החברים של ג'ורג'

תאחז בזה

צפיתי לפני מספר שבועות בסרט "שומרי הסף", שבו מרואיינים שישה מראשי השב"כ, מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. הסרט מטלטל ומומלץ מאד לצפיה. הבוקר קיבלנו עוד תזכורת לכך שדיסקין, שאומר בסוף הסרט נחרצות שישעיהו ליבוביץ' צדק כשקבע שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ, עבר את הטלטלה הגדולה מכולם: עכשיו הוא קורא להקליט את חקירות השב"כ, וההמלצה שלו על כך הפכה להמלצה של ועדת טירקל (עוד על ועדת טירקל, כאן).

דיסקין מצטרף בכך לשורה של אנשי בטחון בכירים שעם שחרורם מתפקידם מגלים לפתע עד כמה היה ההרסני התפקיד שיישמו ועד כמה יצגו עמדות שבעצם מזיקות למדינת ישראל. המופע הגדול הקודם בתחום שייך לגווארדיה שלמה של קציני פיקוד צפון, שקודם ל-2000, עם שחרורם, היו ממהרים לצאת בראיון חושפני – הכרחי לבניה מוצלחת של קריירה שניה, הטייקונים צריכים לדעת שהשתחרר עוד גנרל עם קשרים שמחפש עבודה – שבו היו מסבירים עד כמה רצועת הבטחון בלבנון היא שגיאה. המדובר באותם האנשים שרק שבועות קודם לכן היו מתראיינים ומסבירים בקול בוטח עד כמה רצועת הבטחון הכרחית לבטחונה של ישראל.

מהבחינה הזו, הדובר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא אברהם שלום, המבוגר שבמרואיינים. שלום סבור שנעשו טעויות אסטרטגיות, בעיקר על ידי הדרג המדיני, אבל הוא עצמו לא מתחרט על כלום. פרשת קו 300, שהוא היה השחקן העיקרי בה, היא מבחינתו טעות טקטית. כשהוא נשאל על בעיות מוסריות, הוא מגחך. מוסר? הוא שואל את המראיין, מוסר? חפש אותו קודם כל אצל המחבלים. יש להניח שראשי שירות שקדמו לו היו מספקים אמירות דומות, אם בכלל היו טורחים להתראיין. קשה לדמיין, למשל, את איסר הראל, הדבר הקרוב ביותר לג'יי אדגר הובר שגדל פה, מספק למצלמה משהו פרט לחיוך לעגני, לאה מן החיים, שאומר "אתה לעולם לא תבין, אז אל תנסה."

בין שלום, יליד 1928, ודיסקין, יליד 1956, מבדיל לכאורה רק דור אחד. בפועל, עולם שלם נפער ביניהם. דיסקין גדל בגבעתיים הבטוחה. שלום נולד בווינה. היא לא היתה מקום בטוח ליהודים כבר אז, וב-1938 הגיע האנשלוס, הסיפוח לגרמניה הנאצית, שהווינאים ניצלו לאורגיה של התעללות ביהודים תושבי העיר. שלום היה בר מזל: המשפחה שלו קלטה לאן הדברים הולכים, והיא נמלטה לפלסטינה ב-1939. היא נמלטה בחוסר כל – זו היתה המומחיות של אדולף אייכמן, ככה הוא עלה לגדולה – אבל נמלטה.

לא לכולם היה מזל כזה. אורי בן ארי (לימים מי שיבנה את תורת השריון של צה"ל, אז ילד ברלינאי, היינץ בנר) ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה. את אביו, שלקינוח גם השתינו עליו. בליל הבדולח, ראו האב והילד בן ה-13 כיצד מוצת בית הכנסת שבו עלה לתורה. זמן קצר לאחר מכן, גורש בטקס משפיל מבית הספר שלו: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!" בן ארי היגר לפלסטינה לבדו במארס 1939. אביו נשאר מאחור.

מהבחינה הזו, בן ארי היה טיפוסי יותר מאשר שלום. נהוג לתאר את דור הפלמ"ח כדור של צברים, אבל חלק ניכר מהם היו פליטים אירופאיים, לא ילידים; מי שתואר במשך דור כפלמ"חניק בה"א הידיעה, דן בן אמוץ, נולד באוקראינה בשם מוסיה תהיליםזוגער. כמו בן ארי, גם הוא חי בגפו; גם משפחתו הושמדה. שיעור היהודים שחיו אז בפלסטינה ושאיבד את קרובי משפחתו באירופה היה עצום. על כל הצרות האחרות – העוני והפיגור היחסי של פלסטינה, לפחות בהשוואה למרכז אירופה; הסכסוך עם הערבים; הסבל הרב שהיה מנת חלקם של קטינים פליטים מצד הקטינים הילידים ולעתים מצד המבוגרים, שפשוט לא היו מסוגלים להבין מה התרחש שם – צריך להוסיף את אשמת השורד. הפליטים שהגיעו לפלסטינה לפני 1941 האמינו שהם רק חיל החלוץ, שהמשפחה שלהם וידידיהם יצטרפו אליהם תוך זמן מה; רבים מהם אגרו כסף בשקדנות כדי לסייע לקליטה שלהם, לכשיבואו. בסוף 1945, במקרים רבים כבר היה ברור שהם השריד האחרון או כמעט-אחרון למשפחתם. העובדה שהם לא רק שרדו, אלא גם חיו ברווחה יחסית, גם היא ודאי לא תרמה לשלוות נפשם.

בן ארי ושלום הצטרפו לפלמ"מ ב-1946. זו היתה התקופה שבה הארגון הזה החל להכין את עצמו לקראת מאבק השחרור, שיבוא תוך שנה וחצי. זו היתה גם התקופה שבה התעוותה מזרח אירופה בשורה של מאבקים לאומיים מזעזעים בעקבות שינויי הגבולות שכפתה ברה"מ עם נצחונה על גרמניה הנאצית. המאבקים הללו – מדויק יותר לקרוא להם טיהורים אתניים – היו שטופים בדם וככל הנראה נרצחו שם מיליונים: אוקראינים, פולנים והרבה מאד גרמנים. הצ'כים רצחו, בהתפרצות פראית של שנאה של כבושים שהאזיקים הוסרו מעליהם, 20,000 גרמנים – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – בימים שמיד לאחר שחרורם. הם לא מדברים על זה היום. גם לא על הגירוש של כמיליון וחצי גרמנים, או על בזיזת הרכוש שלהם. בסיור שערכתי בפראג לפני כחודשיים וחצי, המדריך הגדיר את מה שקרה שם כ"ג'נוסייד." רוב בני עמו מעדיפים לא לזכור. הפולנים הבהירו ליהודים שחשבו שיוכלו לשוב לבתיהם – בטבח בקיליצה ובמאות ואלפי רציחות טרור בדרכים וברכבות, רובן לא מדווחות אך מוכרות ומובנות היטב ליהודים – שגם הם מיעוט אתני שעבר זמנו. בלי הבנת האירועים הללו, אי אפשר להבין את שורות הלענה של אלתרמן ב"הילד אברם":

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות,

ואומרות: הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ובשבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

אורוול הבחין בכך ב-1946, ב"פוליטיקה והשפה האנגלית שלו", שמזכיר כל כך את טקיטוס על שפת העורמה הרומאית: "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים ‘השכנת שלום’. מיליוני איכרים נשדדים מחוותיהם ונשלחים להשתרך בדרכים כשברשותם רק מה שהם יכולים לשאת; לזאת קוראים 'העברת אוכלוסיה' או 'תיקון גבולות'." אורוול דיבר על הצורך של העיתונים בשפה האנגלית לדבר על מה שממשלותיהם הסכימו לעשות מבלי שהקוראים יבינו מה משמעותן של המילים; במזרח אירופה הבינו היטב את המשמעות, שם אי אפשר היה לעטוף אותן ב"מסה של מלים לטיניות שצונחות על העובדות כשלג." שם, על כן, מיעטו ככל האפשר בדיבור.

פלסטינה של 1947 היתה, מבחינת האוכלוסיה היהודית שלה, סניף של מזרח אירופה, ואפשר לטעון שבמובנים מסוימים קשה להבין את ההיסטוריה שלה ב-1947-1948 מבלי להבין את מה שאירע שנתיים קודם לכן שם. מה שקרה שם, הדהד כאן מיד. וכשמעשי האיבה ה"רגילים" התלקחו באחת, אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, עשרות אלפי אנשים שלא יכלו להשיב את משפחתם, ושלא יכלו לנקום בגרמנים – אחרים עשו את זה, עוד הוכחה לכאורה לאוזלת היד היהודית – הפעילו בפלסטינה את מה שעמים מזרח אירופאים הפעילו על אדמתם במשך יותר משנתיים: הם ביצעו טיהור אתני ובזזו את רכושם של בני העם האחר. אחר כך הם מחקו כל זכר של האנשים שישבו כאן קודם לכן, וכשהפליטים ניסו לשוב, הם ירו בהם. זו, צריך להזכיר, היתה לידתה האמיתית של בעיית הפליטים: לא הגירוש בזמן מלחמה, אלא הסירוב לאפשר להם לשוב בזמן השלום.

ואחר כך באה השתיקה הגדולה. יש דברים שעליהם אי אפשר לדבר, כי עם המילים אי אפשר לחיות. בני הדור של בן ארי ושלום הצטיינו בשתיקתם. אפילו פקודת הגירוש המוכרת מכולם, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון כשנשאל מה לעשות בכפרים שנכבשו, היתה פקודה ללא מילים.

"תאחז בזה," שרו הבילויים,

"אנחנו ניסינו מאד,

כיסינו את כל החורבות,

שינינו את שמות הרחובות,

ניסינו מאד,

היסינו שמועות…"

היסינו שמועות. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הטיהור האתני של 1947-48 היה סוד קטן מאד. אבל רוב בני הדור לא רצו לדעת. ושנים ספורות אחר כך הגיעו גלי הגירה גדולים, ששינו את פני המדינה ללא הכר. חלק ניכר מהם הגיע ממזרח אירופה, ושם כבר היו מורגלים בכניסה לבית שיושביו נטשו אותו במהירות, משאירים מאחוריהם את כלי הבית. עשור אחרי הקמת המדינה, והדור של בן ארי ושלום כבר היה מיעוט. הרוב לא ידע על אדמת מי הוא יושב והתאמץ מאד לא לדעת. התפתחה כאן אגדה מוסכמת שהפלסטינים עזבו מרצונם; ספר לימוד צ'כי שיצא לאחרונה מתאר את מאורעות 1945-6 במילים "ואז הגרמנים הסודטים שבו למולדתם."

שלום, כנציג של דורו, יודע היטב למה אסור לו להכנס לדיונים על מוסר. הם יפתחו את התהום הפעורה מתחת לרגליה של ישראל, כמדינה שעצם קיומה תלוי בטיהור אתני. הם יעלו את השאלה האם, בהתחשב למשל ביחסה של ישראל לבדואים – כעת היא רוצה לגרש אלפים מהם מהמקומות אליהם גירשה אותם ב-1948 – אפשר בכלל לדבר על הנכבה כאירוע תחום בזמן, שכבר הסתיים, או שמדובר בתהליך מתמשך.

לטיהורים האתניים של מזרח אירופה יש יתרון מסוים על זה שביצעו בני דורו של שלום: הם היו סופיים. הקיבוצים הגרמניים במזרח אירופה, שהיו במידה ניכרת מה שערער את כל המערכת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חדלו להתקיים. מזרח אירופה, שהיתה עד נצחונו של סטאלין קדרה מבעבעת של מיעוטים, חלקם עם הזיות גדלות ודרישות מופרכות, הפכה הומוגנית. התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה.

הסכסוך במה שהיתה פלסטינה המנדטורית מעולם לא הסתיים. במידה מסוימת, היו לכך שתי סיבות: ישראל היתה חלשה ב-1948 מכדי שתוכל לכבוש את הגדה, ו-1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה"ל במה שיהיה ישראל ב-1948.

אז כשהצ'כים מעדיפים לשתוק ולהדחיק, זו בעיה, אבל היא לא מסכנת את צ'כיה, רק את האופי הלאומי שלה, ודור צעיר ומודע מנסה לעורר דיונים בנושא. כשהישראלים מעדיפים להעמיד פנים שלא היה כאן טיהור אתני, זו בעיה מסדר גודל אחר: הסכסוך לא ייפתר אם ישראל לא תהיה מוכנה להודות בעוול שיצרה.

אבל העוול כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שיש ישראלים רבים שיוותרו על פתרון ובלבד שלא ייאלצו להודות בו. מוטב היה לנו אילו דורו של שלום היה פותח סוף סוף את פיו; להם יאמינו. אבל מי שהורגל בשתיקה ארוכה כל כך, לא בנקל יפר אותה. אולי הוא עצמו מפחד מן הדברים שיאמר.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

94 תגובות על ”תאחז בזה“

  1. מאת עדו:

    "ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה., שלקינוח גם השתינו עליו."
    משהו במשפט חסר, את מי הכנופיה היכתה?

  2. מאת ינון:

    שאלה:
    האם זו טעות עובדתית או סוג של דעה רווחת או סתם ליהוג מטומטם, להניח שכשם שהשואה יצרה או דחפה את היהודים לישראל, כך גם הנכבה איגדה את הפלסטינאים לכדי עם?

    אני בור למהדרין, ואשמח לשמוע דעתך.

    • מאת ראסול:

      השאלה היא איך אתה מגדיר עם, אמירה קצת פחות מעוררת מחלוקת תהיה שהנכבה חיזקה את תחושת הזהות הלאומית בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, אבל מבחינה מעשית והיסטורית אין ספק שלאוכלוסיה הפלסטינית שיושבת בפלסטינה מזה מאות שנים קיימים מספיק מאפיינים שמגדירים אותם כ"עם" גם בלי הנכבה והמאבק נגד הכיבוש.

      • מאת שועי:

        אין להם שום מאפיינים של עם, בערך כמו שהעם הסורי הוא לא עם למרות שהוא יושב על אדמתו מאות בשנים.

        • מאת גיל:

          אילו מאפיינים של עם יש ליהודים שאין לפלסטינים?

          • מאת מני זהבי:

            יכולת לפעול באופן המוני במסגרת מנגנון פוליטי אחיד (פחות או יותר) למען השגת מטרה משותפת?
            דרך אגב, גם הפלסטינים היו קרובים למצב הזה באיזשהו שלב. אז בה שרון והותיר את רצועת עזה לחמא"ס. וכשאני ראיתי את צהלות אנשי השמאל הישראלי בעניין, לא הבנתי למה כל כך הרבה אנשים מתנהגים כאילו נפלו פתאום מהירח.

            • מאת גיל ל:

              זה מאפיין של עם? של העם היהודי? היכולת לפעול באופן המוני במסגרת מנגנון פוליטי אחיד מאפיינת, נאמר, יהודי מארגנטינה, רב רפורמי מארה״ב, וחילוני מישראל?

              • מאת מני זהבי:

                זה מאפיין של מה שנהוג לכנות "אומה פוליטית" (אלא אם כן אתה רוצה להגיע לטאוטולוגיה מוחלטת ולומר ש"אומה פוליטית" היא אך ורק סך כל האזרחים של מדינה קיימת כלשהי; אבל אז אין מה לדבר על זכותן של אומות לעצמאות, וזה מתנגש פחות או יותר עם כל המחשבה המדינית של המערב במהלך המאה ה-20).
                דרך אגב, כאשר דיברתי על היהודים כאומה פוליטית, התכוונתי בעיקר ליישוב היהודי של פלשתינה המנדטורית. היישוב הזה הוכיח בהחלט את היכולת לפעול באופן המוני במסגרת מנגנון פוליטי אחיד למען השגת מטרה משותפת.
                אבל אם חושבים על זה, האמירה הנ"ל נכונה במידה רבה גם עבור כלל יהודי העולם מראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת ואילך. בתקופה הזאת, הרוב המוחלט של היהודים שיכלו להביע את עמדתם הפוליטית כיהודים, תמכו באופן זה או אחר בתנועה הציונית ובמוסדותיה. אחרי מלחה"ע השנייה, התהליך הזה הגיע לשיא.

    • מאת עמית:

      אם הצד הערבי היה הצד המנצח במלחמת 1948, יותר מסביר שההארץ הזו הייתה נבלעת על ידי סוריה ירדן ומצרים (זו הייתה התכנית שלהם), והפלסטינים של היום היו ירדנים, סורים, ומצרים גאים.

      אבל כמובן, אין בהיסטוריה אם-ים..

      • מאת א:

        שטויות, כשהפלסטינים בגדה חיו תחת הכיבוש הירדני הם ממש לא היו "ירדנים גאים", וניסו להתקומם נגד השלטון.

        • מאת עמית:

          שטויות בעצמך. פלסטינים רבים היו גם היו "ירדנים גאים" באותה תקופה. כמעט כל השאר אולי לא היו ירדנים גאים, אבל היו "ערבים גאים", ולא פלסטינים גאים. לא ברור על איזה התקוממויות נגד השלטון אתה מדבר, אבל המצבים שבהם הפלסטינים בגדה המרו את פיו של השלטון הירדני היו בהקשר המאבק בישראל. בתרחיש שציינתי אין מאבק בישראל, והארץ כולה מחולקת בין מדינות ערב.

          • מאת מני זהבי:

            יש דבר כזה "ירדנים גאים"? עד כמה הוא נפוץ?
            אחת הסיבות שאני מצפה בכליון עיניים לנפילתו הסופית של בשאר אסד היא שהבא בתור יהיה כנראה עבדאללה לבית האשם. סילוקו של האיש הזה מהשלטון הוא אחד הדברים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להזיז את סוגיית היחסים בין ישראל לפלסטינים ממה שנראה כרגע כמו לופ אינסופי.

  3. מאת אלכס מהדאנק:

    חזק. ונכון ממש…

  4. מאת מרטין:

    ועוד דבר אחד?

  5. מאת דוד מדיום:

    מוזר איך אני מסכים לחלוטין עם הניתוח ההיסטורי שלך ובו זמנית לחלוטין לא מסכים איתך לגבי המסקנות. הבעיה העיקרית בעיניי היא אותה גישה לפיה יכול וצריך להיות צדק היסטורי "אמיתי" שאינו תוצר של יחסי כוחות (במובן הכי פשוט ואכזרי של "כוח"). תסביר לי בבקשה, אילו גבולות על מפת העולם אינם תוצאה של טיהורים אתניים כאלה ואחרים ו/או שלטון קולוניאלי?
    "רדיפת הצדק" על ידי צופים מערביים בני-ימינו היא לא יותר מאשר צביעות הגיונית ומתבקשת, ומסוכן בעיניי לראות בה נקודת מבט שעל ישראל המיינסטרימית לאמץ. בחלק הזה של הגלקסיה, כל אמירה שמשתמע ממנה ספק לגבי הבעלות שלך על פיסת קרקע תיגמר בסילוקך על ידי חזקים ממך. ואם הטיהור יתבצע "כמו שצריך", אז כעבור דור או שניים השאלה האם הגירוש הזה היה צודק תישאר תיאורטית לחלוטין…..

    • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

      המחלקה הערבית של הפלמ"ח – מי שמכיר. אני במקרה מכיר מלפני ולפנים אנשים שהיו שם, ואפשר גם למצוא את זה כתוב. ובכן, לקראת סוף מלחמת השחרור היה ביטוי מקובל במחלקה להתייחס לכל ברוך או פאשלה בביטוי "ראחאת פלסטין".
      תגידו שזה נאמר בציניות/שמחה-לאיד/הומור גס של מנצחים ומה לא. אין טעם להיכנס לזה כרגע. אבל הדגש הוא שאנשי המחלקה שהסתובבו
      תחת כיסוי בקרב אוכלוסית הפליטים או אלו שנשארו – וזה מה שהם שמעו בשטח שוב ושוב: ראחת פלאסטין. אנשים שהגדירו את הקינה והאובדן שלהם כ'פלאסטין' – לא "הלכה האדמה" או "הלך הבית" אלא 'הלכה פלאסטין'. כלומר, היתה להם בהחלט איזשהי פלאסטין בראש (כמובן יודן-ריין לשיטתם), אבל זה די במדויק תואם הגדרה או שאיפה לאומית-טריטוריאלית של מי שיודעים מה הם רוצים כעם.

      • מאת נועם א"ס:

        *** יוסי שלום. מתוך הערכה אמיתית לכתיבתך רבת השנים ולבמת הדיון שהקמת כאן, ומתוך קבלה ללא עוררין של סמכותך המלאה והבלעדית על הבלוג שלך, אני שולח מחדש את תגובתי עם שינויי ניסוח שנועדו שלא ידבק בהם ולו אבק חשד לשון הרע. לשיפוטך. ***

        הביטוי "ראחת פלאסטין" נהיה ביטוי שגור ורבים מידידי הפלסטינים משתמשים בו באופן יומיומי. יפו הייתה ידועה בכינוי "ארוּס פלאסטין" ("כלת פלסטין") ככל שהזיכרון המקומי מגיע, עשרות שנים לפני 1948, המופיע גם במקורות כתובים.

        עם זאת, יש גרעין של אמת בטענה המפקפקת בעומק הלאומיות הפלסטינית: בדלנות לאומית פלסטינית הייתה תופעה שולית מאוד לפני הקולוניאליזם. פלסטיני יפואי שהיה נוסע לדמשק היה אומר "אני נוסע לסוריה" באותו האופן שהיה אומר "אני נוסע לאל-ג'לאל" אם היה נוסע לנצרת או לסאפד (צפת). בדלנות לאומית במזרח התיכון הערבי-מוסלמי בכלל הייתה תופעה שולית מאוד – מארת הלאומיות הגיעה לכאן מאירופה יחד עם הקולוניאליזם במאתיים השנים הארונות, ואומצה על ידי גורמים מקומיים בעיקר מלית ברירה, כאמצעי שחרור מהקולוניאליזם (זו תופעה מוכרת ושנחקרה רבות: לשם שחרורו על המדוכא לאמץ את שפת המדכא ובכך למעשה להשריש את עצם הדיכוי. שפת הפתואה הג'מייקנית נוצרה במודע כ"נקמה" בעריצים האנגלים ע"י "עיוות" שפתם). רק עם הצהרת בלפור ואחריה הסכמי סייקס-פיקו, כשהבינו במרחב הסורי שהבריטים והצרפתים "עושים עליהם תרגיל" – שבו, צריך להגיד את זה, ללאומיות הציונית היה תפקיד ברור שהוכיח את עצמו עשרות שנים קדימה – החלו מאוד בהיסוס התארגנויות "לאומיות" שהיו במהותן האמיתית פשוט אנטי-קולוניאליסטיות, בשם המרחב האנטי-לאומני ששרר כאן מאות על גבי מאות של שנים.

        הכשל בשיח הלאומיות הציוני לגבי "אי-הלאומיות הפלסטינית" טמון באי-היכולת לקבל מבנים של התאגדות קולקטיבית ותפיסה מרחבית-גיאוגרפית, כמו זו ששררה במזרח התיכון לפני הקולוניאליזם, שאינן על בסיס הגדרות לאומיות – אופנה אירופית בת 200 שנה שנולדה במהפכה הצרפתית והגיעה לשיאה במאה השנים בין 1848 ל1945 לספה"נ, ושאומצה ע"י השיח הציוני המיינסטרימי ללא רגע של פקפוק והיסוס (כמו במקרים הנדירים הידועים של אחד העם ודומיו). מכאן החזרה הנשנית על "אי-הלאומיות הפלסטינית" כאיזשהו גילוי מרעיש, אשר מבליעה הנחה מוקדמת שגוייה מהיסוד (או לכל הפחות טעונת-הוכחה) וקולוניאליסטית במהותה לפיה כל עמי העולם מחויבים להגדרה עצמית על פי הפרדיגמות של אותה אופנה האירופאית זמנית – תחליף קפיטליסטי זול לדת אמיתית בשביל ההמונים, שהלכה יד ביד עם קולוניאליזם וניצול קפיטליסטי.

    • מאת מיכאל:

      דוד, אני חושב שהפרשנות שלך למסקנות לא נכונה. אינני חושב שמישהו תמים עד כדי לדרוש שהעולם יתנהל על פי איזשהו "צדק אבסולוטי". יחד עם זאת, אם אתה שואף להיות אדם טוב (נעזוב "מוסרי" :)
      תשאף למקסם את הצדק במידת האפשר.
      בנוסף, ישנה חשיבות אדירה לעובדה שאתה (לא אתה אישית כמובן) לא מתכחש
      לעוולות שעשית, גם אם היו בגדר הכרח.

    • מאת נועם א"ס:

      אסמא אגברייה זחאלקה, מפלגת דעם, 01/09/2012:
      "עוד מנפלאות המהפכה הסורית – בשלט באחת ההפגנות בכפר נבאל: "אני דרוזי ועלאווי, סוני וכורדי, סמעולי ונוצרי, יהודי ואשורי.. אני המהפכן הסורי ואני גאה בכך". בסטטוס המלווה את התמונה אותה מביא אוסאמה מוחמד, נכתבו הדברים האנושיים היפים והמרגשים האלה: "בפעם הראשונה בחיי אני רואה את היהודים חלק מהטבע (הנוף) הסורי, על שלט סורי.. החירות היא כוח.. האדם הוא אדם.. יחי כפר נבאל". ותחי המהפכה הסורית, יסולק בשאר אל-אסד."
      http://heb.daam.org.il/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%99-%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99-%D7%A1%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%95/ . בקישור יש גם את התמונה של השלט.

      דוד מדיום, 08/02/13, אתר החברים של ג'ורג': "בחלק הזה של הגלקסיה, כל אמירה שמשתמע ממנה ספק לגבי הבעלות שלך על פיסת קרקע תיגמר בסילוקך על ידי חזקים ממך. "
      – בחלק הזה של הגלקסיה אולי, אבל לא בחלק הזה של כדור הארץ (המזרח התיכון), שההיסטוריה הממשית שלו מספרת סיפור אחר לגמרי: אלפי שנים של היסטוריה וידע נרכש, ומיקום בצומת היבשות הסואן של העולם העתיק, יצרו במרחב המזרח-תיכוני פסיפס של דתות, תרבויות וקבוצות אתניות שאין לו אח ורע בכל העולם (למעט אולי תת-היבשת ההודית) שהתקיימו ומתקיימות זו לצד זו במארג בלתי ניתן להתרה, ולאורך רובה המכריע של ההיסטוריה הידועה שלהן – כמעט ללא עימותים משמעותיים, בטח לא בהשוואה לפינה של צפון אירופה שמעולם, בכל אלף ומשהו שנותיה על במת ההיסטוריה העולמית, לא הצליחה להכיל בתוכה ולו שמץ מהריבוי והגיוון התרבותיים והאתניים המקומיים.

      למין סוף תקופת ההתפשטות הצבאית של האימפריה המוסלמית (שנת 750 לספה"נ בקירוב), רוב מוחלט של המלחמות, הכיבושים, והנישולים היו כתוצאה מפלישות של כוחות חיצוניים, בעיקר שבטים טורקיים פגאניים (כנראה ממוצא מונגולי במקור) שהחלו להתבסס במאה ה-6 לספה"נ בערבות האסייתיות במרכז אסיה ("טורקמניסטן") על גבולה הצפוני של פרס. שתי המפורסמות שבהן היו הפלישה של הטורקים הסלג'וקים במאה ה-11, והעלייה של הטורקים העות'מאנים כתוצאה מהפלישה המונגולית של ג'ינג'ס חאן במאה ה-13. הדינמיקה תמיד הייתה כזאת, שכמעט במגע הראשון עם האסלאם, לאחר כיבוש תוך התנגדות רפה למדי של הח'ליפה המוסלמית של אותה תקופה, הפולשים עצמם התאסלמו באופן וולנטרי. הח'ליפה עצמה לעיתים הוחלפה ולעיתים לא, ומצבן של קהילות ודתות בנות אלפי שנים כמו הקהילה היהודית בבגדד, האשורים דוברי הארמית בסוריה, נוצרים שונים, השומרונים בהר גריזים וכן הלאה לא השתנה באופנים משמעותיים. ידועה במיוחד באופייה הרצחני הפלישה בסוף המאה ה-14 לספה"נ של טימורלן הטורקי-מונגולי, תחת השראה מוצהרת לחדש את האימפריה של ג'ינג'ס חאן, שגבתה מיליוני קורבנות במרחב המשתרע משנחאי במזרח ועד קונסטנטינופול וקייב במערב. כמו קודמיו, גם הוא התאסלם באופן וולונטארי. בראשית המאה ה-16 לספה"נ, צאצאו באבור היה מייסד האימפריה המוגוּלית בהודו, בוני הטאג'-מאהל, שהיוותה את החדירה המשמעותית של האסלאם להודו והתאפיינה בסובלנות ופתיחות דתית חסרות תקדים.

      התפשטות אימפריאלית-צבאית מטעם הח'ליפה המוסלמית עצמה (בניגוד לפלישה חיצונית) נעצרת כמעט לחלוטין עד אמצע המאה ה-8, מאה שנה בקירוב אחרי מות מוחמד. תבוסות צבאיות קרובות לחומות-ממש של קונסטנטינופול ופריז ובכניסה להודו משחקות תפקיד משמעותי, אך אינן מסבירות את עצירתו המוחלטת מכאן ואילך של הקמפיין הצבאי המוסלמי. הסיבה המלאה הייתה אי שקט והתחלה של מרד בבגדד של טורקים מאוסלמים, פרסים ומיעוטים אחרים שדרשו השוואת-מעמד חוקי לזו של המעמד הערבי השליט. כך, כמעט ללא שפיכות דמים, הוחלפה בבגדד הח'ליפה של בית אומייה הערבים בח'ליפה של בית עבאס – ערבים גם כן, אך על בסיס של הסכמות עם המיעוטים השונים, ולימים הקמת המסדר הצבאי הממלוכי מאותם מיעוטים-מורדים ע"י העבאסים. בין היתר, תחת סלאח א-דין (כורדי), הביסו הממלוכים את הצבא של ג'נג'יס חאן ואת הצלבנים, וגם כשמרדו בעבאסים והקימו את הסולטנות הממלוכית בעיר שבנו – קהיר – השאירו את הח'ליף העבאסי בבגדד על כסאו כסמכות-על של העולם המוסלמי.

      טיהורים אתניים זה משהו שמוכר בחלק הזה של העולם בעיקר כתוצאה של התנאים הפוליטיים הקולוניאליסטים והפוסט-קולוניאליסטיים. החרדה המובנת מטיהור אתני נגדי ("סילוקך על ידי חזקים ממך") אינה חלק מהמורשת הפוליטית המקומית, והיא הובאה לכאן על ידי הכובש האירופאי שמשליך את חרדתו על הכבושים שיעשו בו את שעשה בהם.

      • מאת עמית:

        גם הפאן ערביסטים והפאן איסלמיסטים הכי מושבעים לא היו מעזים לעשות רומנטיזציה כל כך מופרכת להיסטוריה שלהם.

        "כך, כמעט ללא שפיכות דמים, הוחלפה בבגדד הח'ליפה של בית אומייה הערבים בח'ליפה של בית עבאס "

        אם לעשרות, ואולי מאות אלפי הרוגים במספר קרבות-ענק, ולאחר מכן למרדף וטבח כנגד המשפחה השלטת על כמעט כל צאצאיה אתה קורא "ללא שפיכות דמים", אז אתה צודק.

        "ערבים גם כן, אך על בסיס של הסכמות עם המיעוטים השונים"

        מיעוטים – מוסלמים – שונים. אפילו הם, אל אף היותם מוסלמים, דוכאו עד אותה תקופה שכן הם היו מתאסלמים ממוצא לא ערבי.

        "למין סוף תקופת ההתפשטות הצבאית של האימפריה המוסלמית (שנת 750 לספה"נ בקירוב), רוב מוחלט של המלחמות, הכיבושים, והנישולים היו כתוצאה מפלישות של כוחות חיצוניים, בעיקר שבטים טורקיים פגאניים"

        הח'ליפה העבאסית הייתה שרועה בפיטנות, מרידות, ובמלחמות בין ממלכות שונות בתוכה – שהתפרקו וקמו ונלחמו אחת בשניה והתפרקו שוב – לאורך כל ההיסטוריה שלה. כל זאת כלל שפיכות דמים עצומה גם אם לא נתייחס לפלישות החיצוניות.

        "ומצבן של קהילות ודתות בנות אלפי שנים כמו הקהילה היהודית בבגדד, האשורים דוברי הארמית בסוריה, נוצרים שונים, השומרונים בהר גריזים וכן הלאה לא השתנה באופנים משמעותיים"

        האימפריה העות'מאנית ערכה רצח עם מסיבי באשורים וטבחה בהם באירועים שונים עוד לפני כן. האוכלוסייה השומרונית, על אף שחייה בהמשכיות במקומותיה למעלה מ-2000 שנה, לא רק שלא שגשגה או גדלה, אלא כמעט ונמחקה תחת שנות השלטון האסלאמי. הקהילה השומרונית של דמשק כמעט כולה אוסלמה בכוח ונטבחה. האוכלוסייה היהודית חוותה רדיפות אכזריות בתקופות שונות, כמו גם אפליה חברתית וכלכלית כמעט תמידית.

  6. מאת אפרים:

    לפלמ"מ -> פלמ"ח ?

  7. מאת האזרח ק':

    מאמר מצויין – אפשר לתקף אותו באמצעות מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית שנעשו בשנים האחרונות ביחס לחברה הישראלית.

  8. מאת שאול סלע:

    "חילופי אוכלוסין" ,"קיזוז רכוש","נכבה יהודית","סכום אפס" הם ביטויים או מטבעות לשון שמשמשים את בן דרור ימיני וגיא בכור.

    לא מזמן פרסם פרופ יהודה שנהב בהעוקץ מאמר שחשף את פניהם המכוערות של בן דרור ימיני,גיא בכור וכל מי שמדבר על "יהודי ארצות ערב"

    תגובה ראשונה שלי

    שאול סלע // 22.09.12 20:45

    בן דרור ימיני מדבר על "נכבה יהודית" ו "סימטריה" בזמן שהרכוש הפלסטיני שנשדד הועבר ל א ש כ נ ז י ם. ימיני שותף לתירוץ שהאשכנזים זכו בצדק ברכוש הפלסטיני משום שממשלת עירק החרימה את רכושם של יהודי עירק.

    כל ה"סכום אפס" הזה לא מנע מממשלת ישראל והסוכנות לתקוע את העיראקים לשנים רבות עם המעברות והטוריות ובמקביל לדאוג לאשכנזים לפתרונות של קבע.

    אז מה היה לנו כאן?
    יוסי רבי // 16.09.12 15:53

    אז מה היה לנו כאן? גירשו ערבים ולקחו להם את הרכוש. הביאו מזרחים ותקעו אותם בעיירות הפיתוח. הביאו אשכנזים והשיגו להם פיצויים. עכשיו הם מיישמים את המודל באופן פיקטיבי על המזרחים הרוקדים לצלילי החליל. בראשם החלילן המזרחי מהרמלין. מה יהיה בסוף? הערבים לא יקבלו פיצוי, המזרחים לא יקבלו פיצוי והאשכנזים ישארו עם הפיצויים וכולם ימשיכו לדבר על הפליטים מארצות ערב

    http://www.haokets.org/2012/09/16/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%9B%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%A7%D7%A1%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D/

    • מאת נועם א"ס:

      תגובה חשובה ביותר של שאול סלע. נשמטה מתוכן התגובה העובדה שעד לאסון הפרהוד ב-1941 שבו נרצחו 179 יהודים עיראקים ע"י קבוצה פרו-נאצית בזמן המלחמה האנגלו-עיראקית, ולתקריות שקדמו לו מאותה תקופה, הקהילה היהודית הענפה בעיראק התקיימה כמעט ללא רדיפות לאורך פרק זמן בלתי-נתפס במונחים מודרניים – כ-2500 שנה, עם בתי אב מקרב הקהילה שמחזיקים אילנות יוחסין שהולכים את כל הדרך אחורה עד לתקופת עזרא ונחמיה ולפניה. הפרהוד, כמו פרעות טריפולי (נובמבר 1945, 132 נרצחים יהודים) ופרעות עדן (2 דצמבר 1947, 3 ימים אחרי כ"ט בנובמבר, 82 נרצחים יהודים), מוסכמים ללא עוררין כמקרים כמעט חסרי תקדים בהיסטוריה המזרח תיכונית של היהודים, ללא ספק תוצר של התנאים הקולוניאליים וכתגובה לציונות. יש הטוענים כי גורמים ציוניים השתתפו באופן ישיר ביצירת התנאים להיווצרות הפרהוד על מנת שישמש כתמריץ לקהילה היהודית בעיראק להצטרף לתנועה הציונית שלא נהנתה בהיענות גבוהה בקרב הקהילה העתיקה הזאת, ובדומה להשתלשלות העניינים סביב "עסק הביש" ב-1954 במצרים.

      מוויקיפדיה, ערך "יהדות מצרים":
      "ב-28 בנובמבר 1947, הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. …אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים" [...]"

      פרעות הפרהוד דוכאו תוך פחות מ-24 שעות ע"י כוחות עיראקיים הנאמנים לכתר העירקי, ולאחר מכן בעזרת כוחות בריטים. ועדת חקירה ממשלתית הוקמה בבגדד ב-8 ביוני, שבוע לאחר פרוץ הפרעות. שמונה פורעים, ביניהם קציני משטרה וצבא, הוצאו להורג. ידועים מקרים שבני עדות דתיות אחרות סיכנו את חייהם כדי להציל את שכניהם היהודים. בעיראק הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים.

      • מאת עמית:

        "מוסכמים ללא עוררין כמקרים כמעט חסרי תקדים בהיסטוריה המזרח תיכונית של היהודים"

        בולשיט. 100 שנים לפני הציונות, לפני הקולניאליזם, לפני כל תירוץ חיצוני שיבוא לך – היו רדיפות קשות נגד יהודי בבגדאד תחת השליט הממלוכי דאוד פאשה. כתוצאה מרדיפות אלה יהודים ברחו מבגדאד לכל קצוות העולם, מסין למצרים. במאה ה-13 על יהודי בגדאד נכפה ללכבוש תג צהוב על החזה. בתי כנסת וכנסיות נהרסו והיו מעצרים המוניים של יהודים. רבים התאסלמו כתוצאה מרדיפות הללו.

        • מאת שאול סלע:

          אני חוזר שוב

          אני יודע מה הדעות של עמית , אני חייב לציין לשבחו שתגובותיו אינם אד הומינם. פתחתי את הפתיל כדי לשלול את הפילוסופיה של ימיני,גיא בכור ואלה שמשתמשים בתוקפנות של ערבים לא פלסטינאים כלפי יהודים עיראקים כדי למחוק מההיסטוריה את דכוי/ניחשול/אפליית מזרחים בידי הציונות-אשכנזית-גזענית.

  9. מאת יובל:

    מתוך סקרנות, ראיתי שכתבת :
    "1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה"ל במה שיהיה ישראל ב-1948."
    יוסי, אתה יכול להפנות אותי למידע על ההחלטה המודעת של דיין לא לפנות את הערבים שביהודה ושומרון.
    וגם איפה כן היה "טיהור אתני קטן"?

  10. מאת שק:

    יוסי מאמר מעניין אבל נותרת השאלה, כיצד אתה רואה את פתרון בעיית הפליטים? אתה מדבר על הודאה במה שהתרחש כלומר סוג של לקיחת אחריות, אז במה זה כרוך בעיניך?

  11. מאת נימרוד:

    מסכים אם הכל חוץ מהפסקה האחת לפני האחרונה.
    אבי שליים ורון פונדק בדקו את הנושא, והם גילו שהירדנים כבשו את הגדה בשותפות מלאה של ישראל.
    היה לנו הסכם עם המלך עבדאללה שהוא רק יכבוש את האזור של המדינה הפלסטינית שתקום.
    אז זה לא שלא יכולנו לכבוש אותה, זה שלא רצינו לכבוש אותה.

  12. מאת אלעד דקר:

    הערה חשובה: העובדה שמדינה כלשהי ביצעה פשעים רבים בזמן הקמתה ואחרי הקמתה לא אומרת שההודאה בפשעים האילו פותחת "תהום" שלתוכה תיפול כל המדינה ותהרס.
    אם זה היה נכון אז מרבית מדינות העולם היו צריכות להעלם.

    • מאת דוד מדיום:

      If you can say that about the Israeli-Palestinian conflict with a straight face, then you're a better (or more naive) man than I.
      לטוב ולרע, המדינה הזו קמה על בסיס תחושת האשמה של המערב, ויכולה ליפול מאותה סיבה בדיוק.

      • מאת אלעד דקר:

        אתה באמת חושב שרק בגלל ההיסטוריה של מדינת ישראל (אני לא מתייחס כמובן למעשים שלה היום), העולם יחליט להחרים את ישראל?
        לפי ההגיון הזה צריך להחרים את כמעט כל מדינות העולם!

    • מאת גיל ל:

      למען ההגינות, העוול הישראלי הוא לא לגמרי היסטורי, ההדים שלו מתגלגלים עד היום באובססיית ״סוף הסכסוך״, ״רוב יהודי״ ושאר מילות קוד. היהודים לא עשו עוול גדול וניצחו באופן בלתי הפיך, הערבים עוד כאן, למעשה קרוב לחצי מהאוכלוסייה בארץ ישראל הם ערבים. קל להתחשבן עם העוול לאינדיאנים כשכבר אין כמעט עם מי להתחשבן, וקל היום (יחסית) להתחשבן עם העבדות בארה״ב. בזמנו, לפני מאה וחמישים שנה, הכרת העוול שבמוסד העבדות לא היתה פשוטה כלל ועיקר עבור תושבי מדינות הדרום, באשר היו להכרה כזו תוצאות פרקטיות. המקרה הישראלי דומה.

  13. מאת Yair N:

    Brilliant article, is there a translation to English somewhere? (I want to share it with friends that don't speak Hebrew).

  14. מאת שמואל:

    אנלוגיה היסטורית מרתקת. מישהו זוכר את החלטת האו"ם על חלוקת צ'כוסלובקיה והקמת מדינה גרמנית ומדינה צ'כית בשיטחה? החלטה שנדחתה על הסף ע"י הגרמנים הסודטים כמו גם על ידי המדינות הגרמאניות השכנות שהגיבו בפלישה לשטח צ'כוסלובקיה? כזכור, במהלך אותה מלחמה התרחש הטיהור האתני שתוצאותיו ניכרות עד היום במחנות הפליטים במדינות הגרמאניות הקיימים כל עוד צ'כיה מסרבת לקלוט את צאצאי הפליטים.

    • מאת מני זהבי:

      נו טוף. היינו רוצים מאוד שמישהו אחר היה פותר עבורנו את הבעיה ומותיר אותנו צחים כשלג.
      מצד שני, לא מעט ערבים היו כנראה רוצים שצבאות ערב יכבשו את פלשתינה המנדטורית ויטהרו את היהודים ממנה במקום להפך.
      נתייחס לאי-התממשות התרחישים האלה כפי שנרצה, אין לנו אלא להתמודד עם המצב שנוצר בפועל, ולהכיר בחלק שלנו, כמדינה, באחריות למצב הזה ובאחריות לפתרונו.

  15. מאת אחד העם 15:

    הבנאליות של הרשע
    מה באמת ניתן ללמוד משומרי הסף?
    מי הם ומה הם המתכוננים למשפטי נירנברג הגדיר יפה, אף כי מתוך בורות, עמי איילון. באחד הקטעים הוא אומר 'יש אימרה .. הבנאליות של הרשע' ומתעמק ומפייט בהגיגי פרוטה לפתיח שלעיל. ובכן אין מדובר באימרה כמובן אלא בשם ספר שכתבה לפני עשרות שנים חנה ארנדט ובו ניסתה להסביר כיצד יכלו פקידים בכירים לנהל תעשיית השמדה ובערב לחיות כאחד האדם ובלי שמשהו מעברם מרמז על מי שהם עתידים להיות. אילו איילון לא היה בור מתיימר היה מבין שהמאמר כולו מתאר נאמנה אותו וחבריו ל 'שרות' הרואים את הפשע הגדול ביותר בכך שלא קודמו אחר מילוי מסור של תפקידם הרצחני ואף כפי שקובע אברהם שלום, נבגדו ע"י פוליטיקאים. ומה עם התעללות באלפי אנשים, חיסולם, הלינץ' בקו 300 ובידוי ראיות לתפירת תיק ליצחק מרדכי?, עזוב אותך משטויות קטן עלינו.
    הבעיה לפיכך אינה מה יש להם לספר לנו – העובדות ידועות גם בלעדיהם.אם ברצונך לדעת מה הם חווים ברמה הפסיכולוגית קרא את ארנדט או נסה לדמיין איך אפשר לפתח מנגנון נפשי שאינו מכיר בנגזלים שלא יילחמו בכיבוש אכזרי.
    מבחינתם הם רק מילאו פקודות שלפעמים 'למרבה הצער' היו שגויות.

  16. מאת נתן:

    אם אכן היה פה "טיהור אתני" לא ניתן לי אלה להסיק שמיליון וחצי הערבים שחיים היום במדינת ישראל במאות ישובים כפרים וערים עלו לארץ לאחר 48 במסגרת "חוק השבות"….

    • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

      אין לך מושג כמה אנשי ימין מסתובבים מתוסכלים על כך שב48 'לא גמרנו את העבודה'.
      לעצם העניין. כשרבין רצה לפרסם בספר שלו 'פנקס שירות' את העובדה שהוא אישית גירש ערבים מלוד שמואל תמיר צינזר אותו. זה לא התאים לסיפור שמכרו אז לכולם.
      הנה למשל מאמר על יגאל אלון :
      http://haemori.wordpress.com/tag/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F/
      אפשר לטעון שזו צביעות לתקוף את מי שעשו את העבודה המלוכלכת בשבילנו (קישון היה נוהג ללעוג למי שמתיישב בבית ערבי נטוש ומגדף את מי שגירש בשבילו את בעל הבית) אבל זה שהייתה עבודה מלוכלכת זאת עובדה.

      • מאת עמית:

        לוד ורמלה, ומספר הכפרים הקטנים יותר שבהם היה גירוש, הם היוצא מין הכלל שלא מעיד על הכלל. רוב הפלסטינים ברחו ולא גורשו. חלק גדול מהם ברח ללא שהייתה להם הזדמנות לראות חייל ציוני אחד.

        • מאת מני זהבי:

          OMFG. ביולי-אוגוסט 2006, מאות אלפי ישראלים ברחו מאזור הגליל בלי שהם ראו לוחם חזבאללה אחד.
          אני מניח שאילו איזשהו גורם היה מונע מאותם ישראלים לחזור ליישוביהם אחרי המלחמה, היית מקבל זאת בהשלמה. מה, לא?

          • מאת עמית:

            אם ב2006 חיזבאללה היה כובש את אזור הגליל ולא היה מאפשר לכל אותם מאות אלפי ישראלים שברחו לחזור זה עדיין לא היה הופך את בריחת הישראלים לטיהור אתני שבוצע בהם. זו הנקודה שלי לגבי 48. לא האם מישהו היה צריך להשלים עם זה או לא.

            • מאת מני זהבי:

              "זה עדיין לא היה הופך את בריחת הישראלים לטיהור אתני שבוצע בהם"

              למעשה, זה כן.
              מאז שהמשפט הבינ"ל התחיל להתייחס לטיהור אתני כאל פשע בפני עצמו (השונה מרצח-עם), גירוש של אוכלוסייה באמצעות איומים ומניעת חזרתה למקום שממנו גורשה מוגדר כפשע. זה היה, בין היתר, חלק מהאישומים נגד פוליטיקאים ומפקדי צבא ממדינות יוגוסלביה לשעבר שהטריבונל הבינ"ל הצליח לשים עליהם את ידיו.
              כמובן, הטיהור האתני של 1948 קרה הרבה לפני שהמונח "טיהור אתני" קיבל התייחסות במשפט הבינ"ל, ולכן איש אינו דורש אחריות פלילית מאלה שפעלו ע"מ להבריח את הערבים מהשטחים שבשליטת ישראל במלחמת העצמאות. אבל האחריות המוסרית של ישראל כמי שהניסה את הפלסטינים ממקומות מושבם — וחשוב לא פחות, מנעה מהם לחזור עם סיום המלחמה — עומדת בעינה.

              • מאת עמית:

                "מאז שהמשפט הבינ"ל התחיל להתייחס לטיהור אתני כאל פשע בפני עצמו "

                – המשפט הבינלאומי מעולם לא התחיל להתייחס לטיהור אתני כאל פשע בפני עצמו.
                גירוש והרג המוניים (שני המרכיבים של טיהור אתני) הם פשעים, ובזה מואשמים האישים שמועמדים לדין בעניין המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. כאשר אוכלוסייה בורחת כתוצאה מפחד מהמלחמה או אפילו כתוצאה מפחד מתבוסה לצד השני היא לא אוכלוסייה שגורשה. הצד השני הוא לא הגורם האקטיבי לבריחה הזו.

              • מאת נתן:

                אם כבר רוצים לדבר על "טיהור אתני" אולי במקרה ידוע לך כמה יהודים נשארו בשטחי ארץ ישראל שנשארו מחוץ למדינת ישראל לאחר 48?

                קבל רמז- קח את מספר המנדטים שקיבלה דעם ותכפיל ב100.

                • מאת עדו:

                  בהחלט היה טיהור אתני גם מהצד הערבי שלא לדבר על כך שצודק כל מי שאומר שאם הם היו מנצחים לא היה גירוש כי לא היה נשאר את מי לגרש. כאמור, אין לי בעיה עם הטיעון הזה כל עוד עומדים מאחוריו.
                  להגיד 'הייתה מלחמה מלוכלכת ואנחנו לא צריכים להיות צדיקים יותר מהצ'כים שגירשו ורצחו את הגרמנים', זה טיעון שאפשר להתווכח עליו. להגיד 'לא קרה כלום הפלשתינאים החליטו לעבור לדירות נופש בשוויץ ולא רצו לחזור' זה שקר מוסכם שהגיע הזמן שנפסיק לספר לעצמנו.

        • מאת נימרוד:

          צודק, גם אשקלון (אל-מג'דל), אשדוד, בית שאן,פלוג'ה וכל השאר גם הם יוצאים מן הכלל.
          אגב, את ערבי אל-מג'דל ופלוג'ה גירשנו אחרי המלחמה.

        • מאת ראסול:

          אה כן, let's just take your word for it.

          ע"פ בני מוריס (בשלב ה"נתונים", לא "הסיכומים" שכן בני מוריס בכוונה מכין פסקאות שנועדו לסלפנים ציוניים כמוך) הרוב המכריע של הכפרים והכפריים פונו או תחת פקודות פינוי או כתוצאה מההתקדמות של כוחות הכיבוש והשמועות על הזוועות שנעשו בכפרים אחרים. זה שאתה מגדיר את זה כ"בריחה" כי אתה כובש ציוני אמיץ זה ממש מיוחד ונפלא אבל לצערנו במאה ה20 אנחנו מגדירים מצב שבו אוכלוסייה אזרחית נמלטת מכוחות צבאיים חמושים כ"גירוש" ולא כ"בריחה", לצערנו אומץ לב אינו prerequisite לזכות של בן-אדם להחזיק בקרקע עליה הוא יושב.

          • מאת עמית:

            בני מוריס:

            Most of Palestine's 700,000 "refugees" fled their homes because of the flail of war (and in the expectation that they would shortly return to their homes on the backs of victorious Arab invaders). But it is also true that there were several dozen sites, including Lydda and Ramla, from which Arab communities were expelled by Jewish troops."

            ואם אתה רוצה נתונים ולא סיכומים, אז לפי בני מוריס היו 53 מקרי גירוש. לעומת כ400 ערים וכפרים בסך הכל שננטשו.

            • מאת עדו:

              אם אחרי דיר יאסין היו ערבים שלא רצו להישחט וברחו אז קשה להגיד שזה איזה מאורע מנותק שלא קשור לציונות. מה גם שכמו שגורביץ טען זה וויכוח סרק, העובדה היא שהם לא הורשו לחזור. עכשיו, אפשר להגיד שזה היה מוצדק, שככה זה במלחמות וכל ההסברים הרגילים. אי אפשר להגיד שלא היה טיהור.

              • מאת עמית:

                אם אוכלוסייה ברחה מפחד המלחמה הרי שהם פליטים והרבה דברים אחרים, אבל הם לא גורשו. אם לא איפשרו לפליטים לחזור לאחר המלחמה הרי שזה מעיד על הרבה דברים אבל זה לא מעיד שהיה טיהור אתני.

                הבעיה שלכם היא שיש לכם בראש מספר מושגים מפוצצים שאתם מרגישים מחויבים לכפות אותם על המציאות.

                • מאת א:

                  מעשה הטבח בדיר יאסין לא היה "המלחמה" ולא לתת לאנשים לחזור זה בהחלט טיהור אתני. על איזה דברים אחרים זה מעיד?

                  הבעיה "שלך" היא שאתה רואה באנשים שקוראים את הבלוג הזה איזה גוף מונוליטי שאתה נציג האמת האבסולוטית שעומד מולו. צא מהסרט.

        • מאת נועם א"ס:

          "דו"ח הריסת כפרים וגירוש פליטים", מאת עמוס קינן, חייל ישראלי ב-1948. פורסם לראשונה בעיתון ידיעות אחרונות, ב-20/6/1967:
          "בית נובא, ליד לטרון.

          מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגזרה – יאלו, בית נובא, עמואס, הוחלט לפוצץ. וזאת מסיבות אסטרטגיות טקטיות בטחוניות. ראשית, יש ליישר את האצבע של לטרון. שנית, להעניש את קיני המרצחים. שלישית, למנוע ממסתננים בעתיד בסיס.

          אפשר להתווכח עם תפיסה אידיוטית זו הגורסת עונש קולקטיבי, והסברה שאם יאבד למסתנן בית אחד, לא ימצא בית אחר להגיח ממנו. אפשר להתווכח על התועלת שבהגדלת מספר אויבינו לעתיד, אבל למה להתווכח?

          נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר ושאם נמצא אנשים מזוינים, לקחתם בשבי. אנשים לא מזוינים, יש לתת להם שהות לארוז המטלטלים, ואחר לומר להם ללכת לבית סירא, כפר לא רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר, ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לשוב בשלום אל כפריהם. ההוראה הייתה לירות מעל לראשיהם, ולומר להם לא להיכנס לכפר.

          בית נובא בנוי בתי אבן יפים, ומהם אף מפוארים. מסביב לכל בית, גן עצי פרי – זית, משמש, גפן, ואף עצי נוי – ברושים. מסביב לכל שתיל, תלולית. בין העצים, גני ירק מטופחים, מעושבים ועדורים.

          בבתים מצאנו קצין קומנדו מצרי פצוע, וחוץ ממנו כמה ישישים וישישות. בצהריים הגיע הבולדוזר הראשון, ועלה על הבית הראשון בקצה הכפר. במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים. תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המעט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושה בתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.

          לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי הערבית ניגשו אליהם למסור להם ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמותיהם, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים. אמרנו להם ללכת לבית סירא. הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם, ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס. שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים, בלי אוכל, בלי מים, ושכמה מהם מתו. הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם.

          לכמה מהם היו עז, כבש, גמל, או חמור. אב מולל גרגירי חיטה בין ידיו ושחק אותם, ונתן אותם לאכול לארבעת ילדיו. באופק נראתה השיירה הבאה. גבר הלך ועל גבו שק קמח של חמישים קילוגרם. כך הוא הלך, קילומטר אחר קילומטר. עוד זקנות, עוד נשים, עוד תינוקות. הם צנחו בעייפות במקום שאמרנו להם לשבת בו. לכמה מהם היו פרה או שתיים, עגל. כל רכושם עלי אדמות. לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מטלטלים, כי ההוראה הייתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם. הילדים בכו, וכמה מהחיילים שלנו פרצו בבכי. הלכנו להביא להם מים. לא מצאנו. עצרנו מכונית צבאית, ובה רב סרן, שני סרני ואשה. לקחנו מהם ג'ריקן וחילקנו לפליטים. חילקנו להם סוכריות וסיגריות. עוד חיילים פרצו בבכי. שאלנו את הקצינים מדוע שולחים את הפליטים הלוך ושוב ומגרשים אותם מכל מקום, ענו שכך טוב להם, שילכו. ועוד אמרו לנו הקצינים שלָמָה לנו לדאוג לערבושים. שמחנו לשמוע שכעבור מחצית השעה נעצרו כולם בידי המשטרה הצבאית, כי מכוניתם הייתה מלאה שלל.

          עוד ועוד שיירות הגיעו, וכעת הגיע מספרם למאות. הם לא הבינו מדוע אמרו להם לחזור ועתה לא נותנים להם לחזור. אי אפשר היה לעמוד בפני התחינות שלהם. אחד שאל אותנו למה להרוס את הבתים, מוטב שנגור בהם אנחנו. מפקד הפלוגה החליט ללכת למטה ולברר אם יש הוראה בכתב ומה לעשות בהם, לאן לשלוח אותם ואם אי אפשר לארגן רכב לנשים ולילדים, ומזון. הוא חזר ואמר שאין הוראה בכתב, ולגרש אותם.

          גירשנו אותם. הם ממשיכים לנוד בדרכים, כמו צאן אובדות. התשושים מתפגרים. לעת ערב נודע לנו ששיקרנו להם – גם בבית סירא החלו הבולדוזרים בהריסה, ולא ניתן להם להיכנס לשם. כמו כן נודע לנו שלא רק בגזרה שלנו מיישרים מסיבות ביטחוניות – בכל הגזרות כך. המילה שלנו ברדיו לא היתה מילה, המדיניות לא הייתה מדיניות עם כיסוי.

          הגדוד רטן. אנשי הכפר חרקו שן כאשר ראו את הבולדוזר משחית עצים. בלילה נשארנו לשמור על הבולדוזרים, אבל כל הגדוד היה נזעם, ורוב האנשים לא רצו למלא את התפקיד. בבוקר העבירו אותנו משם. איש לא הבין כיצד יהודים יכולים לעשות כך. גם מחייבי הפעולה טענו שאפשר היה להקים מכלאות לאוכלוסייה, להחליט החלטה סופית על גורלם ומיקומם, ולהסיע אותם למיקומם, החדש, עם רכושם. איש לא הבין מדוע לא ייקח הפלאח את הפרימוס שלו, את השמיכה ואת הצידה.

          התרנגולות והיונים נקברו תחת ההריסות. השדות נשמו לעינינו, והילדים שהלכו על הכביש ממררים בבכי יהיו הפדאיון בעוד 19 שנה, בסיבוב הבא. כך הפסדנו, באותו יום, את הניצחון."

          מקור: כתב העת "סדק", גיליון 2, הוצאת עמותת "זוכרות" הממומנת ע"י גורמים זרים.
          http://www.zochrot.org/content/%D7%A1%D7%93%D7%A7-2

          • מאת רפי חייט:

            נועם, טעית בפרט חשוב.
            דו"ח עמוס קינן מתייחס להרס הכפרים יאלו, בית נובא, ועמוואס במובלעת לטרון בחודש יוני 1967 – בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים (ולא במלחמת 1948). ההרס הזה, והרס כפרים נוספים בגדה המערבית מתואר בצורה מפורטת בספר "הכלה והנדוניה" שנזכר בתגובתי מס' 17. חשוב לקרוא את הספר הזה, ובעיקר את הפרק הרביעי שלו.

      • מאת נתן:

        לאנונימי.

        אתה נגוע פה בנקדודה חשובה.
        מלחמת השחרור הסתיימה בתבוסה מוחצת של ערביי ישראל ושל מדינות ערב שנחלצו לעזרתן,טיהורים אתניים לא נחשבו חריגים באותה תקופה, איש בעולם לא היה מזדעק אם כל ערביי ישראל היו מועלים על אוטובוסים ומגורשים, אם הציונות ובן גוריון באמת תכננו מלכתחילה לבצע פה "טיהור אתני" כפי שטוענים אנשים שונים , הרי שהיתה פה הזדמנות הסטורית בלתי חוזרת(ומי כמו בן גוריון ידע לזהות הזדמנויות הסטוריות) ובכל זאת מלבד מיקרים מקומיים פה ושם לא נעשה דבר , מה שמציג באור בעייתי את חסידי תאורית " הציונות והטיהור האתני".

  17. מאת רפי חייט:

    יוסי: כתבת שב-1967 ישראל עשתה טיהור אתני קטן בפלסטינים. מתברר שהטיהור הקטן לא היה קטן בכלל. לפני כחודש שמעתי במכון טרומן הרצאה של פרופסור אבי רז מאוקספורד על הגירושים שנעשו בגדה ובעזה והכפרים הרבים שנהרסו בגדה ובגולן. דיין אמר בזמן המלחמה שיש לרוקן את הגדה מהתושבים, ואח"כ אמר שכל מה שנעשה היה ממניעים ציוניים. אחרי ההרצאה קראתי את הספר של רז, "הכלה והנדוניה" (באנגלית), ויש שם פרק שלם על הדברים האלה. פשוט מחריד. הספר הזה ובמיוחד הפרק הזה הם קריאת חובה לכל מי שרוצה לדעת את האמת.

    • מאת גיל ב':

      ניטפוק: הגירושים ברמת הגולן הם לא של פלסטינים.

      • מאת אלעד בדקר:

        לא מדוייק. כ-15-20 אחוז מפליטי הגולן היו פלסטינים. השאר היו ערבים סורים. האם זה עושה את מעשי הגירוש צודקים יותר?

        • מאת גיל ב':

          לא, אבל זה הופך אותם ללא רלוונטיים לדיון על גירוש פלסטינים.

          • מאת אלעד בדקר:

            זה רלוונטי מאוד למגמה העקבית של ממשלות ישראל לדורותיהן להתפטר מערבים – פלסטינים ולא-פלסטינים, מוסלמים ונוצרים – ולא יהודים. זאת בנוסף למגמה הקבועה של התפשטות: במלחמת 1948 ישראל השתלטה על 23% נוספים של פלשתינה-א"י (מעבר ל-55% שהקצתה לה תוכנית החלוקה מ-1947), וב-1967 השתלטה על שאר 22%. על 22% המסכנים הללו נטוש כיום הוויכוח.

  18. מאת nachum:

    הבילויים – תנשב הרוח
    Author And Composer: נועם ענבר וימי ויסלר. it will be good to add to the blog who wrote the words. thanks,

  19. מאת אדל:

    לשלטון הערבי שהתסיס את האווירה בארץ, היו מניות רבות בנכבה. אם השלטון הערבי היה משיג את מטרותיו ב-1948, הטיהור האתני היה על חשבונם של היהודים.

    • מאת מני זהבי:

      איזה שלטון ערבי היה בארץ ב-1948? כמו השלטון של המועצה הלאומית הסורית (או איך שקוראים לזה) בסוריה של 2013?

  20. מאת אדל:

    המילה שלטון מצידי לא הייתה מדויקת, ועדין הכוונה לועד הערבי העליון שכנציג לא רשמי של הערבים דאג לחמם את האווירה עוד לפני המלחמה.

    • מאת עדו:

      להבדיל מאנשי שמאל אולטרה קיצוניים רוב השמאל לא מתכחש לחלקם של הערבים בסכסוך שפרץ כאן. גם אי אפשר, כל הזמן מפמפמים לנו את סיפורי הפרעות והתוקפנות הערבית כלפי הישוב היהודי וקצת שוכחים שהסיפור לא כל כך שחור ולבן ושגם ערבים חפים מפשע נרצחו על ידי יהודים פה ושם. כפי שאמרתי, אפשר לטעון 'הגיע להם' אבל אז צריך לבדוק כפר אחרי כפר ולראות אם תושביו היו מעורבים בפעולות נגד יהודים. אפשר להגיד 'ככה זה במלחמה' וגורביץ גם נתן דוגמה על גורלם של גרמנים חפים מפשע אחרי מלחמת העולם (עשרים אלף זה הרבה יותר ממה שהרגנו במלחמת השחרור כולה). רק לא להתכחש למה שקרה, זה הכל.

  21. מאת אביב:

    זאת מסקנה מטרידה.

    למרות שטיעונו המרכזי של יוסי מסביר את העיוורון הישראלי לנוכחותם ותלונותם של הפלסטינים, הלא יש חשש שהטיעון יפורש שלא כהלכה ל*תמיכה* ברצח עם?

    יש מספיק אנשים מהימין הקיצוני שכבר הגיעו למסקנה הזאת, שאילו רק "גמרו את העבודה" בשנות ה-40, לא היו הבעיות האלו היום. האם הירושה של השואה היא מספיקה למנוע את הגעתה של הדעה הזאת למיינסטרים הישראלי (היהודי)?

    • מאת עדו:

      כפי שכתב עמוס עוז, יש חשש שהשואה לא הייתה מכת גרזן אלא הכשת נחש והרעל נכנס למערכת הדם שלנו. יש כאלו שהלקח שלהם מהשואה הוא 'לעולם לא עוד' ויש כאלו שהלקח שלהם הוא 'לעולם לא עוד לנו'.

  22. מאת רז:

    ובכל זאת, לאור דבריך על הרקע ממנו הגיע שלום (לא ידעתי, אגב, מעניין) עולה מהסרט נקודת זכות עבורו. לקראת סופו של הסרט, הוא משווה ללא היסוס את התנהגות צה"ל בשטחים לזו של צבאה של גרמניה במדינות אירופה הכבושות במלחמת העולם השניה. הוא ממהר להוסיף שההשוואה היא לא לאופן בו התייחסו ליהודים אלא לזה שבו התייחסו לפולנים, לצ'כים ולאזרחי המדינות הכבושות האחרים, ובכל זאת באולם בו צפיתי בסרט (בו הקהל, כך חשתי, נטה שמאלה) ההצהרה הזאת עוררה הרבה חוסר-נוחות. ועדיין, כשהיא מגיע ממישהו שטעם ולו מעט, ואפילו כאשר היה צעיר מכדי להבין את הדברים במלואם, מהדבר המכונה "כיבוש נאצי" – יש לאמירה הזו תוקף ומשמעות, מעבר להיותו של האיש ראש שב"כ ומה עשה באותו ארגון.

  23. מאת עידו:

    ונניח שכן היו מאפשרים לפליטים לחזור, מה אז? היינו יושבים כולנו על נרגילה וקפה שחור, משחקים שש-בש בארץ החדשה והנאורה שלנו?

    המסקנה המתבקשת מהפוסט היא לא שנעשה עוול גדול ושעלינו להכות על חטא, אלא שהיה צורך לגרש את כולם ב48 ו67, או רק ב48 ולא לכבוש את הגדה ועזה ב67. אז היינו יכולים להחיל את המשפט -

    "התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה."

    - גם על א"י, "ואז הערבים שבו למולדתם."

    • מאת עדו:

      לא, היינו צריכים להגיע לפני מאתיים שנה ולהשמיד פה שישה מליון ערבים ואז היינו יכולים להרגיש רגשי אשמה איומים בעודנו יושבים על בארות הנפט וכל העולם מנשק לנו את הידיים.
      נו טוף, נאלץ להתמודד עם מה שיש..

  24. מאת עמית:

    ניתוח מבריק

    • מאת Alex_f:

      "וכשמעשי האיבה ה"רגילים" התלקחו באחת, אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947".

      באמת מעניין איך מעשי איבה "רגילים" מתלקחים להם באופן עצמי.

  25. מאת מיקי:

    סיפר לי ולאחרים עיתונאי חוץ היושב בארץ על שיחה שהייתה לו עם חנאן עשראווי. כששאל אותה העיתונאי על מה מלינים הפלשתינים אם הם אלו שהחלו במלחמה על תוצאותיה, השיבה לו: העם הפלסטיני אינו אחראי למה שאירע ב1948. הישות הפלשתינית נוסדה ב1968 והיא נושאת באחריות רק מכאן ואילך.

  26. מאת נאמן להווה:

    להגיד שאין סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה זה לא מדויק. ההתפרקות של מדינות גוש כגון צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ושות' מעידה על כך שהסכסוכים הלאומיים לא נעלמו תחת השלטון הסובייטי, רק הושתקו.

    ולגבי צ'כיה ספציפית, יש בה לא מעט אזרחים ממוצא גרמני. אין גזענות בוטה כמו בישראל, אבל מתייחסים אליהם כאל שונים ולא לטובה.

  27. מאת נועם א"ס:

    תודה יוסי על מאמר חשוב ובעיתו הכתוב באותם האומץ, היושרה והחריפות המאפיינות את כתיבתך בבלוג זה ובאתרים אחרים.

    מעבר לחשיבות הנכבה להבנה ולהכרה האמיתיות של ההיסטוריה שלנו, חשיבותה עולה בהבנה שהנכבה ממשיכה להתרחש עכשיו – בעיקר במזרח ירושלים, בצפון הנגב, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן.

    עמירה הס, "הארץ", 02/02/13:
    "ב-2012 הורה צה"ל שמונה פעמים ל-17 קהילות רועים וחקלאים לעזוב זמנית את מאהליהן. קהילות אל מאלח – כ-260 בני אדם, יותר ממחציתם ילדים – הצטוו לעזוב את בתיהן ארבע פעמים במהלך 2012, מספר דראגמה. בפעם האחרונה, בקור של נובמבר, הוא אומר, "האנשים עזבו את האוהלים והתקבצו לצד הכביש שמוביל למחנה (הצנחנים) הסמוך. כיפת השמיים היתה קורת הגג, האדמה הקרה – המזרן שלהם."
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1919772
    מומלץ לקרוא הכתבה במלואה.

    מאמר מערכת, "הארץ", 04/02/13 – "טיהור בבקעה":
    "הפעילות הברוטאלית של צה"ל והמינהל האזרחי – שמלבד הרס מאהלים כוללת גם התעמרות קשה בכל הקשור לגישה למים – היא חלק ממימוש עקבי של מדיניות לאומית, שבבסיסה הרצון לעקור קהילות פלסטיניות שלמות משטח C ולהעבירן לשטח A. ברצותה לטהר מוקדים אסטרטגיים בגדה המערבית (דרום הר חברון, אזור חאן אל אחמר וצפון הבקעה) מתושבים פלסטינים,
    http://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/1.1921459

    עידן לנדו, 05/10/2010, "במדרגות הטיהור האתני": על אל-ערקיב וישובי צפון הנגב (מומלץ להכנס לקישורים הרבים)
    http://idanlandau.com/2010/08/05/stairs-of-ethnic-cleansing/
    ו- 25/06/2011 – "גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים":
    http://idanlandau.com/2011/06/25/towards-arab-free-jordan-valley/

    מגיעים כל מיני אמריקאים שמימיהם לא ראו קרן שמש ים תיכונית, נפתלי בנט הוא המייצג הנוכחי שלהם, ומחליטים שמאיזושהי סיבה הם אלו שינהלו לכולם כאן את העניינים. את תוכנית הגיטואיזציה של הגדה המערבית לא בנט המציא, כמובן: מבצעי הריסה ופינוי בדרום הר חברון ובקעת הירדן – בעיקר הריסה של מקורות מים – מבוצעים מזה למעלה משלוש שנים בתדירות ובנחישות הולכות וגוברות. מה שבנט לחלוטין זכאי לרשום לזכותו זה את הפופולריזציה העצומה של התוכנית החולנית הזאת בקרב המחנה הציוני בין הירדן לים. מי שהבחין בתנועה הצה"לית הזאת של השנים האחרונות לא הופתע מהופעתו ועלייתו של בנט. כאמור, התוכנית הזו כבר מזה זמן מה מתבצעת דה-פקטו, אבל מתישהו מישהו יצטרך לחתום על העסקה הרשמית, ובשביל זה צריך תמיכה ציבורית.

    מאמר זה של יוסי גורביץ יכול להוות את התחלת הדרך של תיקון העיוות ביחסים העתיקים ויקרי-המציאות בין היהודים לעמי וקבוצות המזרח-התיכון שסביבם, אותו יצרה הציונות הקולוניאליסטית ממזרח אירופה, בדרך להשתלבותם-מחדש של היהודים במכורתם ההיסטורית.

    הצעד הראשון המהותי טמון בעקירתה של הנדסת-התודעה הציונית מבית מדרשם של אהוד "כיכורוקראטיה-במצרים" יערי ורוני "חסרה-לי-דאחייה" דניאל, שנועדה לשמר את הטריטוריה של ארץ ישראל ההיסטורית כבסיס צבאי בשירות ההון הבינלאומי הקולוניאליסטי. בימים אלו מתחולל האביב הערבי, ו"מומחים" אלו יחד עם כל העיתונות הישראלית וגורמי הביון הציוניים שלא ידעו מאיפה זה בא להם, נכשלים לחלוטין בהבנתם ובפרשנותם של המאורעות ההיסטוריים הנוכחיים.

    ראו: מקים מפלגת דעם אסף אדיב, 30/05/2010, אתר מגזין אתגר: "תפילה למען הראיס או תמיכה בתנועה החברתית" – במאמר תגובה לאלוף בן, כיום עורך הארץ. אדיב חזה את ההתקוממות במצרים במשך כמה שנים טרום-פרוץ ההתקוממות:
    "חזון השלום של אלוף בן בונה על המשך השליטה של המלוכות והמשטרים הדיקטטורים במרוקו, מצרים, סעודיה וירדן, ואליהם יתווסף משטר סמכותי נוסף של הרשות הפלסטינית שתחתיו יחיו מליונים בעוני ופיגור. זהו חזון ראקציוני הבונה מגדלים באויר על משטרים שתמיכתם הציבורית שואפת לאפס, וכוחם מבוסס על דיכוי וסתימת פיות.
    מעבר לעימות חסר התכלית בין משטרי דיכוי מלוכניים ומושחתים לבין האופוזיציה האסלאמית, החותרת להחזיר את העמים הערביים 1300 שנה אחורה, ישנו גורם נוסף, שיכול להיות יסוד לשינוי חברתי וסדר אזורי חדש, העובדים במצרים ובאזור כולו. השאיפה שלהם לשינוי חברתי ודמוקרטיה יכולה להפוך לבסיס מתקדם וראלי לקידום השלום, הרבה יותר מתפילות לבריאותו של דיקטטור מושחת שימיו ספורים."

    ואייל שגיא ביזאווי, 06/02/13, אתר העוקץ: "כיכרוקראטיה עלק", בסוף אסופת מאמרים "אפטר פארטי":
    " – "מצרים מתדרדרת במדרון חלקלק להיות מדינה כושלת הנשלטת ע"י כיכרוקרטיה!" סיכם "הכתב לענייני ערבים", אהוד יערי, את כתבתו על המהומות המתחדשות במצרים. אין לתאר את הגישה המתנשאת והבלתי נסבלת הזאת של כל מיני "מומחים" ישראלים לעניינים של ערבים. לא שאני יודע מה באמת עומד לקרות שם, ומה צופן העתיד לארץ הנילוס היפה שמדרום. אני כן יודע שהעם המצרי לא רצה את מובארכּ, והוא הוריד אותו. אני יודע שהמצרים רצו דמוקרטיה, והם קיבלו אותה. לפחות בצורת בחירות. אני יודע שרובם רצו את שלטון האחים המוסלמים, ואת זה הם קיבלו. ואני יודע היום שהם מתחרטים, ולכן הם שוב ברחובות. נשמע לי דווקא די הגיוני.
    לצאת לרחובות במחאה חברתית סטייל מחנה קיץ, ולקפל אותה לקראת החורף, להסתפק בדו"ח האומלל של ועדת טרכטנברג וביישומים המדובללים של מסקנותיה, ובסופו של דבר עוד לבחור "באמצעים דמוקרטיים" פעם נוספת באותו אפס שמלכתחילה הביא לדרדורן של המדינה ושל החברה, דווקא זה, אהוד יקר, נשמע לי כמו התדרדרות במדרון חלקלק להיות מדינה כושלת, ובעיקר חברה כושלת."

    למאבקים המתנהלים כעת בסוריה ועוד יותר מכך במצרים יש הקשר פוסט-קולוניאליסטי מקיף מאוד ועמוק מאוד: ציר המאבק בסוריה שנע בין כוחות של בדלנות אתנית-דתית-לאומנית לכוחות קונפדרטיביים-דמוקרטיים, וציר המאבק המרכזי במצרים בין השמאל הליבראלי המצרי לבין האחים המוסלמים (תנועה שהוקמה שנתיים לאחר שכמאל אטאטורק המודרניזטור ביטל ב-1924 את הח'ליפה בשיתוף פעולה עם הבריטים, ותוך התנגדותו החריפה והנואשת של מוהנדס קראמנצ'אד גנדהי, לאחר קרוב ל-1300 שנות המשכיות) מצביעים על דחיפה היסטורית פוסט-קולוניאלית למקורותיו התרבותיים-פוליטיים הקונפדרטיביים של האזור כולו, כנגד מדיניות ההפרד-ומשול של הקולוניאליזם הקפיטליסטי, בעבר ובהווה, לשם ביצורו של מעמד ההון הגלובאלי. ליהודים בין הירדן לים ניתנת הבחירה אם להיות שותפים קונסטרוקטיביים בדחיפה ההיסטורית הזו או מקל בגלגליה. התנהלותם עד עכשיו, נכון לעכשיו, אינה משאירה מקום לספק.

    תחי מדינת ישראטין.

    • מאת שאול:

      "מגיעים כל מיני אמריקאים שמימיהם לא ראו קרן שמש ים תיכונית, נפתלי בנט הוא המייצג הנוכחי שלהם"

      דומני שהאמריקאי בנט ראה יותר קרני שמש מזרח תיכוניות משאתה (ואני) נראה אי פעם. דומני גם שהאמריקאי בנט ראה אותן מזויות שאתה (ואני) יכולים רק לחלום.

  28. מאת דניאל:

    "מאמר זה של יוסי גורביץ יכול להוות את התחלת הדרך של תיקון העיוות ביחסים העתיקים ויקרי-המציאות בין היהודים לעמי וקבוצות המזרח-התיכון שסביבם, אותו יצרה הציונות הקולוניאליסטית ממזרח אירופה, בדרך להשתלבותם-מחדש של היהודים במכורתם ההיסטורית."
    נראה לי שאפילו יוסי חייך.

  29. מאת Ori:

    שקר שקר תרדוף

    אנא חסוך גילגול עיניים מעלה
    תוך התחמקות נטולת מוסר מהלינץ ברמאללה

    אמת דתית, היסטורית פוליטית וחוקית
    ראוי לחדול מההתנצלות הכפייתית
    בטרם השלמנו 64 שנות חירות
    והעדר פועה לקוי ראות
    טבח מינכן, תאומים, תינוק שחוט
    עיניים להם אך לא רעות

    קונפליקט דמים, אמת מחד
    ומאידך עיסה תיאולוגית ואל אחד
    מצווה להכיר בנביאיו בני אהל אל כיתאב
    ומרחיב הכתב קדוש על הבטחת הארץ למוסא ובניו
    כיצד מאבק בעל גוון דתי
    גם אם נחטף לאגף הפוליטי ג'יהאדי
    קורא לא לשקוט עד השמדת עם
    מעלות בואנוס איירס מומבאי אחוות שטף הדם
    קנוניה בין רוחאללה, יאסר, בין לאדן ובין להד"ם

    ועל אף רצחנות והטעיית הלאום
    העם למוד הסבל, נואש לנוח בשלום
    אך לא בדד נזנח על משכבו
    נלמד כבר הלקח, אדון הוא לגורלו
    קיבוץ למוד השמדה התעללות וניצול
    בשם אללה וקרייסט והמוסר הכפול
    מייחל למקלט שאושרר קבל עם ועולם
    אינטלקט בדמו, סולד מהרג אדם

    בנחלת אבותיו מאז עד הלום
    אל מול תרבות בתולות וסיפוקי הפוגרום
    כיפת ברזל ,עוזי וחץ
    ריאקציה טיבעית לציפורניו המושחזות של הנץ
    ששורשיו נטועים עמוק בחצי האי ערב
    מנציח עליבותו בשולי אחיו המסואב
    ומלידתו המבויימת חי הוא תחת מרות
    מתהדר בהזיות ובדיות על לאומיות
    שאין להם כל אחיזה במציאות
    פלשטינה, כן ספר לי מעשייה רומאית
    ניחא למען חיים ,נחלוק את הארץ בברית

    כל גרגר כבוש של שכנות הטרור
    הוחזר תמורת חופן הבטחות לבואו של האור
    אך רוחות מנשבות אביב אכזרי
    הדרישה לחירות באיזור מדברי
    אין לה סיכוי לשרוד את האחים
    אבותיו הרוחניים של ה"בסיס" ו"הגיבורים"
    ובקרבנו חיים מסוממי התרמית
    אל הוריד הם דורשים מנת הלקאה עצמית
    ולמען מנה גם נשדוד אלמנה
    נשקר נתרץ נחרים בכוונה
    נלחם למען אשלייה מנותקת
    כשמציאות של שלום אין ידה מלסגת
    בשם כל אותם אמני התכנית הזדונית
    המתונים כביכול, סרבני פשרה והכרה יהודית

    והמה למען הסר ספק מוסרי
    צאצאי הסכמי הפתרון הסופי
    שיצאו עם אדולף בטנגו מהארון
    לצוד כל יודן עד האחרון
    וזכור בעודך מביט במראה
    מישראל הממלכה לישראל המדינה
    ארץ שבויה ברחמי שופכי דם ומשטמה
    והשקר ממשיך להתל בנאור ההדיוט
    מקדש חירויות וזכויות אנוש בסיסיות
    שגורלן בלבנט להישחט עם חילול הבריות
    אך מתקיימות הלכה למעשה רק בקרב היושב בציון
    תחת גפנו צומחים מיעוטיו ושונאיו לקשקש בגאון

    אין לנו רצון על אחר לשלוט
    בניגוד לצלבני הסהר אין אנו מסיונרים או מחפשי עוולות
    אך חובה היא בליבנו לחדול מהאמת להתעלם
    זכותנו לסרב להתנצל להתנצר או להתאסלם

  30. מאת נעה:

    אז אני דווקא הושבתי את אמא שלי והכרחתי אותה לדבר. היא ניסתה להתחמק, לעקוף ולא נתתי לה. זה הוקלט.
    בדיעבד?
    אולי טוב שהדור הזה שתק.
    ואולי טוב שהדור הזה אצל הפלסטינים – שתק גם הוא.

    הם ידעו כולם למה הם שותקים. מעטים מהדור הזה עדיין איתנו.
    הם לוקחים שתיקתם אל הקבר.

    הם יודעים למה.

    עכשיו השאלה אם הדורות הצעירים ידעו להסתכל אל העתיד.

    כי מתחת לרגלינו מונחת תיבת פנדורה שצריך להניח לה. להניח לה.

    רצון כן יוביל לפתרונות צודקים בלי לגעת בתיבה הזו.
    אני את הקלטת של אמא שלי מדברת – גנזתי.
    רק אומר ברמז – השתיקה איננה מכסה על מה שהיה כאן. זה הרי בכלל לא סוד.
    השתיקה של כל הדור ההוא היא על חשבון אחר לגמרי.

    חוקר אחד צעיר יותר ניסה לפתוח את החשבון ונעלם/נאלם. הוא פלסטיני, דרך אגב.