החברים של ג'ורג'

ממשלת ישראל תומכת בעינויים

ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • בני

    עד שלא תימצא דרך להסביר לציבור (ולמשטרה, ולשב"כ) שיש פגיעה בבטחון כתוצאה מהרשעה שגויה, לא יעזור כלום.

    כל עוד מתייחסים לחקירה בעינויים בתור "עובד? מצויין. לא עובד? אז סתם בונוס". המצב יישאר בעינו.

    • מה שמעניין הוא שהבטחון הפך להיות מעין ישות קדושה בפני עצמה שצריך לספק, כששוכחים לגמרי שהבטחון אמור לשרת את האזרחים, ולא האזרחים את הבטחון.

      אז כמו שמחסלים את המבוקש בשביל "בטחון" ותוך כדי מסכנים למשך שבוע ויותר מעל מיליון אזרחים, כך גם פה אף אחד לא שואל שאלות. שיטות הפעולה הדרקוניות של השב"כ כבר חדרו מזמן לקו הירוק, וכבר מזמן לא מופעלות רק כנגד ערבים. גם למתנחלים יש מה להפסיד מזה, שכן העבירות שהם עושים (כאשר המערכת רוצה באמת למצוא את האשמים) מוגדרות כעבירות בטחוניות, וכבר ראינו את שיטת המעצרים המנהליים מופנית כנגד פעילי ימין.

    • עדו

      הייתה פעם הרשעה של פלשתינאי ברצח שני המטיילים בוואדי קלט. אחרי ההרשעה הסתבר שהיה לו אליבי – הוא בכלל עבד בהתנחלות באותו יום. כלומר כל הזמן הזה הרוצח האמיתי הסתובב חופשי וזה לא ממש גרם לשום נורה אדומה להידלק. אני באמת לא חושב שיש דרך להסביר למי שלא רוצה לשמוע.

  • עינויים של שמאלנים, בקרוב אצלכם…

  • עדו

    למה אתה לא מעלה לגוגל + ?

  • Pingback: סקירת החקיקה הטוטאליטרית בישראל – חלק 5 – בחסות החשיכה | Atheisms()

  • שש דקות אינפורמטיביות ומשעשעות על חקירות ויעילותם של עינוים:
    http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/400168/october-19-2011/ali-soufan

  • חיה שם

    עינויים / ויסלבה שימבורסקה

    דבר לא השתנה.
    הגוף עודו כָּאוּב,
    מוכרח לאכול, לנשום אויר, ולישון,
    הוא בעל עור דק, וממש מתחתיו הדם,
    מצויד בכמות נכבדה של ׂשִנַּיִם וצפָּרְנַיִם,
    עצמותיו נִתָּנוֹת לשבירה, פרקיו למתיחה.
    בַּעִנּוּיִים לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

    דבר לא השתנה.
    הגוף רועד, כפי שרעד
    לפני יִסּוּדָהּ של רומא ואחריו,
    במאה העשרים לפני ישו ואחריו,
    הָעִנּוּיִים הִנָּם, כמות שהיו, רק האדמה קטנה
    וכל הדברים קורים כְּאִלוּ מעבר לקיר ממש.

    דבר לא השתנה.
    רק נוספו אנשים,
    לצד עברות ישנות הופיעו חדשות,
    ממשיות, מומצאות, רגעיות, לא-קימות,
    אך הזעקה, שהגוף אחראי לה,
    היתה, עודנה ותהיה זעקת-חַפּוּת
    על-פי קנה-מִדָּה וְגֹבַה-צליל עתיקי יומין.

    דבר לא השתנה.
    אולי רק הַמֶחווֹת, הטקסים, המחולות.
    תנועת הידים המגוננות על הראש
    נותרה, בכל זאת, בעינה.
    הגוף מתפתל, מתפרע ומנסה להחלץ,
    מתמוטט ארצה, מכופף ברכים,
    מכחיל, מתנפח, מגיר רֹק ומדמם.

    דבר לא השתנה.
    מלבד שטף הנהרות,
    קוי מתאר של יערות, חופים, מדבריות וקרחונים.
    בינות לנופים האלה הַנְשָׁמׁנֶת משוטטת,
    נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת,
    זרה לעצמה, בלתי-נתפשת,
    בוטחת-לא-בוטחת בקיומה,
    בעוד הגוף הוֶֹה וְהוֶֹה וְהוֶֹה
    ואין לו מפלט.

    תרגום: רפי וייכרט. מתוך 'סוף והתחלה'.

  • זליג

    קודם כל, אני מאמין שעינויים הם מפלטו של הפאשיזם המכוער ושאין להשתמש בהם כלל. אני מאמין שבמקרים של פצצות מתקתקות גם ככה הכללים אינם כללים והחוקרים יודעים להשתמש בכח להוציא מידע שהוא באמת הכרחי להצלת חיים (באופן מיידי ונקודתי), ולא היה צורך לתת לש.ב. הישראלי את הפרצה הנאיבית הזאת בחוק.

    אם המטרה של עינויים היא רק הוצאת הודאה, כמובן שהיא תעבוד, כי מתישהו יאיימו לחתוך לך את הזין ובשלב הזה תהיה מוכן גם להודות שהיית שומר בטרבלינקה (טקסט נמחק – אני אבחר את האופן והזמן שבו ארצה להסתכן בתביעות דיבה. תודה – יצ"ג).

    יש, עם זאת, לדייק ולציין שכאשר עינויים מהווים *חלק* מחקירה מעמיקה ורצינית, הם בהחלט יכולים לסייע לחוקרים להגיע להודאה מדוייקת מהר יותר. כאשר ישנן ראיות אמיתיות נגד חשוד, שבירת רוחו וגופו תוך כדי עימות שלו עם שקריו ועם הראיות נגדו יכולים בהחלט להביא אותו להודות מהר יותר ואפילו לדרבן אותו להלשין הלאה על חבריו לפשע ולתת מידע אמין ביותר.

    השיטות המתועבות הללו מתוארות היטב בהיסטוריה של העת האחרונה, גם בספרות. שתי דוגמאות מהעבר הלא רחוק ניתן למצוא בספרו של האנס פלאדה, "לבד בברלין" (Jeder stirbt für sich allein), בו מתוארות חקירות של הגסטפו שכוללות עינויים יחד עם הצלבת חקירות, איסוף הלשנות וראיות פיזיות, בהן אלמלא העינויים היה לוקח זמן רב יותר להוציא הודאות (אמיתיות ומדוייקות) מהחשודים.

    דוגמא שניה אפשר למצוא בעדויות של נחקרי השטאזי במזרח גרמניה (הסרט "חיים של אחרים", Das Leben der Anderen, אמור להיות די מדוייק). היה לי הכבוד לדבר עם אחד מהם (ועם כמה וכמה מזרח גרמנים שהיו נתונים תחת מעקב באופן קבוע) ולשמוע על דרכי החקירה שהוא עבר, שכללו, פרט למידע מדוייק שנאסף על ה"חתרנות" שלו (והוא אכן ניסה ליצור קשר עם גורמים אמריקנים ע"מ לברוח למערב), מניעת שינה, חקירות זהות שחוזרות על עצמן, צורת ישיבה מוזרה בה אתה יושב על כפות הידיים שלך (נסו בבית, אי אפשר לשבת כך זמן רב), משחקי חוקר-טוב-חוקר-רע ע"י אותו (!) חוקר, הצצות תכופות מבחוץ לתוך התא שלך, בידוד מוחלט מעצירים אחרים ועוד ועוד. זה עבד, שברו אותו תוך שמונה ימים. כמובן שיש פה שתי נקודות חשובות: 1. האדם לא היה סיכון בטחוני, אלא סתם בוגד בעיני הקומוניסטים (בקרוב אצלכם), ו-2. המידע שנאסף עליו היה בו כנראה די כדי לחקור אותו באופן רגיל ולהרשיע אותו בסופו של דבר. העינויים היו דרך מהירה ואלגנטית להשיג הודאה בהקדם, בלי כל הבירוקרטיה.

    • עדו

      כתבת שזה יותר 'מהיר' אבל לא שזו הדרך היחידה. אז בסך הכל מדובר בחיים קלים יותר עבור החוקרים שיכולים, אם הם ממש יתאמצו ויזיעו, להגיע לאותן תוצאות עם מי שאשם באמת, רק שזה ייקח יותר זמן.
      השאלה היא למה בעצם לחסוך את הבירוקרטיה? התשובה – כשיש לך מאסות של עצירים אז הבירוקרטיה הופכת להיות מסתם מטרד למכשול של ממש. כאן בעצם העניין.
      באופן קבוע במדינה שלנו מה שהיה פעם מוצדק בגלל נסיבות דוחקות ותנאים קיצוניים הפך להיות הכלל שלפיו כולם חיים.
      פעם היינו חלשים ועניים ועשינו עסקים עם מדינות דיקטטוריות? טוב, אז נמשיך בזה גם כשאנחנו כבר די שבעים ולא מעט ווילות נבנו בצהלה בכסף עודפי הצבא שלנו שהגיעו דרך מתווכים לידיים של איזה רוצח המונים בעולם השלישי.
      נתנו לאיזה לוינגר להיכנס לחברון כדי לחגוג ליל סדר? אישרו לכמה תמהונים להקים את סבסטיה? אז עכשיו יש בין 300,000 לחצי מיליון ישראלים מעבר לקו הירוק ולך תפנה אותם.
      גם העינויים, מאיזה עניין אפל שקורה פה ושם במקרי קצה הפכו להיות משהו שגרתי לגמרי שעושים לכל עציר ככה סתם. מסתבר שהכל מתחיל תמיד בקטן מאד.

      • זליג

        חיים קלים יותר עבור החוקרים, בדיוק נמרץ. במציאות שבה העצירים מרובים ובעל הבית דוחק. כמובן שמציאות שכזאת היא חשודה מלכתחילה, ומאפיינת מדינות טוטליטריות. עפ"י רוב הרי מדובר במעצרים המוניים של אנשים שמביעים את דעתם השלילית (ומסתמא הלגיטימית) כנגד הממשל; אנשים שלא היה כלל צורך לעצור ובוודאי שלא לחוקרם.

        לגבי מה שכתבת, שהכל מתחיל בקטן, אתה צודק בהחלט. אלתרמן כתב ב"טור השבועי" ב-1945 על חבורה של נערים יהודים שגנבו אבטיחים מנער ערבי את השורות הבאות:

        "אם מטפחים אנו חזון-גדולות אוטופי
        גם בקטנות חובה לנגוע לפרקים.
        ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי…
        במיקרוסקופ, אחיי, נגלים החיידקים."

        (מתוך: "מקרה פעוט", הטור השביעי תש"ח, הוצ' הקיבוץ המאוחד, עמ' 280-282)

    • ארז הוכמן

      הפסקתי לקרוא את התגובה במשפט "הבוגד חולה הנפש עוכר הדין יורם שפטל", אני מחזיק כי כך לא מדברים אנשים מוסריים. תתבייש.

      • זליג

        האם על אנשים מוסריים חלה חובה שלא להשתמש בשפה קשה?
        אם זכרוני עומד לי, כותב הבלוג הזה התייחס כבר גם לחבר כנסת מכהן כבוגד (וגם לקצינים בכירים בצה"ל). ועדיין אתה לא חודל מלקרוא את הבלוג הזה.
        אולי אין זה מהכשרתי להגדיר מי חולה נפש ומי לא, אבל אם יצא לך לשמוע את הרטוריקה של שפטל בתכניות הרדיו שלו, אתה יודע שהוא, לדוגמא, מאשים באופן פרנואידי את ארגוני זכויות האדם בישראל בסטאליניזם. והפחד התמוה שלו מחברי הקהילה הגאה, באשר הם הומוסקסואלים? מדובר במסקנות לא רציונליות. הכינוי "חולה נפש", כמובן בהשאלה, הוא הולם, גם אם לא מגובה בחוות דעת פסיכיאטרית. הקשב קצת לדבריו (יש הרבה חומר באתר של רדיו ללא הפסקה, כמו גם ביוטיוב).
        ולגבי עוכר דין? שפטל ייצג לא רק פושע נאצי והצליח להוציאו (בערמה ראויה להערכה) זכאי מחמת הספק (דמיאניוק מאוחר יותר הורשע כפושע מלחמה), אלא אפילו את מאיר לנסקי, מראשי המאפיה באמריקה, כי היה כנראה חשוב לו מאוד שהיהודי הכשר הזה ינצל באופן ציני את זכות השיבה ויקבל מקלט מדיני באה"ק.
        אני לא מתבייש. שיתבייש מי שדואג שמאפיונרים ימשיכו להסתובב חופשי, שפושעים נאצים יוכלו לחמוק מדינם, שמתנחלים אלימים וגזענים, אותם הוא מייצג ללא תרומה (לפי ויקיפדיה, לפחות) יוכלו להמשיך להתעמר בגזע הנחות המקיף אותם.

        • זליג

          צ"ל "ללא תמורה", כמובן.

        • האח קרמזוב

          לגבי דמיאניוק אני מאמין לשפטל שהוא מאמין בלב שלם שדמיאניוק אינו איוון האיום, ולכן נלחם על הזיכוי שלו.
          לרוע המזל, שפטל מאמין זאת מכיוון שדמיאניוק לא הגיב למילה "גוועאלד" ששפטל אמר לו במהלך פגישתם הראשונה. תסיקו מזה אתם מה זה אומר על שפטל.

  • "תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים" תוך זמן לא רב? המשטרה החשאית הזאת כבר קמה די מזמן, עכשיו היא כבר לא כל כך חשאית, יש לה אפילו אתר ברשת (http://www.shabak.gov.il/Pages/default.aspx)

  • חיים ו.

    די מסכים. אבל הסיבה היא פחות העינויים, מרבית הנחקרים יודו גם אם לא יענו אותם. ויותר הזכות של כל אדם(במסגרת ההגיון) שלא להחקר במחשכים שלא להיות נתון בסיטואציות קפקאיות ללא יכולת להוכיח את זה. אני חושב שבנסיבות בהן חקירה סטאנדרטית תעלה בחיי אדם, יש לערב גורמים שמחוץ למערכת החקירה והסיכול, קרי בית המשפט.
    יכל המחוקק להגביל את הגישה לחומר המתועד בחקירות בטחוניות, אם ישנו חשש שהחומר שנחשף בחקירה הינו רגיש מודיעינית.

    התירוץ של "שיטות חקירה" משעשע קצת משום שהנחקר אם לא מת, מכיר את שיטות החקירה היכרות אינטימית, מובטחני שכל בכיר חמאס מכיר את "שיטות החקירה" כפי שכל עבריין ותיק מכיר את "שיטות החקירה". גם כך הנשק המרכזי של חוקר ממולח אינו "שיטות וטריקים" אלא נסיון, אינטואיציה ויכולת מיקוח.

  • עדו

    " הבוגד חולה הנפש עוכר הדין"
    נשמע כמו ביטוי שגרתי ששפטל היה אומר.

  • שולה שטיינר חיפה

    נושא "הבטחון" הפך לתירוץ לכל התחלואים של מדינת ישראל, הכלכלה, החברה, המוסר, מדיניות חוץ, מדיניות פנים, השפלה, רדיפה, עינויים …הממסד מאשר בשם "הבטחון" את כל הניבזויות והעוולות – ועד שלא תקום התקוממות עממית זה לא ישתנה – ובסופו? ראו מה שקורה בכל הדיקטטורות סביב, ובהסטוריה, לא תהיה לנו תקומה עד שלא נתעשת, עד שלא נפעיל ערכי מוסר יסודיים של זכויות האדם באשר הוא אדם. החוקים הנוספים עלינו והמוטלים ע"י הממשלה הימנית נולדו בעוולה ומקיימים עוולה כלפי כל האזרחים, מי שמאשר ושותק על חוקי "ירושלים/נירנברג" אלה יסבול מהם בעתיד. היום בשם הבטחון זה הפלסטינים, מחר זה העובדים הזרים, העובדים הזמניים, מעוטי היכולת, חסרי האמצעים אח"כ השמאלנים, מחרתיים זה זה כל מי שלא עונה אמן ופועל בהתאם לממסד הזוועתי הזה, ואנו הופכים לנקודה שחורה בהסטוריה של "העם הנבחר"

  • Pingback: סקירת החקיקה הטוטאליטרית בישראל – חלק 5 – בחסות החשיכה | Atheisms()