"הארץ" דיווח הבוקר (ב') על שורה של מקרים שבהם שוטרי משטרת ירושלים העידו עדויות שקר כנגד אזרחים. כמה מהמקרים ידועים, אחרים פחות. בולט במיוחד המקרה שבו קצין משטרה העיד כי שני קטינים פלסטינים תושבי מזרח אל קודס השליכו לעברו בקבוק תבערה, ושוטר אחר העיד שאף כמעט ונפגע מאותו בקבוק התבערה – ובית משפט אחרי בית משפט, בכלל זה נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, אישרו מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותם של העצירים. רק מאוחר יותר התברר כי הקצין כלל לא היה במשמרת ביום שבו לכאורה אירעה ההתקפה.

אלה לא המקרים היחידים, כמובן. ידיעה אחרת ב"הארץ" היום עוסקת במשפטם של השוטרים שהפקירו למוות את השב"ח עומר אבו ג'ריבאן, כאשר השוטרת לבית כאווי מוסרת גרסה שבזהירות ניתן להגדיר אותה כבעייתית. כאווי לא זכרה כלום – אפילו לא את תאריך הגיוס שלה למשטרה. מה שכן זכרה, סתר את מה שאמרה בחקירתה ב-2008. אני מעריך את מחויבותו של המשרד לבטחון פנים לשילוב בעלי מוגבלויות בכוח העבודה שלו, אבל אולי בכל זאת לא צריך להתחיל דווקא עם האמנזיים.

חוסר הזכרון של כאווי הוא, למרבה הצער, תופעה רחבת היקף. ועדת אור, שבדקה את אירועי אוקטובר, קבעה שבמשטרה השתרשה תרבות של דיווחי שקר. אם מישהו חושב שתרבות השקר הזו פסה לפתע מן הארץ, או שהיא מוגבלת לשקרים לקצינים בכירים יותר, לפוליטיקאים ולוועדות חקירה, אבל נעצרת בשערי בית המשפט המקודשים, הוא כנראה שופט.

בסרט החשוב – צפו בהזדמנות הראשונה, אם עוד לא צפיתם – "שלטון החוק", אומר אחד המרואיינים, עודד פסנזון, שהוא ידע שלעתים אנשי השב"כ שיקרו לו בשבתו כשופט צבאי ("סיבנו אותו", בלשונו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק), ובכל זאת העדיף להאמין להם, כי הם היו שם כדי להגן על חייו. זו בעיה קבועה של מערכת החוק: היא מאמינה לשוטרים כמעט אוטומטית, ודאי מול מילתו של אזרח. אחרי הכל, הם אנשיה. אם לא תאמין להם, למי תאמין?

צריך להזכיר שרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בישראל – 91% – מסתיימים בעסקת טיעון. הנאשם משוכנע על ידי הפרקליטות ועורך דינו שעדיף לו להודות באשמה פחותה כדי לקבל עונש נמוך יותר. העדויות שנאספות כנגד חשודים הן לעתים קרובות מדי עדויותיהם של שוטרים – מזכרים שכתבו בזמן החקירה, למשל, ושעליהם אין כמעט אפשרות לערער. כלומר, העדויות שנחשפו על שקרי המשטרה מגיעות מתוך תשעת האחוזים של המקרים שבהם בכל זאת נערך משפט ובכל זאת היה הליך של בירור הראיות, ושבהם הצליח השופט להתגבר על הרפלקס המובנה שלו להעריך הערכת-יתר את עדויות השוטרים. כנראה שהם היו שקרנים גרועים במיוחד.

מכאן עולה שיש לנו סיבה טובה לחשוד שחלק ניכר מהאסירים שנמצאים היום בבתי הכלא הורשעו על לא עוול בכפם ובשל עדויות שקר של שוטרים. כשאדם רגיל מעיד עדות שקר, הוא פוגע במדינה; כשפוליטיקאי מעיד עדות שקר, הוא פוגע בדמוקרטיה ובמוסדותיה; כששוטר מעיד עדות שקר, הוא פוגע כמעט בוודאות בשמו הטוב של הנאשם במקרה הטוב, ושולל את חירותו במקרה הרע. אל עדות שקר של שוטר צריך להתייחס כאילו היתה קשר לשלילת חירותו של אדם.

ואף על פי כן, באופן מדהים, באף אחד מהמקרים הללו השוטר שהעיד עדות שקר לא הועמד לדין. המערכת ממשיכה לחפות עליהם, כאילו לא בגדו באופן המחפיר ביותר שבאפשר. כל זמן שהפרקליטות לא תורה מיידית לא רק על הדחתו מהמשטרה של שוטר שנתפס בעדות שקר, אלא גם על העמדתו לדין – כפי שוודאי היתה עושה במקרה של סתם אזרח – אי אפשר לומר שמערכת המשפט נוקטת בצעדים רציניים למניעת התופעה הזו. כרגע, לשוטר שמשקר לבית המשפט אין שום סיבה לפחד – במיוחד אם הוא גייס לצידו עוד כמה שוטרים. לא העכבר גנב אלא החור גנב; הפרקליטות ובתי המשפט אחראים לתרבות השקר של המשטרה לא פחות מהשוטרים עצמם. הם אלה שלימדו אותם שהשקר משתלם.

בפרקליטות יאמרו ודאי כי העמדה לדין של שוטרים שקרנים תיראה לשוטרים כרדיפה מצד הפרקליטות, ותפגע במוראל שלהם. בעסה. אלה החיים ואלה דרישות הבסיס משוטרים: לומר אמת לפחות לבתי המשפט. אם משטרת ישראל לא מסוגלת לעמוד ברף הנמוך למדי הזה, אולי הגיע הזמן לפרק את המסגרות שלה ולבנות אותן מחדש.

ועוד דבר אחד: תנועת השרלטנות הפוליטית "אם תרצו" עורכת בימים אלה תערוכה שנקראת "שבוע האפרטהייד הערבי." בהפוך על הפוך, האנשים שרוצים לחסל את זכויות האדם שלכם ושלא מוכנים שיאמרו להם שישראל מבצעת הפרות זכויות אדם, נורא מזועזעת ממה שקורה בסוריה וסודאן. אירונית, זה מזכיר משהו את התנהלותם של בכירים במק"י: מה שמוחמד נפאע לא מוכן לשמוע על סוריה, רונן שובל לא מוכן לשמוע על ישראל. ובכן, מסתבר שהמסר הזה היה קצת יותר מדי מורכב לכמה מהחסידים השוטים של התנועה, שמחו בזעם על ההתייחסות לזכויות האדם של ערבושים בזמן שהדרום חוטף טילים. באיזשהו מקום בלשכת ראש הממשלה, יחצ"ן דופק את ראשו בקיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)