החברים של ג'ורג'

מאיציק לתוכי

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • זו נשמעת כמו תופעת לוואי של ההספרטנות של החיים בישראל. אם אני זוכרת נכון את התיאורים מהסיבוב הראשון של ספרטה, הדברים עלולים להיות הרבה יותר גרועים לפני שהם ישתפרו.

  • אור ברקת

    הכל טוב ויפה רק שאתה לא באמת יכול לדעת אם יש עלייה בזובורים ושלא מדובר רק בהרגשה של פעם היה כאן יותר טוב.

    • סתם אחד

      מסכים. אני בטוח שהזובורים של פעם, לפני שהיה פייסבוק, כרמלה מנשה או סתם מודעות ציבורית לכוחן של אמהות, היו הרבה יותר גרועים.

  • אור ב

    אולי זה הכיבוש.
    ואולי זו העובדה הפשוטה שכשמגייסים את כולם, מגייסים גם את הבררה של החברה הישראלית. ובעוד שלאוכלוסיות בעלות הפריבילגיות יש רצון/משאבים להשיג שחרור או לכל הפחות תפקיד עורפי טוב/נוח, החברה הפחות מתוחכמים מעבירים את זמנם בהשתטויות סדיסטיות שכאלה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    השאלה האמיתית היא איך אנחנו מתרגלים לסדרי עדיפויות מעוותים רק כי "כולם עושים את זה" . בשירותי הצבאי עשיתי פה ושם דברים שאני מתבייש בהם היום כי. "ככה היה נהוג", מזל שאני לא צריך לשרת היום.

    • עדו

      זה הייתי אני.

  • הצוהל מיהל

    אני חושב שיתכנו מספר הסברים אלטרנטיבים:
    א) פעם גם היו דברים כאלו. הגישה העמוקה והבילתי-אמצעית שקיימת כיום (טלפון באפוד, חיילים מצלמים עצמם מבצעים כמעט כל דבר) פשוט מוציאה את זה לאור.
    ב) ההתבטאות של הפעולות האלו של קיצוניות. הקיצניות של הדור הזה היא לא באותו מקום כמו אז, אבל היא לא שונה במהותה.
    ג) האשם הוא בתרבות/חינוך שאיתה הם גדלים ושאיתה הם מגיעים לצבא.
    ד) ה"חינוך" בצה"ל נגד המשחק בנשק מצליח (אל אף שקשה להאמין) והיצר שיוצר השיעמום ומתן הכוח מקבל מוצא אחר.

    הנקודה שלי היא שאני לא חושב שדווקא פה תמצא הוכחה לכך שהכיבוש משחית. זה יותר סמפטום של חולאי החברה שלנו, שהכיבוש הוא רק גורם אחד בה.

    • אורי

      אני רוצה להזכיר בהזדמנות זו את ניסוי הכלא המפורסם של זימברדו, שהראה כמה מהר התנהגות של בני אדם יכולה להתדרדר לרמות של התעללות כאשר הם נמצאים במנגנון של היררכיה פיקודית ושל שליטה מלאה בגורלם של אנשים הכפופים להם. בהחלט לא מדובר רק בסיטואציה של כיבוש.
      מה שלדעתי יכול לייחד את סיטואציית הכיבוש במקרים כאלה היא הסוג הספציפי של סמכות וכוח – לא רק על חיילים שכפופים אליך אבל בכל זאת, מדובר בבן של השכנים, במישהו שיכול היה ללמוד שנה מתחתיך בתיכון וכו' – לבין בני אדם שחייהם בקושי נחשבים לשווים כאן.

      • ניב

        אתה מבין שהמשפט "…שהראה כמה מהר התנהגות של בני אדם יכולה להתדרדר לרמות של התעללות כאשר הם נמצאים במנגנון של היררכיה פיקודית ושל שליטה מלאה בגורלם של אנשים הכפופים להם" בהחלט מתאר "סיטואציה של כיבוש"?

  • אייל

    בשנת 99 הייתי עד להטרדה דומה בפלוגה ששרתתי בה. אני זוכר סיפורים על הטרדות דומות בשנים קודמות. המטרידים היו סטרייטים, שהגיעו מישובים מבוססים וחלקם הגדירו את עצמם שמאלנים. אני לא מאמין שהסיבה היא הכיבוש אבל אין סספק שההכשרה הצבאית שעברנו תרמה לזה. אין לי שום זכות להמליץ למישהו שעובר דבר כזה לעשות משהו, בטח לא להתלונן או להתנגד פיזית, אני רק יכוח חהגיד שלדבר על זה עוזר ושאני מצטער שלא הוצאנן את הדברים האלה החוצה כשהם קרו.

  • דני

    החיסרון בטיעון שלפיו הכיבוש הוא הגורם לעליית התופעות היא שחבוי בו גם שחרור של המפקד/חייל המתעלל מאחריותו המוסרית למעשה. אם אומרים כל הזמן "הכיבוש משחית" (למרות שזה נכון), אז זה מצדיק בהדרגה עוד ועוד התנהגויות מושחתות.

    בנוגע למעשה טרבוניוס – מסכים.

  • דניאל ר

    חברים, ממליץ לצפות בסרט "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן (שנעשה ב-1977). אין חדש תחת השמש.

  • אני חושבת שההבדל העיקרי בין שנות השמונים העליזות לבין ימינו אנו הוא השינוי התודעתי בכל הנוגע לאונס בכלל ואונס גברים בפרט. אם פעם חייל שהיה נקלע לסיטואציות כאלה היה מדחיק, או סתם לא אומר כלום כדי "לא לצאת הומו", היום יותר ויותר אנשים מבינים שלשלוף איבר מין ולהניח אותו על אנשים אקראיים היא לא בדיוק התנהגות נורמלית.
    או בקיצור, באת לקלל ויצאת מברך 🙂

  • גיל ב'

    מה קורה בצבאות אחרים? למשל הצבא האמריקאי או הבריטי?

  • Pingback: Parrots and Patchouli | Zaviyot – זויות()

  • להערכתי המגמה דוקא משתפרת, ולו רק בגלל שהיום החיילים הרבה יותר מודעים לזכויותיהם, יש להם נגישות הרבה יותר גדולה לטלפונים (בתקופתי לא היה סלולרי), ויש רשתות חברתיות שלמות של חיילים שניתן להתייעץ בהן עם חיילים אחרים.
    התוצאה היא שהטרטורים שאני עברתי בתור טירון, נשמעים היום כסיפורים מצבא אחר לחלוטין. הקדרים שאני (וכל בני דורי למעשה) עברו בשנות השמונים העליזות, היו נמרחים היום בעמוד הראשון של העיתון. הערכה שלי, ואני מודה שאין לי את היכולת להוכיח זאת, היא שבעוד שמספר הטרטורים בהליך ירידה, הרי שמאותן סיבות ממש מספר החשיפות שלהם עולה והוא זה שגורם לתחושה שהמצב רק מחמיר.
    בקשר למשחק התוכי, שאין לי אף מילה טוב להגיד עליו, אני לא יודע אם החיילים מייחסים לו את המשמעות שאנחנו מייחסים לו. כשאני הייתי בסדיר, אחד החיילים היה נוהג לשלוח אלי ידיים. לא הבנתי אז את החומרה של הדברים. בכל פעם שהוא היה שולח אלי ידיים, פשוט הייתי מרחיק אותם ותו לא. היום, אילו מישהו היה מעז להתנהג אלי כפי שהוא נהג, התגובה שלי היתה הרבה יותר תקיפה. אני אהיה כנה ואוסיף שאינני יודע האם יש לייחס את השינוי במודעות שלי להטרדות מיניות להתבגרות שלי או לשינויים שעברו על החברה מאז שנות השמונים.

    • סמולן

      אבל זו לא התופעה היחידה… במקביל, צה"ל עבר שינויים ערכיים לא קטנים. כל יחידה נדרשת היום לפתח מין "רוח יחידה" עצמאית, והדבר מתבטא, למשל, באינפלציה עצומה של צבעי כומתות ותגי יחידה.

      התוצאה היא שיש פה סוג חדש של בולשיט. פעם היה סוג של אחידות בנורמטיביות הצבאית, והיום היא הופכת לסוג של רב-תרבותיות עולצת יותר או פחות. משחק התוכי, כפרה עליו, נראה כמו החבר ההומו של מסורת הפצ'ולי. אגב, צריך לשים לב שבשני המקרים מדובר בעיסוק במיניות – ושהעיסוק הזה מתרחש על רקע של שינויים כלליים בנורמטיביות מינית. היא נהפכת הרבה יותר אגבית.

  • מאיפה אתה יודע מה זה "משחק התוכי" (שלא נראה שהסברת את החוקים שלו מי-יודע-מה)? גוגל עושה רושם שהוא לא יודע.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הכל טוב ויפה, רק שתוכי זה תעלול של תנועות נוער, לא משהו שצמח בצבא…

  • ניר

    הצבא הפך לחברת שמירה ענקית, שעסוקה ביחצנות ובחשש מהעיתונות וההורים, ושם החיילים משתדלים בעיקר לשרוף את הזמן, מה אתם מצפים שיעשו?

  • בצלאל זיכרוני

    אתה בהחלט מגזים בתופעות האלה כי אולי זה נוח לך. הצבא הוא יעד לתקיפתך כי הוא "צבא כיבוש" (בטח גם לזה יש לך קונוטציה מינית).
    אתה כותב "אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו.מה זה "רווח בצה"ל"? מדובר על מ"מ אחד. אז בכמה אחוזים הוא רווח בצה"ל?
    אתה מחבר אירועים ותופעות שונות לתוכי אחד, ואין שחר למגמה הזאת.

  • ראסול

    ללא ספק ראוי למשוך תשומת לב לתופעות האלה, ויש מקום גם באמת לנסות לבדוק כל מיני קשרי גומלין כגון, האם הסאדיזם הפיקודי מתגבר לאורך זמן, האם יש קשר בין אופי הפעילות של צבא לתכיפות\חומרת הסאדיזם הפיקודי וכו, אבל רוב הפוסט שלך בעצם רק מתייחס לדרגות החומרה הסובייקטיוויות שאתה בעצמך מייחס למקרים נקודתיים כאלו ואחרים.

  • חיליק פורצלינה

    זהו הצבא של פוסט יוסי וג'אגר

  • Pingback: נמאס לשתוק « האחות הגדולה()

  • עע

    הדרישה / ציפיה שלך מהחייל לבעוט במפקד או להתלונן מנותקת הן מההבנה של את ההתנהגות הנפוחה בקרב קורבנות הטרדה ותקיפה מינית (בדר"כ, קפאון) והן מהתגובות החברתיות האחרונות למי שהעזו להתלונן פומבית.

  • אדם

    יוסי, צר לי להגיד שזה מהפחות טובים שלך. אבל זה בסדר כי זה היוצא מהכלל 🙂
    אגב מתישהו אבא שלי סיפר שבטירונות שלו (אי שם בשנות השישים) היה להם רס"פ שהיה מעיר לתורניות ע"י טפיחות עם הזין על המצח. קיצר לא בהכרח הכיבוש אשם סתם אנשים שחשובים שבצבא כל הנורמות החברתיות מתות. לא יודע אם זה בגלל איך שהמערכת הצבאית עובדת או בגלל שהם אנשים דפוקים.