שכחת להזכיר גם את עזה, כסוג של הפיכה. החמאס הפלסטיני ו"האחים המוסלמים" המצריים נספרים ע"י רבים כתנועות-אחיות.ככאלה, אם מנסים ללמוד מן התקדים העזתי מה יקרה אם האחים המוסלמים יעלו לשלטון, כרגע התמונה לא חיובית.

את זה שקיומה של ישראל תלוי ברמיסת זכויותיהם של הפלסטינים לעד – את זה ידענו. זו אפילו תוכנית פעולה שאפשר לראות מתקיימת לאורך זמן, אם ישראל מצליחה להנחיל לחייליה את התפיסה שהפלסטינים אינם בני-אדם במלוא מובן המלה, ומשום כך אינם מתאימים לדמקוקרטיה.
זו דרך חיים רעה, ואני מתנגדת לה בכל תוקף, אבל אני יכולה לראות איך היא שורדת.

אבל ארגון פוליטי שזקוק לקיומו לדיכוי של *כל* אומות ערב וכל אומות האיסלאם, לעולמי עד – הארגון הזה יפורק בכוח.

וודאי שהחששות מוצדקים, אבל יש שתי נקודות שיש צורך לחשוב עליהן:
1. כשלון המודיעין כפי שהצביע עליו יוסי, כפי הנראה לא נחזתה האפשרות שהתהליך שאנחנו צופים בו יתרחש ובוודאי לא הוכנו תוכניות פעולה מתאימות. כפי שנכתב ב"הארץ", כשלון הקונספציה.
2. תפיסת ישראל כסוכנת של הסדר האזורי הישן ולפיכך מעודדת דיכוי ודיקטטורה. זו טעות איסטרטגית עליונה – מסדר הגודל של דוד בן-גוריון ב 1956 וגולדה מאיר ב 1972.

יש תופעה מעניינת אצלנו: אנחנו תמיד מופתעים. רגע, ההמונים מתעבים את הידידים שלנו בעולם הערבי? לא יכול להיות. ודרום אמריקה נופלת לידי משטרים בוליבאריים שמתנערים מאיתנו? זה בלתי אפשרי. בארצות הברית עולה נשיא שמבקש להגיע להבנות בדרך של שלום ומסתייג מאיתנו? לא הגיוני.
אבל העובדה היא שהעולם הולך לסדר חדש, ואנחנו לא חלק ממנו. והטרגדיה היא שאנחנו לא רואים את זה מגיע.

"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח, כדי לשמור על הישראלים מפני פחדיהם"

לא רק זה. מדהים גודל החוצפה של אנשים הסבורים שניתן לשעבד את זכויותיהם ורצונותיהם של מאתיים מיליון ערבים ל"תחושת בטחון" של מדינה בת 7.5 מיליון אזרחים.

זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. הניסיון לנתח את החששות הישראלים מנקודת ראות "אדוארד סעיד"-ית הוא פטטי. בדרך כלל ההסבר הפשוט יותר הוא גם הנכון (עיקרון "התער של אוקאם" בלוגיקה). כשאנחנו רואים את לבנון אירן ועזה יש לנו סיבות טובות מאוד לחשוש ממשטרים איסלאמים קיצוניים (וכן – להעדיף על פניהם משטרים אוטוקראטים כמו מובאראב או עבדאללה, זה עדיין הרע במיעוטו)

אני לא משעבד אף אחד לשום דבר. עד כמה שזכור לי אני לא שולט במצרים או בעל השפעה כלשהי על השלטון במצרים, אף על פי שלא הייתי מתנגד לכך.

אם אתה מדבר על יוהרה, אני חושב שהמצב הפוך. איני יודע מהי צורת המשטר הטובה ביותר ואין לי יומרות לקבוע אותה, בניגוד לדמוקרט הגדול ג'ורג' בוש, למשל. אני כן יודע שהעולם הריאל-פוליטי הוא מורכב יותר ממערבון זול בו יש דמוקרטים טובים ודיקטטורים חשוכים ורעים. לנין, חומיני, רובספייר וחבריהם לימדו אותנו מספיק על מהפכות עממיות בכדי לדעת שבדרך כלל הן לא נועדו להיטיב עם אותם "מדוכאים" עלומי שם, אלא עם הבני זונות שמחליפים את הבני זונות הקודמים.

התרחיש הוא מובטח משום שזוהי המציאות הפוליטית במצרים. אם הייתה אופוזיציה חילונית, מתונה ופרו-מערבית הסיפור היה אחר, אך כרגע השלטון הנוכחי הוא האלטרנטיבה המסוכנת פחות ביותר למערב.

בדרך כלל אותם אידאליסטים הבטוחים שמכירים מה טוב יותר למדוכאים הופכים למדכאים הגדולים ביותר.

כל מה שאני יכול לעשות הוא לבקש להגן על אורח החיים הליברלי-דמוקרטי שאני מבקש לנהל באורח חופשי. מפני הליברמנים, מפני האנסטסיה מיכאלים, וגם מפני החומיינים והאחמדניג'אדים.

כרגע נדמה כי גם בישראל וגם ביתר המזה"ת משתלט הפונדמנטליזם הפסיכוטי על השיח ועל הממשל, ומי שמכנה עצמו שמאל צריך להילחם בוועדות החקירה ובהפקעת זכויות האזרח בישראל, אך במקביל גם להיזהר מלהפוך לתומכם הנלהב של מחמוד א-זהאר, חאלד משעל או נסראללה.

אלו מנוולים ואלו מנוולים.