעד שליט שסכל אכיפת חק אפקטיבית על טרוריסטים.
    גם פרשן "הארץ" עמוס הראל ב 10.04.16 נאלץ לשבח את מותם של ילדים מחבלים: כשהסביר את דעיכת גל הטרור מנה, בין יתר הסבות, גם "פעילות …של הרשות … כדי לשכנע תלמידים לא לצאת לפיגועים שסביר כי יסתיימו במותם".
    |
    אלאור יכול היה להגיע לאותה מסקנה גם מספורים שהוא שמע (נכונים או שקריים, אולי באמצעות "שוברים שתיקה") על תקדימים רבים של הרג מחבל שנוטרל, שהמערכת נתנה להם הסכמה שבשתיקה, לכאורה.
    "כמה מקרים של יד קלה על ההדק בגל הטרור האחרון, מתוך מחשבה שתוקף הרוג כבר לא ישוחרר בעוד כמה שנים" (- עמוס הראל ב"הארץ" 01.07.16 ).
    "מח"ש סוגרת תלונות על ירי פסול של שוטרים במחבלים – בלי לחקור" (- כתבה מאת שרון פולבר ויותם ברגר "הארץ" 05.08.16)
    |
    אלאור יכול היה להסיק זאת גם בקל וחומר מההתיחסות של קציני צה"ל בכירים לחייהם של חילי צה"ל שבידי האויב, לפי מה שהונהג בצה"ל עקב עסקת גלעד שליט, בתנאים שבהם המנעותו של צה"ל מהריגת חיליו שלו עשויה לעודד את הטרור (דרך אגב, גם זאת היתה פקודה סמויה):
    "בפורומים צבאיים רבים התבטאו בשנים האחרונות מפקדי חטיבות … כי בעיניהם, מוטב להרוג חייל שלהם שנחטף, כדי לשלול מהאויב … את ההישג הכרוך ב.. משא ומתן …, שבסופו שחרור המוני של מחבלים, כמו בתום פרשת שליט" (- עמוס הראל ב"הארץ" 28.06.16 )
    "מפקד העורב …: 'אתה מעדיף חייל הרוג ולא חייל בשבי חמאס, כמו שליט 2. …חידדנו לכוחות פעמים רבות על איום החטיפה והמטרה לשבשה … גם במחיר הפגיעה בחבר… הכול כדי לא להכניס מדינה שלמה למערבולת גלעד שליט' " (-הובא ע"י יואב זיתון ב- ynet 24.09.14 )
    "אחת הפעולות עליהן קיבל את העיטור הייתה ירי לעבר בית אליו הכניס איש חמאס לוחם חטוף של צה"ל" (- בן כספית ב"אל-מוניטור, ישראל פולס" 29.06.16 ).
    |
    ואולי למד מעוד קל וחומר: ח"כ יעל דיין (מפלגת העבודה) חבקה בפומבי את כ.ב. אחר שהורשעה ברצח בעלה שהתעלל בה כמה שנים.

  3. Dan_ny הגיב:

    אולי אני מעדיף להסתכל על שליש הכוס המלאה אבל יש משהו יפה שאחרי 50 שנות כיבוש צבא בכל זאת מחליט להכניס חייל שלו לכלא לשנה וחצי על הריגת אויב שלא על פי הנהלים. אם מסתכלים איך ארה״ב התמודדה עם מאי לאי או בריטניה התמודדה עם בלאדי סנדיי (שניהם מקרים חמורים פי מאה בערך מהמקרה של עזריה). הם לא יוצאים יותר טוב, ההיפך הוא הנכון: במקרה של מאי לאי היה ניסיון של המערכת להעניש את המבצעים שנתקל בהתנגדות עממית עזה שגם הצליחה בסופו של דבר. במקרה של בלאדי סנדיי היה טיוח מוחלט. וקטע מוסיקלי לסיום: https://www.youtube.com/watch?v=iXNsXIxBkqs

  4. Z420 הגיב:

    רק שנה וחצי מאסר לרצח בדם קר? מעניין מה היה קורה אם החלאה היה רוצח יהודי.

  5. שלום ישראל הגיב:

    אולי הרבים שיצאו להגנתו של אלאור אזריה לא נגד המוסר הם יוצאים, אלא הם חושבים שאלאור אזריה ירה במחבל כי הבין שישנה "פקודה" סמויה להרוג, בשמו של המוסר.
    |
    אפשר שאלאור אזריה הבין שהפקודה הגלויה שקבל נתנה כמס שפתים עקב כניעה לדעת הקהל העולמית (גם של משקיעים פוטנציאליים זרים שכלכלת המדינה תלויה בהם), או כניעה לבי.די.ס., או לאדוני הארץ שבבית הלבן, או לבי"ד בינ"ל לא אוביקטיבי או לכיו"ב.
    אפשר שאלאור הבין שמאחורי הפקודה המוצהרת ישנה כעין פקודה אחרת, סמויה, אשר מיצגת את השקפתם האמתית של המטכ"ל ושל הממשלה הנבחרת, והיא להרוג את המחבל, כמעשה מוסרי.
    |
    למסקנה זאת יכול היה החיל אלאור להגיע באופן עצמאי. ** כלומר, הוא ראה דגל שחור של אי חוקיות מתנפנף מעל גרימה עקיפה של הרג יהודים ** ע"י עדוד רוצחי יהודים ותגבורם באמצעות הותרת המחבל בחיים לעסקת גלעד שליט מס' 2.
    |
    הרי לא אלאור אזריה הוא ממציא האסור על הותרת המחבל בחיים. הוא יכול להתלות באילנות גדולים:
    בלשונו של פרופ' ישראל אומן "כאן אנחנו יוצרים תמריץ שאם אתה עושה מעשה טרור אתה יכול לירות ואחר כך להרים את הידיים ולא יפגעו בך" (- ע"י בני טוקר "ערוץ 7" 04.01.17).
    אפילו השר הממונה על מג"ב ומשטרת ישראל, גלעד ארדן, אמר כי "צריך לירות על-פי הנהלים, ברור… ורצוי גם שכל מחבל שיוצא לפגע יידע שרוב הסיכויים זה שהוא לא ייצא בחיים מהפיגוע" (למראין נסים משעל ב- fm103 12.10.15).
    מפקד מחוז של משטרת ישראל וח"כים של "יש עתיד" (כולל מפקד מחוז בדימוס) אמרו דברים שעשויים להתפרש בנקל כמחיבים הריגת כל מחבל (למשל: "אני שמח לראות … אזרחים, שיורים על מנת להרוג את המחבלים. אמרתי זאת … והמנחה שאל אותי … אם לא טעיתי. אז כן, אני בטוח… לנטרל זוהי מילה מכובסת… הרגנו .. רק כך באמת נטרלנו אותו. מחבל שבא להרוג, אחת דינו – מוות" –ידיעה מאת ריקי רט ב-nrg 23.10.15).
    זאת, בנוסף ל-3 גנרלים בדימוס (משטרה + שב"כ + צה"ל) שהתבטאו בדומה לכך (-https://www.facebook.com/ronit.tzach?fref=nf&pnref=story Ronit Tzach 04.01.17).
    ודאי שאף יצחק רבין היה תומך בדברי המפקדים הנ"ל, שהרי אחרי ארוע הריגה בזמנו שהיה דומה מאד לזה של אלאור אזריה, לא זו בלבד שרבין לא חלק על ח"כ צחי הנגבי שדרש להימנע מכל חקירה (ואכן, ההורג לא נשפט), אלא שרבין אף חיווה דעתו ש"כך צריך להיעשות לכל מי שינסה לתקוף שוטר"(- אתר ערוץ 20 09.08.16) וזה היה עוד לפני התקדים של עסקת גלעד שליט שסכל אכיפת חק אפקטיבית על טרוריסטים.
    גם פרשן "הארץ" עמוס הראל ב 10.04.16 נאלץ לשבח את מותם של ילדים מחבלים: כשהסביר את דעיכת גל הטרור מנה, בין יתר הסבות, גם "פעילות …של הרשות … כדי לשכנע תלמידים לא לצאת לפיגועים שסביר כי יסתיימו במותם".
    |
    אלאור יכול היה להגיע לאותה מסקנה גם מספורים שהוא שמע (נכונים או שקריים, אולי באמצעות "שוברים שתיקה") על תקדימים רבים של הרג מחבל שנוטרל, שהמערכת נתנה להם הסכמה שבשתיקה, לכאורה.
    "כמה מקרים של יד קלה על ההדק בגל הטרור האחרון, מתוך מחשבה שתוקף הרוג כבר לא ישוחרר בעוד כמה שנים" (- עמוס הראל ב"הארץ" 01.07.16 ).
    "מח"ש סוגרת תלונות על ירי פסול של שוטרים במחבלים – בלי לחקור" (- כתבה מאת שרון פולבר ויותם ברגר "הארץ" 05.08.16)
    |
    אלאור יכול היה להסיק זאת גם בקל וחומר מההתיחסות של קציני צה"ל בכירים לחייהם של חילי צה"ל שבידי האויב, לפי מה שהונהג בצה"ל עקב עסקת גלעד שליט, בתנאים שבהם המנעותו של צה"ל מהריגת חיליו שלו עשויה לעודד את הטרור (דרך אגב, גם זאת היתה פקודה סמויה):
    "בפורומים צבאיים רבים התבטאו בשנים האחרונות מפקדי חטיבות … כי בעיניהם, מוטב להרוג חייל שלהם שנחטף, כדי לשלול מהאויב … את ההישג הכרוך ב.. משא ומתן …, שבסופו שחרור המוני של מחבלים, כמו בתום פרשת שליט" (- עמוס הראל ב"הארץ" 28.06.16 )
    "מפקד העורב …: 'אתה מעדיף חייל הרוג ולא חייל בשבי חמאס, כמו שליט 2. …חידדנו לכוחות פעמים רבות על איום החטיפה והמטרה לשבשה … גם במחיר הפגיעה בחבר… הכול כדי לא להכניס מדינה שלמה למערבולת גלעד שליט' " (-הובא ע"י יואב זיתון ב- ynet 24.09.14 )
    "אחת הפעולות עליהן קיבל את העיטור הייתה ירי לעבר בית אליו הכניס איש חמאס לוחם חטוף של צה"ל" (- בן כספית ב"אל-מוניטור, ישראל פולס" 29.06.16 ).
    |
    ואולי למד מעוד קל וחומר: ח"כ יעל דיין (מפלגת העבודה) חבקה בפומבי את כ.ב. אחר שהורשעה ברצח בעלה שהתעלל בה כמה שנים.

  6. Yair Eshel Cahansky הגיב:

    הטענה שלך, ששלי "דרשה" חנינה לאלאור עזריה מתמיהה. הציטוט שאני מצאתי הוא "הרשעתו של אלאור אזריה מוצדקת, ומי שמשתלחים כעת בבית המשפט פוגעים בליבת הממלכתיות הישראלית. ואולם בתום הליכי המשפט יהיה נכון לשקול חנינה לאזריה, כפי שקיבלו אנשי השב"כ בפרשת קו 300. כתפיו צרות מכדי לשאת עליהן את כל השסע המעמיק בחברה הישראלית"
    זו לא "דרישה". זו קריאה לשקול. למה? להבנתי – כדי להקל על לחצים חברתיים בתוך החברה הישראלית. אני מסכים איתה? לא. אבל זו לא דרישה. זה נכון שעובדתית לא ניתן לבוא אליך בטענות – אבל יש שוני מאד גדול, בין הטון שאתה ייחסת לה, לטון שבו הושמעו דבריה.