תוכחת זולא
אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.
באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".
זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.
ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.
הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.
פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?
הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.
בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.
גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.
פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?
(יוסי גורביץ)
טור יפה. ברם אתה צובע את צרפת באור יפה מדי ומוחל לה על משטר וישי, על הקולוניאליזם הפושע באפריקה ובהודו – סין, ועל ההשפעה ההרסנית על קונגו/רואנדה בסוף המאה ה20. אני לא מנסה לטהר את ישראל מההאשמות שהטחת בה, יש בהן לא מעט אמת, אך הצביעות נחלת כולם היא ואין מדינה שהיא באמת ליברלית.
בסופו של דבר אנחנו חוזרים למאבק ההשרדות היהודי ולהשלכותיו ההרסניות. קשה להלחם על פיסת אדמה שלך שתאפשר לך לחיות בלי איום מיידי מהמשטר ועדיין להיות חסיד אומות העולם. אולי היומרה היא הבעייתית ואולי אין ברירה אלא להתיימר על מנת לא לאבד צלם אנוש לחלוטין. כך או כך גם אני מתמלא גועל למול אהוד יתום, חנינת קו 300 ובראש ובראשונה מול החנינה המתמשכת של המתנחלים ושל שולחיהם.
הצלחת לבלבל אותי. מה הקשר בין פרשת דרייפוס – הפללת אדם חף מפשע בשל דתו המולדת – ובין פרשת קו 300, שהיא רצח בדם קר (שלא יגידו ש"חיסול" זה יופימיזם) של טרוריסטים שנתפסו במהלך הפעולה (שבה הם היו מוכנים לרצוח בדם קר אזרחים, ואכן גרמו למות אחת)? דרייפוס חף מפשע, הטרוריסטים לא, וזה מספיק כדי להפוך את שתי הפרשיות לשונות מהותית.
יש שני קשרים: האחד עובר דרך יוסי גינוסר, המענה של נאפסו ששיבש את פעולתן של ועדות חקירה בפרשת קו 300. השני הוא העובדה שאנשי השה"כ ניסו, וכמעט הצליחו, לטפול את אשמת הרצח על יצחק מרדכי. הוא הועמד לדין בגלל שקריהם, ואמנם זוכה אבל הוכתם. לכל זה היה הציבור מוכן להסכים בשם "הבטחון", ופשוט לא רצה לדעת.
אגב, למיטב ידיעתי ההרוגה בקו 300 מצאה את מותה מאש חיילי צה"ל, לא מאסופת הטרוריסטים העלובים – החמושים בסכינים – שחטפה את האוטובוס.
ההפרדה חשובה אם כי זה לא משנה ממה נהרגה האישה. כשטרוריסטים משתלטים על אוטובוס הנסיון לשחרר הוא ראוי ולא תמיד האש פוגעת איפה שצריך. אין טעם לעסוק בסוגיה מאיזה כדור נהרגה האישה כי כך או כך זו אשמת הטרוריסטים.
מבצע ההסתרה, לעומת זאת, הוא מבאיש.
כפי שאמר ענר, זה בכלל לא חשוב אם ההרוגה נפגעה מאש כוחותינו או לא – העובדות הן שהסיבה למותה הייתה פעולת הטרור. אני מרשה לעצמי גם לנחש שאם המחלצים היו פועלים לאט יותר ובאופן זהיר יותר, המחבלים עצמם היו שוחטים חלק מהנוסעים.
אני גם לא מבין למה אתה מציין שהטרוריסטים היו חמושים בסכינים. גם אלו שהפילו את מגדלי התאומים היו חמושים בסכינים…
אתנחתא טקטית קצרה ללא משמעויות פוליטיות:
בסיטואציה של טווח מגע, סכין מסוכן לפחות כמו נשק חם.
למעשה, אפילו יותר, בהנחה שהסכין כבר שלוף.נשק חם צריך לכוון בצורה מאוד מסויימת, בעוד סכין מסתמך על אותו מנגנון כיוון כמו אגרוף שהוא הרבה יותר טבעי לבני אדם(מהווה למעשה חלק מלולאת ההיזון של תכנון התנועה שלנו).
הפוסט הזה הוא תמצות כל מה שטוב בבלוג הזה. שילמתי את המנוי החודשי שלי.
יש לך בעיה מסויימת עם העימוד של הכתבה הזו. כל המספרים והכיתוב האנגלי מופיעים בסוף השורה.
אני שותף בוודאי לכמה השגות כאן, אבל נראה לי שהגזמת בפסימיזם הכללי. גם מישראל ומההיסטוריה היהודית ניתן לגייס רגעים יפים ודמוקרטיים כדי לשנות. המהפכה הצרפתית הובילה לנחלים של דם וטרור גדולים יותר ממלחמת השחרור, ונפוליון הוא לא בדיוק דמות חיובית בהיסטוריה האירופית. חוץ מזה, העם הישראלי הוא עם טוב, ולא ישנו הסטטיסטיקות והטוקבקיסטים.
ואגב, נאפסו הוא צ'רקסי ולא דרוזי.
הפסקה הזו הזכירה לי את ה
רשומה האופטימית בהרבה של רוב מקדוגל בעקבות הבחירות בארה"ב, על הצורה שבה לוחמי זכויות האדם בארצות הברית עשו שוב ושוב את תרגיל ה"ג'יו-ג'יטסו הרטורי" שבו הצליחו לשכנע את שומעיהם שהאג'נדה הליברלית שלהם תואמת את רוח מסמכי היסוד של האומה האמריקנית. אני מאמין ששולמית אלוני עשתה את אותו התכסיס, ולא משנה כמה תסביר ותדגים שהצהרת העצמאות היא מריחה גדולה של שקרים, אי-אפשר למנוע מכל ישראלי המחשיב עצמו נאור ומתבונן בטקסט הזה לחוש אהדה והזדהות איתו.
"האיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב."
אופטימי..
אני חושב שהמילה הנכונה בהקשר הזה היא דווקא "פסימי".
למען הסר ספק, אסף:
האפשרות (המרוחקת יש לאמר) השליכוד יזכה ב-38 מנדטים היא טראגית. הנ"ל נכתב באירוניה.
יש לי סיפור אישי על איקרית.
שירתתי ביחידת נ"מ מגוחכת למדי, ואחרי שחיסלו את שחאדה, חשבו מפקדי שחיזבאללה יגיב באמצעות מחבלים על גילשונים או דאונים או השד יודע מה.
אז ישבנו באיקרית במשך שבוע, על תקן "עומק".
בדיוק באותו שבוע היה מין ארוע שהעקורים (היו) עושים פעם בשנה: מעין קייטנה לילדים כשהמשפחות ישנות בכנסייה או באוהלים על הגבעה.
מה שאני זוכר יותר מכל בסיטואציה ההזויה, זה שהילדים הקטנים כל הזמן היו באים אלינו ושאלים מתי כבר "נפוצץ את המוסלמים עם הטילים".
התקדים של איקרית ובירעם.
http://www.iqrit.org/heb/press1.htm
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/070508_nakba_in_hebrew_press
_1948_part2.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx
השבר אשר הושברה העיר.
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/070508_nakba_in_hebrew_press
_1948.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx
"ערבייה זקנה אמרה לנו בקיצור: הלכו!”