המלאכית של מרדכי אליהו
טענה קבועה של חובשי כיפות היא ש"רוב החיילים הקרביים הם שלנו", ובכל פעם שאני שומע אתה, במקום להכנס למריבה על מספרים וססטיסטיקות, אני אומר דבר פשוט: "ותראו מה קרה לצה"ל מאז שזה קרה."
והנה, השמועה הלוהטת ביותר בחוגי הכיפות הסרוגות היא על רחל המקראית – הקרויה בלשון העממית "רחל אמנו" – שנתגלתה בפני חיילים בעזה והזהירה אותם מפני מטענים ושאר מרעין בישין, ומשנשאלה מי היא אמרה "אמא רחל". לא ברור מי הקריץ את הבדותה – המתונים יאמרו "אגדה" – אבל די ברור מי מאמין בה ומי מפיץ אותה.
* * * * *
חיילים שרואים חזיונות מהעבר המיתולוגי של עמם אינם חזיון חדש. במלחמת העולם הראשונה תפסה לה אחיזה האגדה על "המלאכים של מון": כביכול ראו הטומי'ס במהלך הקרב הנורא הראשון ההוא קשתים מקרב אז'ינקורט, שהתייצבו לצידם לאחר שחייל וולשי נואש קרא אל סנט ג'ורג' לעזרה. על פי האגדה, הקשתים פתחו באש והשמידו את הכוח הגרמני.
האגדה הפכה מקובלת מאד בבריטניה, ושימשה בדרשות במהלך שנת 1915 האומללה. היה בה משהו סימטרי מאד, לדור שחזר וקרא את "הנרי החמישי" של שקספיר: חייל וולשי – שמייצג את פלולן – קורא לעזרת סנט ג'ורג', שהוא לא רק הקדוש הפטרון של אנגליה אלא גם זה שמוזכר שוב ושוב בפי הנרי החמישי במחזה; קשתים מופיעים – על אדמת צרפת – והנס של אז'ינקורט (כוח אנגלי קטן אך נחוש מביס כוח עצום ובוגדני) חוזר על עצמו.
דא עקא שאף חייל לא ראה את "מלאכי מון". העדויות שלכאורה טענו כך היו מזויפות. "מלאכי מון" הם תוצאה של סיפור – "הקשתים" – שפרסם ארתור מאכן זמן קצר לפני הקרב, שמתאר פחות או יותר את אותו הסיפור. מאכן, שהופתע מאד מהפרסומים על "המלאכים", מיהר להבהיר שהוא כתב בדיון. יתר על כן, הסיפור הפך לפופולרי כחצי שנה אחרי הקרב, ויש חוקרים שטוענים שלמודיעין הצבאי הבריטי היתה יד בכך. המוראל היה שפוף והיה צריך להרים אותו.
לא חסרה גבורה במון. "המקלען האחרון", טוראי סידני גודלי, גרם לגרמנים נזק משמעותי הרבה יותר, בחפותו על נסיגת חבריו, מאשר יכלה חולית קשתים לגרום להם. אבל הוא היה בשבי, והוא כנראה היה מרתק פחות מקשתי-רפאים.
* * * * *
הסיפור של "אמא רחל" סימטרי לא פחות, וגם כאן לא מסובך לגלות מי מושך בחוטים. נתחיל בשם "אמא רחל", שנשמע באופן חשוד כמו ביטוי ברסלבי, ויכול להעיד מאיפה התחילה הבדותה: מאסופת המקפצים ההוזים גם כך.
בגרסאות הראשונות של הסיפור שראיתי – זה היה בטוקבקים, לפני שהוא פרץ לידיעה משל עצמו – החיילים נתקלו ב"אמא רחל" בין הריסות אחת ההתנחלויות בצפון הרצועה, אלי סיני; בסיפור אחר זה היה בין הריסות ההתנחלות נצרים. זה לא מקרה.
המשפט הידוע ביותר הקשור לרחל הוא "ושבו בנים לגבולם"; חיילים כתומים, אם הפיצו את האגדה או רק רכבו עליה, יראו בהופעתה של "רחל" בסמוך להריסות התנחלות את האות לכך שאכן אין נסיגה בגאולה, שאכן בקרוב ישובו ויקימו את ההתנחלויות ברצועה, שתחזור להיות "בגבולנו". יעל משאלי דיברה על התופעה המטרידה הזו, אלכס ליבק תיעד אותה בצילום. היו מתנחלים שתכננו להתגנב לרצועה עם הצבא ולהחזיר את הקוץ לעכוז. הפעם זה לא קרה. זה יכול בהחלט לקרות בעתיד.
ובעוד רבנים אחראיים-ביחס כמו יובל שרלו תוקפים את הבדותה בשצף קצף, נמצא מי שטען שלא רק שהיא אמת לאמיתה, אלא שהוא אחראי לה: המדובר בחומץ בן החומצה, שמואל אליהו. הלז טען – יש וידאו – שאביו, הטרוריסט המורשע והרב הראשי הספרדי בדימוס, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, עלה לקבר רחל והתפלל לפני המלחמה, ובהיותו קבליסט מדופלם, דיבר ישירות עם רחל והוציא לה צו שמונה.
כלומר, גם כאן לא מדובר כלל וכלל באגדה תמימה, וגם כאן יש אנשים אינטרסנטיים מאד – ה'היה לא תהיה' של אליהו די דפק את מעמדו בקרב מאמיניו, והפצת הידיעה שהוא שלח מלאכית כדי להציל חיילים בהחלט יכולה לסייע לשיקומו – שמפיצים אותה. כל כך חשוב היה ההבל הזה בעיני אליהו ג'וניור, שהוא התעמת בנושא עם שרלו וטען ש"אף שהסיפור איננו יסוד האמונה" – באמת תודה – מי שלא מאמין בו "שקוע בחומריות".
* * * * *
צה"ל נשטף במלחמה האחרונה בהבל יהודיסטי חריג, מבית מדרשו של אבי רונצקי. רב היחידה מסתובב עם ספר תורה ונוגע בו בראשיהם של חיילים, טליתות מחולקות להם, ודרשות של רבנים מופצות באמצעות נגני אמ.פי3. בין הרבנים שהגיעו "לחזק" את החיילים היה איזה רב פנדל, שציטט באוזניהם את "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ את עולליך אל הסלע" – וכן אחד, שמואל אליהו, שקרא אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב לנקמה בערבים. וזה הצבא שמכינים לנו חובשי הכיפות: צבא של מנפצי עוללים אל הסלע, אחוזי הזיות על ביקורי מלאכים ודיני נקמה – בהדרכתם של הטרטופים הקבועים שלנו, שיוצרים מיתולוגיה חדשה של דם ואדמה.
ואחרי זה, כמובן, יתהו באכ"א מדוע המוטיבציה של חילונים ואנשי שמאל לשרת בצבא ההגנה ליהוה יורדת. באמת משונה.
(יוסי גורביץ)
