אמר הרשע: אבי, אבי,
אינני חפץ לרחם,
כי יבשה דמעתי, ויקשה לבבי
בראותי מה עשו לכם.
בראותי את בתך הקטנה בדמה
מקמצת אגרוף פעוט,
וריסיה נוגעים בעפר-אדמה,
ועינה משוועת: למות!

בראותי להקות של כלבים משוסים
בתינוק כחוש-בשר בן חמש;
בראותי הנסים מבתים הרוסים
אל השחור, אל הבור, אל האש.

ונדרתי להיות ערירי וחופשי,
אכזרי וצונן וזר, –
עד שבאו אלי מבקשי-נפשי
ודיני, גם דיני, נגזר.

אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי,

השיגתני נקמת אדוני.
והגעתי אליך בודד ונכרי.
ואתה הקהה את שיני

לאה גולדברג, כנגד ארבעה בנים

ביום שלישי, טנק צה"ל החנה את עצמו מול ביתו של דר' אזאלדין אבו לייש מרצועת עזה, והתחיל לצודד את הקנה שלו אל ביתו של הדוקטור, שהיה עמוס בהרבה מאד בני משפחה ומעט מאד מזון.

אבו לייש, לשעבר רופא בתל השומר, הוא מרואיין מקובל בתקשורת הישראלית. יש לו עברית טובה, והוא יושב היטב על תקן "הערבי הטוב" שהמראיינים צריכים: הוא היצור הנדיר הזה, עזתי שהתנגד לחמאס. הוא סיפר בשידור חי לגבי גזית שהוא מסתכל לתוך לוע של תותח. גבי גזית ניסה בתחילה להתקשר לדובר צה"ל, התייאש, ועבר לדובר צה"ל האמיתי: רוני דניאל. הלה הרים כמה טלפונים – והטנק התרחק.

כשקראתי את זה אתמול, תהיתי מה עולה בגורלם של עזתים מן השורה, שאין להם מכר שיכול לשנע את רוני דניאל. כמה שעות אחר כך קיבלתי את התשובה: צה"ל הפגיז את ביתו של אבו לייש, והרג שלוש מבנותיו – איה, בת 14; מאיאר, בת 15; וביסאן, בת 20 –  ואת אחייניתו נור, ופצע כמה וכמה אחרים, בין השאר את בתו שאדאר, בת 17. יש וידאו. הוא לא לבעלי קיבות רגישות. הטוקבקים, מצד שני, לא ראויים למאכל אדם.

דובר צה"ל מצץ מהאצבע איזה סיפור לא אמין, על כך שהיה צלף על גג ביתו של אבו לייש. אם צה"ל רוצה שיאמינו לו, יואיל נא לספק תיעוד מצולם. הוא די טוב בזה, לאחרונה. למעשה, גם אם היה שם צלף, צריך לתהות מי החיה חסרת המצפון שאישרה ירי ארטילרי לתוך בית שצה"ל ידע שיש בו אזרחים. יש עוד כלים פרט לתותחים – צלף אחר, למשל. אבל זה דורש מינימום של סיכון. עוד יכול להיות, אחרי הכל, שצה"ל יספוג אבידות שלא מאש כוחותיו.

ואם צה"ל חשב שזה אסון יחסי הציבור העיקרי שלו – רופא מדבר עברית, עם רקורד של פעילות למען השלום, שצה"ל הורג דווקא את בנותיו בבית שהוא יודע שיש בו אזרחים – במשרד החוץ כנראה דפקו את הראש בקיר כשהגיע ההמשך. אבו לייש נשא דברים אציליים ואמר ש"הלוואי שהילדים שלי יהיו הקורבן האחרון, שיהיו קורבן של שלום." ואז, אבוי, התפרצה לדבריו בהמה ישראלית מצויה, העונה לשם לבנה (בגימטריא: "נבלה") שטרן.

וכך געתה הבהמה: "הבן שלי בצנחנים, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא מדבר. מי יודע איזה נשק היה לך בתוך הבית. אז מה אם הוא רופא? החיילים ידעו בדיוק. היה להם נשק בתוך הבית, אתם יכולים להתבייש לכם. שלושה חיילים יש לי, למה הם יורים עליהם? אתם יכולים להתבייש לכם כולכם".

בעקבות הגעיות הללו, הצטרפו בהמות ישראליות אחרות למקהלת הצווחות, וקראו לאבו לייש "זבל", "מחבל", וטענו ש"אם הפגיזו את הבית שלך – היתה לזה סיבה מוצדקת." לבנה הצדקנית אמרה אחר כך שהיא "שלחה שלושה ילדים לצבא", וגם שאר הבהמות הזדהו כ"הורים לחיילים".

שטרן, כמובן, לא שלחה שום ילד לצבא. בישראל יש חוק גיוס חובה, שאומר שהצבא חוטף את הילדים בגיל 18. לאמהות אין שום אמירה בנושא: גיוס, פטור, או סרבנות הם עניינו של כל מלש"ב בפני עצמו. מעבר לצדקנות האוטומטית הזו, ברור מה חטאו של אבו לייש: הוא הציב מראת-גורגונה מול הבהמה הישראלית המצויה, ופתח לה לרגע קט סדק אל שגרת יומו של צה"ל ברצועה. והתמונה היתה יותר מכדי שהבהמה הממוצעת תוכל לשאת; הדיסוננס הקוגניטיבי היה יותר מדי. ועל כן היה מתנגד החמאס שביכה את בנותיו חייב להפוך ל"מחבל", ל"זבל", למי שהסתיר בביתו מחבלים. שאם לא כן, לבנה שטרן, שהתגאתה בכך שלא מנעה מהמדינה להפוך את ילדיה לקלגסים, לא יכולה היתה לומר שאין דם על ידיה.

ויש הרבה יותר ממנו מכפי שאנו מוכנים להודות, או יודעים.

*           *            *            *            *

הלאומן, כתב אורוול, "לא רק שאינו סולד ממעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד שלו, הוא אף ניחן ביכולת מרשימה שלא לשמוע עליהם". הפעם, הלאומנים היהודים מקבלים סיוע חריג בתחום החרשות הסלקטיבית מדובר צה"ל.

הלז, משלמד את הלקח של המלחמה הקודמת – שבה ניתנה לעיתונאים אפשרות נרחבת להסתובב באזור הקרבות, והתוצאה היתה תמונה מדויקת למדי של הברדק, כולל מח"ט שמלעיג על האוגדונר שלו – פשוט סגר את השיבר. אין מידע מעזה אלא זה שמופץ על ידי אל ג'זירה, שהיא הרבה יותר זרוע תעמולה מאשר כלי תקשורת. אין עיתונאים ישראלים בעזה. בג"צ אישר את כניסתם של שמונה, אבל בג"צ קטן על הבהמה; את זה היא למדה כבר בבירעם ואיקרית.

יודע צה"ל נפש בהמתו: הציבור הישראלי לא רוצה לדעת מה קורם שם. כלומר, סביר מאד שיש לו ניחוש טוב מה קורה, אבל הוא לא רוצה לדעת. הוא לא רוצה שיעמתו אותו עם העובדות. העיתונאים עצמם הבינו שהפעם יש לנו עסק עם בהמה בקריזה קשה, ושזה "לא הזמן" להציק להמוני בית ישראל עם עובדות מעיקות. הוא מקבל סיוע ארטילרי מעיתונאים כמו קלמן ליבסקינד, שקרא השבוע "להוריד את השאלטר בגלי צה"ל" לאחר שקודם לכן, בטוב טעם, השווה אותה לתחנת השידור של החיזבאללה, ומלהגנים מקצועיים כמו אייל גפן – מישהו יכול להסביר לי, פעם אחת ותמיד, מי זה? – שצווח ש"לא ייאמן באיזו חופשיות מסתובבים עוכרי הארץ הזאת ומקבלים חופש עיתונאות מלא". תמיד יש כאלה, כמובן, וכל פעם הם מגעילים מחדש.

ומה קורה בעזה? מהן העובדות? עמדתי השבוע לכמה שעות על התלולית שממנה מרשה צה"ל, ברוב טובו, לעיתונאים לצפות על עזה. ראיתי בעיקר עשן. אבל שמעתי, ללא הרף, את הבומים העמוקים של תותחי 155 מ"מ של צה"ל.  בפרק הזמן הקצר שעמדתי שם, נורו לפחות עשרות מהם.

לעבר מה?

*           *            *            *            *

עד כה נהרגו כ-1,100 פלסטינים מאז החלה התקפת צה"ל. לא ברור כמה מהם חמושים מאנשי החמאס: ביום הראשון הודו הפלסטינים כי מתוך כ-220 הרוגים, כ-200 היו אנשי חמאס.

מאז נוספו עוד כ-900 פלסטינים הרוגים. צה"ל מפציץ בהודעות מעורפלות – הוא טוען ש"השמיד את גדוד חמאס של ג'בליה" ואת "הפלוגה האיראנית" – אבל לא אומר כמה אנשי חמאס הרג. הפלסטינים טוענים שמספר ההרוגים האזרחיים עומד על כ-600, מהם כ-350 ילדים. כלומר, בהנחה – הבעייתית, אכן, בהתחשב בכך שהמקורות הם פלסטיניים, שהאמת היא נר לרגליהם עוד פחות משהיא לרגלי דובר צה"ל – שהמספרים הללו נכונים, צה"ל הרג 200 חמושים ו-20 אזרחים ביום הראשון, וב-20 הימים שבאו לאחר מכן הרג עוד כ-300 אנשי חמאס, וכ-600 אזרחים. כלומר, היחס התהפך: במקום להרוג שבעה אנשי חמאס על כל אזרח, צה"ל הרג מאז היום הראשון שני אזרחים על כל איש חמאס. 

זה גם הגיוני. המהלומה של היום הראשון, התרברבו בצה"ל, התבססה על מודיעין שנאסף במשך חצי שנה. אחרי ההפצצה ההיא, כל המודיעין הפך ללא רלוונטי. רק מדי פעם השב"כ עוד מצליח לאסוף מידע לאיזו פיגוע איכותי כנגד החמאס, שמרים את "קצין הארטילריה הראשי" שלו, או דמות חשובה אחרת בסדר גודל דומה. גם כשהצליח צה"ל להוריד את ניזאר ריאן – שרוב הישראלים שמעו עליו רק לאחר מותו, כך שהבהמה נאלצה לפמפם את חשיבותו – הוא השתדל להצניע את העובדה שיחד עם ריאן, הוא העלה בסערה השמימה את ארבעת נשותיו, 11 מילדיו, ועוד כמה אזרחים באותה הזדמנות. הוא השתמש בפצצה במשקל טון, מתוך ידיעה ברורה שעכשיו אף אחד לא ישאל את השאלות שנשאלו בזמן האירוע הדומה-מאד של חיסול סלאח שחאדה.

האם צה"ל נלחם בחמאס? כנראה שאין יותר מדי קרבות קרקעיים, ויעיד מספר הנפגעים הנמוך של צה"ל, שחלק גדול ממנו הוא תוצאה של ירי דו צדדי. צה"ל מדווח שאנשי החמאס "מתחמקים מלחימה", והוא, כמה משונה, אינו כופה אותה עליהם.

לפני הפלישה הקרקעית, הפיצה הבהמה שמועות-בלהים על הלחימה הקרקעית האיומה המצפה לה, על "אוגדת חמאס" ב"אימון איראני". בפועל, כפי שכתב היום עופר שלח, צה"ל נתקל ברמת הלחימה הפלסטינית הרגילה: לכל היותר חוליה של שניים-שלושה איש, חמושה למחצה. 20,000 איש כאלה אינם אוגדה, הם 8,000 חוליות.

מה שקורה הוא שצה"ל, מתוך סירוב לסכן את לוחמיו, הורג מספרים גבוהים להדהים של אזרחים – לעיתים קרובות כתוצאה משימוש בירי ארטילרי, הפחות יעיל שבכלים הצבאיים. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כתב בשבוע שעבר שצה"ל מדבר על "אש מרחיבה", שם קוד, לדבריו, ל"אין הגבלות אש, תקרעו אותם"; הוא כתב גם שעם כניסת יחידות המילואים לקרב, "האש המרחיבה תהפוך לאש מרחיבה מאד".

וכדי לחסוך בדמם של חיילים, הרגה הבהמה הירוקה את איה, מאיאר, ביסאן ונור אבו לייש. זה המחיר, שאין לחמוק ממנו, כשאש ארטילרית באה במקום אומץ לב והפצצות מכסות על פחדנות. כדי להמנע ממותם של חיילים, אותם אנחנו מכנים בצביעות "ילדים", אנחנו שופכים, במודע ובמכוון,  את דמם של ילדים אחרים, את אלה שהפכנו לשדים. זו המשמעות של "אש מרחיבה", השם החדש של "צמצום טווחי בטחון" הישן והרע; זו האמת המסמאת שלבנה שטרן לא יכלה לשאת, זו האמת המסוכנת כל כך, שדובר צה"ל מקפיד ללוות אותה במשמר של שקרים.

"זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם": זו היתה תגובתו של אחד מהורי הרוצחים בטבח מיי לאיי שבוויאטנם. זו גם היתה תגובתה של שטרן. והאמת האומללה היא שבכך שטרן מעידה שעדיין לא איבדה צלם אנוש – מה שאי אפשר לומר על מאות הטוקבקים שהביעו את שמחתם על מותן של ארבע נערות שלא הכירו, זן שלמרבה החלחלה הוא ייצוגי לישראליות מודל ינואר 2009 לא פחות משטרן, תרכובת של פחד, שנאה ובורות שמצליחה להתחרות היטב בזו של הצד השני. זה, אתם זוכרים, שהיינו אמורים להיות טובים יותר ממנו.

(יוסי גורביץ)