החברים של ג'ורג'

כשהאחות הנאה מוכרת פרגים ממגש

אחת הטענות הנפוצות ביותר בשיח הישראלי היא שאם לא נשמור על זכר השואה, נשמור עליו אקטיבית, הרי שתוך כמה זמן מכחישי השואה ינצחו. העדים ימותו, העדויות הפיזיות יתפוגגו, ותוך זמן לא רב השואה תהפוך מהיסטוריה למיתוס. (אירונית, המקור של הטענה הוא בציבור הדתי, שהדמגוגים שלו – מתוך נסיון להחליש אנשים בדעתם, מה שהם מכנים החזרה בתשובה – ניסו לטעון שהמפגש המיתולוגי בהר סיני הוא היסטורי כמו השואה.)

הנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו, כמובן, היא שיש משהו מסוכן במיוחד בכך שהשואה תהפוך למיתוס. היא רומזת לכך שאם ישכחו את השואה, או אם יתעורר ספק לגבי אמיתותה ההיסטורית, הרי שהיא תאפשר את קיומה של השואה היהודית הבאה. היהודית – כי מקרים אחרים של רצח עם לא ממש עוררו את היהודים הציונים מרבצם. זה, כמובן, מתנגש עם התפיסה שהג'נוסייד היהודי היה אירוע ייחודי, א-היסטורי; כאלה מטבעם לא חוזרים על עצמם ואינם ניתנים לחיזוי. אבל לא זה הנושא.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה היום, ה-11 בנובמבר, לפני 93 שנים. מעצמות ההסכמה ניצחו, אבל ספק אם מאז ימיו של פירוס מאפירוס היה נצחון מר יותר. מצעד הנצחון הצרפתי נפתח במראה שכל רואיו לא ישכחו: מצעד של נכי מלחמה. האבידות היו איומות: בבית הספר לקצינים של צרפת, סן סיר, יש לוח שמציין בפשטות את מחזור 1914, שאף אחד מבוגריו לא שרד. לאחר המלחמה מקובל היה לדבר, בבריטניה, על הדור האבוד. צרפת לא התאוששה מהמלחמה וכשפרצה ב-1939 מלחמת העולם השניה, לא עמד בה הרוח לסיבוב נוסף. בבריטניה, לויד ג'ורג' – שכראש ממשלה חרק את שיניו כשראה כיצד משליך הייג הקצב מאות אלפי נערים אל הגבעות הכרותות והיערות שהפכו לגפרורים של פשנדל, ניסה להדיחו ולא השיגה ידו – התחנן בפני ארצו לכרוע בפני היטלר, ולא לצאת לעוד מלחמה. שש שנים קודם לכן, ב-1933, קיבל מועדון הוויכוחים של אוקספורד החלטה היסטורית: "הבית הזה לא יילחם למען המלך והמולדת."

זה נגמר אחרת, כידוע. כפי שיכתוב צ'רצ'יל לאחר מכן, הצעירים שקיבלו את ההחלטה ההיא יהיו אותם הצעירים שלהם "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך", מי שהביאו את "שעתה הגדולה ביותר" של בריטניה, מי שעמדו לבדם במערכה על העולם החופשי במשך שנה וחצי, עד שבגד היטלר בשותפו סטאלין.

הבריטים זוכרים את מלחמת העולם השניה, כמובן, אבל מי שישוטט בבריטניה יופתע לגלות עד כמה איתן זכרה של המלחמה הקודמת, האיומה, זו שעליה אפשר לומר שהיתה שעתה השמוטה ביותר של ארצם. אורוול העיר על כך, כשכתב על היעדרו היחסי של מיליטריזם בריטי, שהאנגלים תמיד התעניינו בתבוסות שלהם יותר מאשר בנצחונותיהם. ובמרחק הזמן, מלחמת העולם השניה, על נצחונותיה – על עדיה שעודם בחיים – מתעמעמת, והכאב של מלחמת העולם הראשונה שב ותופס את מקומו.

יום הזכרון בבריטניה, ובארה"ב, הוא ה-11 בנובמבר – לא השמיני במאי. ב-1915 כתב רופא צבאי קנדי, לוטננט קולונל ג'ון מק'קריי, את מה שהפך לשיר המוכר ביותר של המלחמה, In Flanders Fields:

In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.

השיר הפך לכה פופולרי, עד שפרגים הפכו לסימנם של חיילים מתים ושל יום הזכרון, ומי שהלך בשבועיים האחרונים ברחובות לונדון יכול היה לראות מספר גדול של אנשים לובש פרג, או חיקוי פרג, בדש הבגד – אבל נראה שהזכרון הזה כבר מתחיל להתעמעם, כי יש צורך לתמרץ אותו ולהזכיר לאנשים את הפרגים. ל"בשדות פלנדריה" יש שלושה בתים; הזכרון הקולקטיבי זוכר את שני הראשונים. השלישי, הלוחמני ("Take up our quarrel with the foe..") נשמט: הוא עומד בניגוד לזכרון כפי שהתגבש.

חיילים מחלקים פרגים ברחובות לונדון, תחילת נובמבר 2011.

הזכרון הבריטי של מלחמת העולם הראשונה הוא של אובדן, בזבוז חיים לשווא, וגעגוע. במובנים ברורים מאד זהו זכרון אנטי-ממסדי: הוא מחבק משוררים אנטי מלחמתיים כווילפרד אוון ו-Anthem for Doomed Youth שלו.

What passing bells for those who die as cattle?
Only the monstrous anger of the guns.
Only the stuttering rifles' rapid rattle
Can patter out their hasty orisons.
No mockeries for them from prayers or bells,
Nor any voice of mourning save the choirs,
The shrill, demented choirs of wailing shells;
And bugles calling for them from sad shires.

הבריטים תופסים את חיילי מלחמת העולם הראשונה – במילותיו של גנרל גרמני דווקא, אריך לודנדורף (אם כי הביטוי כנראה עתיק יותר) – כ"אריות המונהגים על ידי חמורים." למותר לציין, כמובן, ששיעור החמורים במטה הכללי הגרמני באותה מלחמה לא היה נמוך בצורה ניכרת מזה שבמטה הכללי הבריטי. העונה האחרונה, המרירה, הנוקבת, של Blackadder מציגה את המלחמה כבית משוגעים, שקפטן בלקאדר מנסה להמלט ממנו בכל מחיר. כל פרק מלעיג את הגנרלים עוד יותר. העונה מסתיימת, מטבע הדברים, במותן של כל הדמויות – פרט לגנרלים. לא שהפוליטיקאים היו מוצלחים יותר: השנים 1916-1917 הן ההוכחה המרה ביותר לחוסר יכולתם של מנהיגים, בכל הצדדים, להפסיק את שפיכות הדמים –

When lo! an angel called him out of heaven,
Saying, Lay not thy hand upon the lad,
Neither do anything to him, thy son.
Behold! Caught in a thicket by its horns,
A Ram. Offer the Ram of Pride instead.

But the old man would not so, but slew his son,
And half the seed of Europe, one by one.

never forget

התבוננו בתמונה למעלה. היא ניצבת במרכז צ'נסרי ליין שבמרכז לונדון, והיא מעלה את זכרם של 22,000 (!) ההרוגים של רג'ימנט הרובאים המלכותיים (Royal Fusiliers), רג'ימנט לונדוני, במלחמת העולם הראשונה. השם, כמובן, מעלה מיד את The Wall:

It was dark all around, there was frost on the ground,

When the Tigers broke free;

And no one survived from the Royal Fusiliers,

Company C.

They were all left behind,

Most of them dead, the rest of them dying;

And that’s how the High Command

Took my daddy from me.

אבל זו היתה "רק" פלוגה. 22,000 הרוגים הם, פחות או יותר, סך כל ההרוגים של צה"ל בכל מערכותיו. זה סך אבידותיו של רג'ימנט בריטי אחד בארבע שנים. רג'ימנט, כזכור, הוא פלוס-מינוס חטיבה: הרובאים המלכותיים של לונדון איבדו את מצבת כוח האדם שלהם 22 פעמים בערך. ועל כל חלל היו כמה וכמה פצועים. זו המצבה הרשמית; יש גם מצבות פרטיות, כמו זו שהקימה חברת ביטוח לזכר עובדיה.

never forget 2

המצבה הרשמית עדיין מכילה שרידים ל"תאווה לתהילה נואשת" שגוררת, כדברי אוון, את "השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו". במצבה הפרטית אין זכר לכל זה. יש לנו חייל שמוט, ישן יותר ממת, מוקף ומוגן על ידי מלאכיות. המלחמה, או זכר המלחמה, קיים בשורה של רבדים אחרים: לא צריך את ההתרסה הזועמת של רוג'ר ווטרס לשם כך. היא קיימת גם בשיר ההלל לחיי הפרברים של הביטלס, פני ליין:

Behind the shelter in the middle of the roundabout,

The pretty nurse is selling poppies from the tray

And though she feels she's in a play

She is anyway.

אירועים, ודאי אירועים טראומטיים כמו מלחמת העולם הראשונה, נשארים בזכרון – אם כי הזכרון משתנה, מתעמעם, מתאים את עצמו לצרכי הזוכרים, ובסופו של דבר נדחק לפינה ששמורה לו, ואחר כך נמוג, נסוג מהחיים, והופך לנחלתם של היסטוריונים. וכך ראוי שיהיה: המתים, אל להם לדרוש חזקה על החיים. טראומות צריכות לחלוף או להדחק, או שהן אינן מתירות מרחב נשימה. העובדה שאירוע כמו מלחמת העולם הראשונה משאיר חותם ניכר כל כך על בריטניה, גם 93 שנים לאחר מעשה, לא צריכה להפתיע אותנו; הטענה שאיכשהו, דווקא רצח העם המתועד והנחקר ביותר בהיסטוריה האנושית, זה שמבצעיו הרשיעו את עצמם, דווקא הוא צפוי להיעלם ולהפוך למיתוס, זו הטענה המפתיעה.

ומשום מה, דווקא הטענה הזו מקובלת מאד בחברה הישראלית. למה? זו כבר לא שאלה להיסטוריונים, אלא לעוסקים בפסיכוזות לאומיות.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • yankel

    "And no survived"
    should be
    "And no one survived"

    • איתי

      גם המילים של פני ליין לא מדויקות.

  • רן

    וואו.. לרגע שכחתי שאני בבלוג של השמאל הסהרורי המתלהם. תוך כדי קריאה תהיתי בליבי – איזה אתר זה? מאיפה זה מתורגם? כ"כ שקוע הייתי בתוכן, תוך האזנה לפינק פלויד בוכים בטאב אחר של יוטיוב.. שהפתיע אותי לגלות באיזה אתר אני נמצא

    האם אנחנו באמת חייבים שמישהו קרוב לנו ימות כדי שנוכל להגיד שמלחמה זה רע – בלי להחשב לפחדנים?
    או שמותר לנו ללמוד מניסיונם של אחרים?

    ואז אני רואה, אה, זה גורביץ' הסהרורי, המתלהם.
    אז מה אם הוא צודק, שיפטרו אותו יחד עם החבר שלו מאוניברסיטת נתב"ג.

    מרתק! תודה

    • עדו

      מאיפה בדיוק יפטרו אותו?

      • רן

        זה כאילו בציניות, שכאילו (בציניות) יפטרו את עידן לנדו מהאוניברסיטה. (כן, נתב"ג..)
        וגם את יוסי גורביץ'.

  • שימי

    פוסט נהדר !

    • ygurvitz

      תודה.

  • כשנחתנו באנגליה לפני שבוע, ראינו בעיקר בני 40-50 עם הפרגים. לאט לאט ראינו יותר מבוגרים. אתמול כבר ראיתי גם בני עשרה. לאט לאט, אנגליה מתמלאת בזיכרון. וכולי קנאה. אני חושבת שהיום ארכוש לי פופי.

  • עמית

    מרתק!!!

  • ג'ים סטיל

    הראית איזה יופי
    שרעד ברוח סתיו,
    שדה זהב דעך באופל
    והדליק נרות חצב.

    הראית איזה אודם
    שצעק למרחקים,
    שדה דמים היה שם קודם
    ועכשיו הוא שדה פרגים.

    אל תקטוף, נערי,
    יש פרחים שבני חלוף
    יש פרחים שעד אינסוף
    נשארים במנגינה.
    אל תקטוף נערי,
    יש פרחים שבני חלוף
    יש פרחים שעד אינסוף
    עם המנגינה.

  • אחוד בגק

    "לא יהיו 50,000 הרוגים, לא חמשת אלפים ואם כולם יכנסו בזמן לבתים, אפילו לא 500" …

  • מני זהבי

    מעניין שלפחות מדינה אירופית אחת עדיין חוגגת את מועד הסיום של מלחה"ע הראשונה כחג לאומי רשמי — איטליה, ב-4 לנובמבר (עבור איטליה ואוסטרו-הונגריה, המלחמה הסתיימה שבוע מוקדם יותר).
    הקטל בחזית האיטלקית-אוסטרית היה אותו קטל, ההישגים הטריטוריאליים של איטליה בתום המלחמה מינוריים יחסית (רובם אבדו לה לאחר מכן), והיקף הזוועות שהתפתחו כתוצאה מהמלחמה הזאת במזרח אירופה היה אומנם קטן מזוועות מלחה"ע השנייה, אבל התפתחותן הייתה מהירה יותר, והתוצאות של מלחה"ע הראשונה הן אולי הגורם העיקרי לכך שמלחה"ע השנייה הגיעה לאגן הים התיכון. אלוהים יודע למה האיטלקים ראו לנכון לחגוג את יום הכוחות המזוינים שלהם דווקא ב-4 לנובמבר.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      כי מוסוליני המשתמט החליט לשחק בחיילים, חזר מהעריקות שלו בשוויץ והלך להיות רגם במסייעת, ומאז לא הפסיק לאונן על זה.

      כל השוואה ל"גיבורי" ישיבות ההסדר, שכנראה אחד מהם ירה אתמול באיזה רב כי נבהל מזקנו וחשב שהוא ערבי ושאם ירה בו יהיה גיבור בישיבת ההסדר שלו כמו ביינישים אחרים ש"חשו מאויימים", מקרית אבל לא בהחלט.

      • מני זהבי

        אה, החיים מורכבים יותר.
        קודם כל, חגיגות ה-4 בנובמבר התחילו באיטליה עוד ב-1919, שלוש שנים לפני עלייתו של בניטו לשלטון (טוב, את זה דווקא קל להבין).
        שנית, אילו היה מדובר במורשת מוסוליני בלבד, היו לאיטלקים איזה 65 שנה להפסיק עם העניין הזה. והם לא.
        ככל הנראה מדובר בשריד של ניסיון לטפח גאווה לאומית (לאו דווקא במובן הפשיסטי) במקום שאין הרבה הזדמנויות לטיפוחה.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          הספר הדק ביותר בעולם: גיבורי המלחמה האיטלקים.

          הם הצליחו אפילו פעם אחת להפסיד לאתיופים!

          • מני זהבי

            בכ"ז לא כדאי לזלזל. את אוסטרו-הונגריה הם הצליחו למוטט. מה יצא מזה להם ולעולם, זו כבר שאלה אחרת.

            • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

              הפיל והעכבור הלכו במדבר.
              העכבר הסתכל אחורה.
              "יו, איזה אבק אנחנו עושים" אמר העכבר

              • מני זהבי

                סליחה, אבל מי בדיוק הביס לדעתך את הקיסרות ההבסבורגית?
                רוסיה הפסיקה להילחם בפועל בסוף 1917, רומניה יצאה מהמלחמה באותה תקופה גם כן, בבלקנים לא הייתה לחימה משמעותית ב-1918 (ובכל מקרה, הכוח הלוחם העיקרי של "מעצמות המרכז" בבלקנים היה באותה תקופה בולגרי), ואילו הבריטים, הצרפתים והאמריקאים לחמו במערב, בחזית הגרמנית. האיטלקים היו די לבד כשהם הביסו את אוסטרו-הונגריה.

          • רוזנברג

            הזלזול באתיופיה אינו במקום. המדינה העצמאית ברצף העתיקה והוותיקה בעולם – בפור עצום, שלאחר מעל 1500 שנה בהן הנצרות הייתה דת המדינה החליטה לפני כעשור להפוך למעשה ל"מדינת כל אזרחיה"…

            • מני זהבי

              מה שאינו מפריע למפלגה השלטת לדכא את האופוזיציה ולמרר את חיי המיעוטים (האתניים והדתיים) באופן כללי.

              • רוזנברג

                נכון. אבל זו לא סיבה לזלזול…

  • דני

    האמריקאים לא חוגגים את יום הזכרון שלהם ב11 לנובמבר אלא בסוף מאי.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Memorial_Day

  • אזרח

    הכל שקרים. היו אולי 5,000 הרוגים בריטיים בכל מלחמת העולם הראשונה. כל הזכרון הזה הוא קונספירציה שמטרתה להצדיק את פירוק מעצמות המרכז, ביניהן כאלו שהיו חלוצות בתחום התרבות, האומנות והכלכלה, וכמו כן להצדיק את הפיצויים האסטרונומיים שנשדדו מתושבי המעצמות הללו לאחר פירוקן. צריך להפסיק עם השקר הזה של מיליוני המתים, ולהחזיר לאימפריה האוסטרו הונגרית, הקיסרות הגרמנית, והאימפריה העות'מאנית את שטחיהן ומעמדן.

    כשהפסקה מלמעלה לא תזכיר לך דברים שנאמרים היום על השואה, גם על ידי ראשי מדינות שמנסים להשיג נשק גרעיני, תוכל להשוות בין זכר השואה לזכר מלחמת העולם הראשונה. עד אז, הקישורים המלאכותיים שאתה בונה כאן לא יחזיקו מים, אפילו אם המידע על הנצחת חללי המלחמה מאוד מעניין.

    • נירה

      נו באמת. יש מכחישי כל-דבר-שבעולם. משואת הארמנים ועד הנחיתה על הירח. אז לפי זה נקבע את סדר היום הציבורי שלנו?

    • פרט אחד, אומנם שולי בהקשר הזה אך חשוב: אחמדינג'אד איננו ראש מדינה ("נשיא" זה דבר שונה בכל מקום; הוא לא השליט באיראן ודי כבר לעזור לפסיכופט הזה לנפח את האגו.)

      • אילן

        לא נראה לי שהוא קורא את הבלוג.

  • פוסט נפלא. מרגש. למה רק טרגדיות מוציאות את האנרגיות הללו החוצה?

    לגבי העיסוק האובססיבי בשואה – כאירוע מיתולוגי, הוא מצדיק כל דבר. ללא חיבוקה המחמם של השואה, הביקורת על מעשיה של ישראל נהיית קפואה למדי.

    • ג'ו כלום

      מה פתאום? השואה מסבירה את החשיבה הישראלית, אבל בטח לא משמשת כהצדקה – ישראל מצדיקה את מעשיה כאקטים של הגנה עצמית, בדיוק כמו שארה"ב הסבירה את עצמה במלחמה הקרה או בהפצצת הירושימה ונגסאקי.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      צודק. בואו נהיה כמו הארמנים. נשב בחושך ונכבה על עצמנו סיגריות.

  • ג'ו כלום

    אז בעיקרון מה שאתה אומר לנו כאן זה "הבריטים זוכרים יופי את מלחמת העולם הראשונה, ולכן היהודים לא צריכים להשקיע זמן או אנרגיה בלהנציח את זכר השואה". כן, זה טיעון הגיוני.

  • מקלאוד המתקרא עמית

    יש לי בעיה קטנה עם ההשוואה שלך

    אם היית כותב על כך שאנחנו משתמשים בשואה להצדיק כל עוולה שהיא ואם היית כותב על לימוד השואה שמדגיש את הרגשת המצור שמנסים להשית עלינו באופן קבוע היית צודק במאה אחוז

    אבל יש הבדל קטן אך משמעותי בין זכר מלחמת העולם הראשונה לזכר השואה והוא שלמיטב ידיעתי אין מישהו שמכחיש את מלחמת העולם הראשונה ואת כמות האבדות העצומה שהייתה בה

    מכחישי שואה יש לא מעט וכשדור הניצולים ייעלם יהיה יותר קשה להלחם בהם