החברים של ג'ורג'

שקיעת האירועים, התרחבות הזכרון

(הפוסט הזה, שנכתב לרגל יום השואה החדש לפני כשלוש שנים, פורסם במקור ב"אחר" של רון מיברג. אני מביא אותו כאן לרגל ההתקבעות של יום שואה שני ב-27 בינואר, ובמיוחד לרגל הטענה המשונה של ג'ודי ניר מוזס שלום, על פיה כל אזכור השואה בעולם הוא תוצאה של פעילות בעלה, סילבן שלום, מהמיותרים שבשרי החוץ שלנו. – יצ"ג)

בלי החלטות רשמיות או דיונים ארוכים, התעוררה אתמול ישראל כדי לגלות שיש לה יום שואה שני. הראשון, כזכור, מצוין ביום השנה העברי למרד גטו ווארשה; השני מצוין ביום השנה הלועזי לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. פעם היה גם יום שלישי כזה, העשירי בטבת, שהרבנות הראשית הכריזה עליו כעל יום הקדיש הכללי; הוא התפוגג מזמן, שכן כל מטרתו היתה להצניע ולהשכיח את האירוע, ואיתו את השאלה התיאולוגית שאין עליה תשובה.

יום השואה החדש חמק אלינו בהחבא. במעומעם, עוד זכורה תקופה – לא כל כך רחוקה – שבה נשמעו רטינות על האו"ם הזה, שקבע לו יום משלו ולא קיבל את זה שקבעה הכנסת. זו האחרונה הרי רצתה בשעתו לקשור במאולץ את השואה עם "הגבורה".

לא עוד. מי שהסתכל על עיתוני אתמול ועל אתרי הרשת, חש כאילו קפץ קדימה בזמן, לימים שמיד לאחר פסח. ראיונות עם ניצולים; פרס משתפך בברלין; נתניהו מטריד את מנוחתם של נרצחי אושוויץ; ליברמן מטיל אימה על ההונגרים וסגנו עושה כמיטב יכולתו הצנועה שלא להשפיל את הסלובקים; אפילו מוחמד ברכה הביע זעזוע מה שראה באושוויץ. אביב בינואר.

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ישראל הוקמה כמעט בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. ובכל זאת, למקימי המדינה – אפילו הדור שכבר הותר לו לשמוע מה קרה שם, מששינה בן גוריון את מדיניותו – די היה ביום שואה אחד. לנו יש שניים. האירוע מתרחק, הניצולים האחרונים גוועים, אבל הישראלים עושים כמיטב יכולתם להגדיל את אחיזתה של השואה בחייהם.

אין פירושו של דבר, כמובן, שהישראלים ישנו את מדיניותם כלפי ניצולי השואה: ה"סבונים", כפי שכונו בבוז כשהגיעו, עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. ממשלה אחרי ממשלה הקשיבה לנערי האוצר ונמנעה מלהעביר הקצבות לניצולים או לארגוניהם. ממשלת אולמרט העניקה להם, לאחר שקמה סערה ציבורית, תוספת חודשית – של 83 שקלים, לא פחות. לפני עשור קמה צעקה איומה על כך שהבנקים השווייצרים, שבמהלך מלחמת העולם השניה הלבינו בין השאר זהב שמקורו במחנות הריכוז, שמרו לעצמם את כספם של רבים מן הנספים, וסירבו להעביר אותו ליורשיהם. ישראל רעשה, הסנאט האמריקני פתח בחקירה, ושווייץ מצאה את עצמה על סף סנקציות. עשור לאחר מכן, בנק לאומי עדיין עושה כמיטב יכולתו לשמור על זהבם של הנרצחים, מתוך חישוב ציני שמדי יום מתים עוד כמה ניצולים, עוד כמה תובעים. הניצולים, מבחינתה של ישראל, תמיד היו אבק אדם –

בן גוריון אסף אבק

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה

סללנו את הדרך העוקפת

העולה לירושלים

כפי שכתב בשעתו בנימין הרשובסקי ב"פטר הגדול". ועכשיו הגיעה שעתו של האבק להתפזר, ולא להטריד עוד את מנוחתם של אנשי הממון שלנו, אלו שבמגזר הפרטי ואלו שבקרוב יצטרפו אליהם מן המגזר הציבורי. גם על היקלטותם של ערכים הומניסטיים אין מה לדבר. ישראל יהודית ושונאת אדם יותר מכפי שהיתה אי פעם.

לא; ישראל זוכרת את השואה יותר, משום שהשואה היא נשק טקטי להשמדה הסברתית. וילמד השיעור הארמני: יוסי שריד, שעמד במוקד שערוריה כאשר כשר אוצר חינוך החליט להזכיר את השואה ההיא, זו ששימשה להיטלר כהוכחה לכך שאפשר, סיפר לאחרונה כיצד בכירים כלשהם ניסו לשכנע אותו לתקוף את טורקיה בשל שתיקתה בנושא. אלה אותם גורמים עצמם, שכאשר ידידותה של טורקיה היתה חשובה להם, ניסו – בהצלחה רשמית ניכרת – להשתיק את הנושא.

הכותרת בוויינט – שאין כמוהו לזהות את ברומטר התחושות הישראלי – אומרת את כל מה שצריך לומר: "זוכרים את השואה – תוקפים את איראן". לכאורה, ישראל מנסה לשמור את זכר הנרצחים; בפועל, היא משתמשת בהם למטרותיה הפוליטיות.

הצורך להסביר שוב ושוב מדוע לסיסמה של נתניהו, "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938", מרתיח כל פעם מחדש; עצם השמעתה גורעת מסך הידע האנושי. ובכל זאת. גרמניה של 1938 היתה המעצמה שאין בלתה באירופה, המדינה החזקה ביותר בה; איראן היא מעצמה מקומית במזרח התיכון, לא בדיוק אותו הדבר. גרמניה השקיעה את מירב כספה בחימוש מחדש – מכאן הבחירה המפורסמת בין תותחים ובין חמאה – בעוד הוצאות הבטחון של איראן הן אפסיות. אם כבר, המדינה שמוציאה את הסכום הגדול ביותר על חימוש, לתושב, היא ישראל. בגרמניה התמוטטה האופוזיציה ללא קרב כבר במארס 1933; באיראן נערך כעת מאבק כבד בין המשטר ובין אויביו. שמעון פרס הגדיר אתמול את הסכנה הגרעינית מאיראן כסכנת השמדה; הוא נמנע מלציין שכבר יש במזרח התיכון – על פי פרסומים זרים – מעצמה גרעינית שאיננה שיעית, ושאותה מעצמה היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973. ההשוואה הזולה הזו איננה הכחשת שואה, אבל היא בהחלט זילות הנרצחים.

אבל מעבר לאיראן, השואה – וזו הסיבה שהישראלים דבקים בה כל כך – משמשת כתירוץ האולטימטיבי. חיילינו בגדה הם קלגסים? הם צופים בפוגרומים מצד מתנחלים באזלת יד מרוצה מעצמה? עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'ה? יותר ויותר אנחנו דומים לאויבינו, יותר ויותר מתברר שמדינת האפרטהייד הקטנה בגדה בולעת את ישראל הגדולה? בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר? שקט, לנו היתה שואה! והנה, עכשיו היא משמשת את כל נציגינו הרשמיים להתקפה… על דו"ח גולדשטיין. אפילו שר ההסברה – המצב חמור עד כדי כך שיש כזה – מודה שהחיבור בין שני הדברים לא טבעי, אבל בכל זאת: יום השואה משמש את ישראל לטענה שדו"ח גולדשטיין גולדסטון הוא "אנטישמיות". זה הלקח של ישראל הרשמית משחרור אושוויץ. ואם זה הכיוון הרשמי, שיזכה ודאי למחיאות כפיים מהאספסוף, אז באמת יש צורך בשני ימי שואה. אחד ודאי לא יספיק. ככל שישראל מתגאלת יותר, כך היא צריכה להיראות קורבנית יותר. כך, על כל פנים, חושבים פה.

הבעיה היא שהגויים הארורים מסרבים לקנות את זה. השטיקים הישנים – "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי, תנה את שילומיהם!" – מאבדים את כוחם. לפני כמה ימים נתפס איזה בישוף פולני כשהוא אומר שישראל עושה שימוש ציני בשואה לצרכיה. האשימו אותו באנטישמיות, אלא מה. אולי הוא באמת אנטישמי; בכל זאת, הסמינרים הקתולים של פולין הם לא הקרקע הנוחה ביותר לפילושמיות. אבל כשהדברים מובאים על רקע הגרוטסקה הרשמית, הם פשוט מוכיחים את האמת העגומה שכמו שעון מקולקל, גם האנטישמים צודקים פעמיים ביום.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עמית

    גולדסטון, לא גולדשטיין
    תוכל להביא בבקשה סימוכין לטענה שלך שישראל היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973?

    • From DEFENDING THE HOLY LAND by Prof. Zeev Maoz
      " Herzog (1975, 179–80) describes the gloomy meeting of COS Elazar, Defense Minister Dayan, and Prime Minister Meir on the night between October 8 and 9. Braun (1992, 126–35), who provides a generally favorable portrait of Dayan's handling of the situation, also notes the atmosphere of despair and pessimism that characterized the cabinet's meeting. The perception of threat was so deep that—as Hersh (1991, 225–27), Aronson (with Oded Brosh 1992, 139–49), and Cohen (2005) suggest—during that night, the Israeli cabinet decided to arm its nuclear warheads."

  • מני זהבי

    מלחה"ע השנייה לא הסתיימה במאי 1945. היא הסתיימה רשמית ב-2 לספטמבר של אותה שנה. ברור מה רצית לומר, אבל עדיין יש כאן ביטוי מעניין של אירוצנטריות.

    • Zak

      אכן. והיא גם התחילה ב 7 ביולי 1937

  • סמולן

    ההערה המנהלתית היא מהיום או מהארכיון?

  • עמית

    1. יום השואה הבינלאומי כבר התקבע בעולם בתאריך הזה. טוב שבישראל הבינו שבמקום להלחם בגלים עדיף לקחת חלק בטקסים ובאיזכורים של השואה שמתקיימים ביום הזה ברחבי העולם. בישראל עצמה עדיין יש יום שואה אחד.

    2. המשטר האיראני הוא לא המשטר הנאצי. בכמה דברים הוא גרוע יותר ובכמה דברים הוא גרוע פחות. הוא גרוע יותר בכך שהוא עלול להיות חזק יותר מאשר המשטר הנאצי היה איי פעם, באמצעות נשק גרעיני. בנוסף, מדובר במשטר משיחי ודתי-פאנטי, מה שעלול להיות גרוע בהרבה מכל משטר פאשיסטי.
    לעומת זאת, נכון לעכשיו המשטר האיראני לא הגשים אף אחת ממטרותיו, בניגוד למשטר הנאצי. בנוסף הגזענות של המשטר הזה שונה וחלשה יותר מתורות הגזע הנאציות, אם כי השנאה היא באותה רמה של שנאה.
    3. "עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'ה?" בולשיט. בכל האמריקאים עשו פי 3 יותר לפאלוג'ה מאשר ישראל עשתה בכל המבצעים שלה בעזה איי פעם, ביחד.

    4. הטיעון "ישראל משתמשת בשואה כדי להשתיק ביקורת על הכיבוש" היא טיעון ידוע של אנטיציונים(ולהבדיל, ולא להבדיח) ואנטישמים. אבל בדומה לאלן דרשוביץ שהציע פרס של אלפי דולרים למי שיראה ולו דוגמא אחת לזה, גם אני לא ראיתי בחיים מישהו שאשכרה טוען "עברנו שואה, מותר לנו לעשות מה שבא לנו בגדה". מדובר באיש קש מטעם האנטיציונים והאנטישמים.

    • לא נראה לי שאתה מבין מהן "מטרות המשטר האיראני". תקרא פעם מה אומרים חוקרים שלא נמצאים בביצה שנקראת ישראל (וגם חלק מאלה שבתוך המדינה) הן כפי הנראה שונות בהרבה ממה שנדמה לנו כאן בישראל.

      לגבי "גזענות" המשטר – אין לזה הרבה הוכחות חוץ מכמה נאומים מתלהמים שכמותם יש בכל המזרח התיכון כשמישהו רוצה להסיט את תשומת הלב מהמשברים הפנימיים שלו.

      • עמית

        "כמה נאומים מתלהמים בשביל להסיט את תשומת הלב מהמשברים הפנימיים" אמרו גם על you-know-who, ואולי באמת הם היו כאלה. הבעיה היא שאלה גם נאומים שבאמת ביטאו את השקפת העולם הבסיסית של המנהיגים האלה.

        כשההנהגה האיראנית אומרת שהיא רוצה להסיר את הגידול הסרטני המתקרא ישראל, אני מאמין להם שזו באמת מטרה עבורם. רק לאחרונה הם אמרו שזו אף אמורה להיות המטרה הראשית עבור העולם המוסלמי כולו.

        • וכשמירי רגב אמרה את זה על האפריקנים בישראל, מה זה אומר על מפלגת השלטון של המדינה הזאת?

          • עמית

            מה זה אומר? שהיא מכילה גורמים קיצוניים. כמו רוב מפלגות השלטון. רק מזל שמדובר בחברי כנסת מהדרג השלישי ולא בנשיא ובמנהיג העליון, שמוסיפים לקיצוניות שלהם עוד מנת גדושה של משיחיות וניסיון לפתח נשק גרעיני.

    • גיל

      4. אתה מתעקש לקחת את הטיעון באופן מילולי, ואז באמת מסתבר שאף ראש ממשלה לא אמר שהיתה שואה ולכן מותר לנו לדפוק את הערבים.
      אבל לא צריך אפילו להרחיק עד לגדה. למשל, היום באתר ה"עוקץ" אפשר לקרוא על היער הגרמני שבנגב [1] – יער שמזכיר את הקורבנות, מחזק את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, מייפה את הנגב, ועל הדרך גם דואג שאדמת הבדואים שנלקחה מהם לא תוחזר עוד לעולם. לא מילולי, אבל הנה בקטנה שימוש בשואה על מנת לנשל ערבים.

      [1] http://www.haokets.org/2013/01/29/%D7%A0%D7%95%D7%A3-%D7%A2%D7%9C-%D7%92%D7%91%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A3/

      • עמית

        נו באמת. אין קשר בין הדוגמא שהבאת לבין הדיון. אין פה כל שימוש בשואה כדי להשתיק ביקורת, אלא סיפור שבמקרה השואה נקשרה אליו מהדלת האחורית. אם היו שותלים את היער הזה ובמקרה מחליטים שלא לקשר אותו לזכר השואה, משהו היה משתנה? ראית מישהו טוען "אז מה אם אלה אדמות בדואים, מדובר ביער לזכר השואה!"?

        • אלעד דקר

          עמית תבין, כל הכח של הטיעון הזה הוא בדיוק בכך שהוא לא נאמר במפורש כי אז הטיעון היה נחשב במלוא אבסורדיותו.
          הדברים שלא נאמרים במפורש הם הרבה פעמים הדברים המשפיעים ביותר על בני אדם.
          ולכן הטיעון הזה לא נאמר במפורש אלא נרמז ומוטמע באלף באחד דרכים במערכת החינוך ובטקסים בצבא ובנאומי ראש הממשלה וכ"ו.

          • גל

            כמו שהוא אמר, איש קש. לך תתווכח עם שדים ורוחות שרוחם מרחפת, על דברים שלא נאמרו. אפשר ככה לטעון כל דבר.

  • צ'ארלס

    דו"ח גולדסטון. לא גולדשטיין.

  • אנונימי

    יוסי גורביץ׳ הוא חלק מזרם שהלך וגבר במשך השנים ששם ללעג ולקלס את הרעיון של החיבור בין השואה ״לגבורה״. זה התחיל עם הסאטמרים שלא הצליחו להצדיק את האיסור של הראבע שלהם לצאת לארץ ישראל הציונית והכופרת ואחר כך נמלט ברכבת קסטנר של הציונים כאשר הוא משאיר את עדתו להישרף בשואה ״שהביאו עלינו הציונים הכופרים״ . לאט לאט עם התגברות האנטי ציונות ההכשרה של ההתנהגות הגלותית קנתה לה שביתה וכיום זאת הדוקסה השלטת באקדמיה ובחוגים הנאורים. ״למה הם בכלל צריכים להתנגד?״ שאל אחד הישראלים החילונים הראשונים , שבתאי בית צבי. אחר כל החלו ההלקאות העצמיות על הצברים שלעגו לסבונים, כפי שעושה את זה כעת יוסי גורביץ׳. בדיעבד, איך שלא יקראו לזה ״גבורה״ או התנגדות, יהדות אירופה אחראית לשואה יותר מכל אחד אחר. מספיק לראות את הסקטוריאליות האנוכית החרדית בימינו כדי להבין את המנטליות של ״קדושי השואה״. ברגע שהם לא לוקחים אחריות לביטחונם, מי אמור לעשות את זה? מי אמור להגן על היהודים? הצבא האדום? החילונים? בניגוד לתיזה העייפה של גורביץ' זה הזמן לחזור לביקורת המקורית של הציונים את ה״סבונים״.
    בנירנברג שאלו את מפקד אושוויץ׳, רודולף הוס, איך הוא התרשם מהיהודים. הוא ענה ביבושת ללא שינאה או להט שהם ״חסרים חוש ציבורי״. זה כל העניין. עזוב, ציונות או גבורה. אם היה להם חוש ציבורי לא היו מסתלקים מאחריות ועומדים על נפשם. אבל כל אחד דאג לעצמו והפקיר את שכנו עד שהמאכלת סחפה גם אותו. הציונות היא לקיחה של היהודים אחריות על גורלם ולא להתעלק על הגויים. הפוסט ציונות החדשה והגעגוע לגולה המדומיינת היא פאטתית

    • עדו

      אתה חייב להיות בעונה הבאה של מאסטר שף. כזה סלט אפילו אייל שני לא היה מצליח לעשות.

  • נתן

    הביטוי "אבק אדם" שאומץ כמובן בהתלהבות על ידי האנטי/פוסט ציונים שכידוע עושים לילות כימים על מנת לסרוק כל אמירה של מנהיג ציוני כלשהו בהסטוריה כדי להוכיח שהציונות היא אחד מארגוני הפשע הגדולים הסטוריה , הוא ביטוי מדויק ויפה על מנת לתאר פליטים – אנשים שאין להם ביית ושורש והם נעים ונדים בעולם כמו אבק ברוח.

    זאת היתה כוונתו של בן-גוריון וכל מי שחושב שיש בביטוי הזה גזענות ו או התנשאות מעיד בעיקר על עצמו.

  • יעל פדהצור

    מי שכותרת האתר/בלוג שלו כוללת את המילים "מעקב אחרי קריסתה של ישראל" איננו בא בידיים נקיות ויש לו אג'נדה רחבה הרבה מעבר לנושא השואה וישראל.
    ייתכן וישראל עושה לעיתים שימוש לא ענייני בנושא השואה, אבל אין זה סותר את ההשוואה בין איראן לגרמניה הנאצית. כי בסופו של דבר המטרה של שתיהן זהה- השמדת העם היהודי ומדינתם האחת והיחידה (במקרה של איראן).

    • כלומר, כל מי שיש לו דעה מקיפה בהכרח "אינו בא בידיים נקיות"? מרשים.

    • כמו-כן, אתה לא יכול – לא לשונית ולא לוגית, לומר ששני דברים שונים בתכלית הם "מטרה יחידה". תקרא שוב את המשפט האחרון שלך.