החברים של ג'ורג'

הלהבות ההן, ומה שלפניהן (ואחריהן)

כשהעלו אז אנשים על המוקד, המוקד היה בדרך כלל בערך בגובה אדם. הנידון למוות היה נקשר אל המוקד, זרדים היו נערמים סביבו ולמרגלותיו, טקס קצר היה נערך (לעיתים היה הנידון מוחל פומבית לתליינו, דבר שהיה ממוסס את הקהל, ותמיד היה קהל, בדמעות), והזרדים היו מוצתים. מאחר והנאשם היה מוקף בזרדים, העשן שהגיע מכל עבר היה חוסם את כניסת החמצן; תוך זמן קצר היה הקורבן מת בחנק.

לא כך נעשה ב-30 במאי 1431, לפני 577 שנים, בהוצאה להורג שנערכה ברואן. על עמוד המוקד הועמדה במה גבוהה וקטנה, ועליה אולצה הנידונה לעמוד. רוצחיה – המשפט היה כה לא תקין, עד שרשם בית המשפט סירב לזהם את שמו בחתימה על הרשומות, ובכה בעת ההוצאה להורג – רצו שלאיש לא יהיה ספק בכך שמתה, ושהכל יראוה.

הבמה היתה גבוהה מדי; העשן התפזר בטרם הגיע אל ראשה; היא נצלתה למוות בתהליך ארוך ומיוסר, שלווה בזעקותיה. לאחר מכן שרפו רודפיה את גופתה פעמיים נוספות, ופיזרו את האפר בנהר. תליינה, ג'פרי תראג', התוודה לאחר מכן שחשש כי העמיד את נפשו בסכנה חמורה של קללת נצח. אחד החיילים האנגלים שנכח במקום קרא באימה "קדושה שרפנו!". הוא הקדים את זמנו ב-489 שנים.

הנידונה היתה ז'אן, בתו של ז'אק, איכר עשיר ביחס מהכפר דומרמי (Domremy) שאז היה בדוכסות באר וסופח לימים למחוז לוריין; היום הוא נקרא Domremy La Pucelle, "דומרמי של הנערה". ז'אק לא נולד במקום; הוא בא מכפר אחר, ארק. שמרנותם של הכפריים הפכה אותו, גם שנים רבות אחר כך, לז'אק ד'ארק. את השם הזה העביר גם לבתו. ז'אן היתה בת 19 בעת הוצאתה להורג. מעולם לא למדה קרוא וכתוב.

* * * * *

בילדותה היה מעט שיעיד על סופה. כמו ילדות אחרות, היא רעתה את עדרי אביה – אלא בזמנים שבהם פשטו חיילים על האזור, ואז הוברחה עם הילדים, הנשים והבקר אל טירה באי סמוך. כמו ילדות אחרות, חלק גדול מזמנה הוקדש לאותה מלאכה נשית, הטוויה; ובמשפטה היא התגאתה שאין טווה טובה ממנה בדומרמי כולה.

היא קיבלה חינוך קתולי קפדני, והקפידה הרבה יותר מאחרים על כך; חברי הילדות שלה יעידו לימים שתמיד נראתה מסתובבת באזור הכנסיה, מתוודה הרבה יותר מהמקובל ומשתתפת בכל מיסה, ושקנטוריהם על כך הביכו אותה. שומר הכנסיה יעיד במשפט הזיכוי שלה שכאשר היה מתרשל, ולא מצלצל בפעמונים, היתה נוזפת בו על כך.

חבריה נהגו לבקר את "עץ הפיות", שאמור היה להביא ברכה, ורקדו סביבו; היא התלוותה אליהם, אבל לדבריה "שרה יותר מאשר רקדה". עם זאת, היא הודתה שכאחרים, היא טוותה זרים ותלתה אותם על העץ; שופטיה יאחזו בכך כדי להרשיע אותה בסגידה לפיות. צעיר מקומי טען שהבטיחה להנשא לו; היא הכחישה את הדבר; הוא גרר אותה לבית משפט בטענה שהפרה את הבטחתה; בית המשפט פסק לטובתה וקבע כי לא היתה כל הבטחה.

ואיך תהיה? לתלונותיה של ז'אן על הצלצול הבלתי סדיר בפעמונים היתה סיבה: כך, בצלצולם, היתה שומעת את הקולות שלה. שתי קדושות, קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, ומלאך אחד – מיכאל, וראוי לציין שהוא הלוחמני שבין המלאכים – דיברו אליה, לדבריה. את הקולות, אמרה שנים לאחר מכן, במשפט על חייה, שמעה החל מגיל 12; עם ידידיה בכפר ועם הוריה לא דיברה על כך. אולי חששה מלעג נוסף, אולי מגרוע מכך; ציידי המכשפות כבר נראו בארץ.

* * * * *

הימים ימיה השחורים ביותר של ממלכת צרפת. ב-1415 השמיד מלך אנגליה, הנרי החמישי, את צבא צרפת בקרב אז'ינקורט. בניגוד לאגדות, לא היתה הרבה גאונות טקטית בקרב ההוא: האבירים הצרפתים פשוט המשיכו בנוהל ההתאבדותי שלהם, שכבר גרר שתי תבוסות גדולות במלחמה – בקרסי ובפואטייה – שהורכב מהסתערות לעבר האויב המבוצר, ויהי מה. כמו בשני הקרבות הקודמים, טבחו קשתים אנגלים פשוטי עם אלפי אבירים משוריינים, מנוונים, שלא השכילו לקלוט שהמלחמה מכילה תמרונים נוספים פרט להסתערות. זו היתה התבוסה השלישית, אבל לכל נראה שהיתה האחרונה. שלושה דורות של אבירים צרפתים שכבו, מטועני חיצים, בשדות הקרב; יותר מדי מהם מתו משיקום דור רביעי.

שארל השישי המשוגע, שלא תפקד במלואו מזה שני עשורים ושממלכתו התפוררה בשל כך, נכנע; את בתו קתרינה השיא להנרי; והוסכם כי בנם של הנרי וקתרינה, הנרי השישי, יהיה מלך צרפת ואנגליה. הנרי החמישי מת בחטף ב-1422, והוא בן 35 בלבד; בנו היה אז בן שנה בלבד.

תקופת שלטונם של ילדים, ודאי פעוטות, תמיד רוויה אסונות. הועמד עוצר, והוחלף; ב-1426 היה נציג המלך בצרפת, הדוכס מבדפורד, לעוצר. הנצחון האנגלי לא היה מושלם: לשארל השישי היה בן, שהתיימר להיות שארל השביעי. אבל הנצחון האנגלי היה קרוב: כוחותיו של שארל היו מועטים, דוכסות בורגונדיה החשובה והעשירה מרדה בו ועברה אל האנגלים, הוא מעולם לא הוכתר, רוב כוחותיו היו, ב-1429, נצורים באורליאן – אבל המכה הכבדה מכולן הגיעה דווקא מצד אמו, איזבל, אשר הכריזה כי הוא כלל אינו בנו של שארל השישי, כי אם ממזר. והיא, כפי שאמרו אפילו כמה מתומכיו, אמורה לדעת. בדפורד יכול היה להניח בבטחה שנותרה לו רק מלאכת טיהור לא מסובכת במיוחד.

ותבוא ז'אן.

* * * * *

היא ניסתה עוד קודם לכן, בגיל 16. היא שכנעה אחד מקרוביה, דוראן לקסר, להסיע אותה אל המצודה הקרובה, אל האציל המקומי רובר דה בודריקור. הלה, אביר קשוח, התייחס בסרקזם, סביר למדי בהתחשב, לטענתה שהיא מיועדת להמליך את שארל ולהציל את ממלכתו, ובעט אותה בחזרה הביתה. היא שבה שנה מאוחר יותר, ב-1429, נחושה יותר; את השנה העבירה, ככל הנראה, בהפצת האגדה העתידית על עצמה, על נערה שתצא מלוריין ותגאל את צרפת. בודריקור סירב שנית, אבל הפעם בהיסוס; בשלישית נעתר.

ראוי לציין שהיא לא ראתה את עצמה כצרפתית. שוב ושוב היא, ובני כפרה, מתייחסים לכך ש"הלכה אל צרפת": זו עדיין לא היתה מדינה, עדיין לא אומה, אלא ממלכה, והם לא היו נתיניה. צרפת של ז'אן ובני דורה היא המקום שבו שולט מלך צרפת. ז'אן, למעשה, מולידה את הלאומיות הצרפתית – בין השאר משום שלא היתה לה כל סיבה לנאמנות לשארל. הוא לא היה אדונה.

כך או כך, בודריקור צייד אותה בבגדי גבר – הכרחיים לרכיבה מהירה – והיא מעולם לא שבה אל בגדי אשה עד ימי האחרונים. הוא הביא אותה לשינון (Chinon), שם התבצר שארל. יועציו לא היו בטוחים שפגישה בין השניים היא רעיון מוצלח; היו לשארל מספיק צרות, והוא היה צריך מגעים עם פסיכית או מכשפה כמו חור בראש. מישהו הגה רעיון: ז'אן תובא, אבל בפניה יוצג אדם אחר בתור שארל; אם היא תאמין לכך, סימן שאין היא מונחית על ידי הקדושים, כפי שטענה, אלא סתם משוגעת.

וכך היה. ז'אן הובאה אל החצר, אדם אחר – יש מי שאומר שמדובר היה בז'יל דה ריי, לימים חברה לנשק, אשר שמעו יצא לו, שנים לאחר מעשה, דווקא כרוצח סדרתי, אבל אין ראיות לכך – התחזה לשארל. ז'אן התעלמה ממנו לחלוטין, עקפה את הכס המלכותי, חדרה אל בין שורות החצרנים ושלפה משם את הנסיך המסתתר. מבחינת שארל, ומבחינתה של הכנסיה לימים, היה זה הנס המשכנע; אבל ברנרד שאו יעיר, בצדק לדעתי, שסביר הרבה יותר שמדובר בחוש השיפוט המשובח שלה, שהבחין במתחזה שמתקשה להבליע צחוק על הכס ובאיש בקרב החצרנים שהכל נוהגים בו כבוד מוגזם.

לאחר חקירה קצרה בידי תיאולוגים – שכן המבחן שעברה בשינון הוכיח יכולות על טבעיות, אבל לא את מקורן – הוכרזה ז'אן כשליחה אמיתית של האל. היא שכנעה את שארל להעמיד לרשותה צבא, ובשורה של פעולות צבאיות מהירות, בהן הפגינה שליטה טקטית יוצאת דופן, היא הביסה את המצור על אורליאן והביאה לכניעת האנגלים במקום. עירו הגדולה היחידה של שארל היתה עתה חופשיה; אגדתה של ז'אן, "הנערה מאורליאן", הלכה לפניה.

במהירות, שכנעה את שארל להסתער על ריימס, העיר הקדושה שבה הוכתרו מלכי צרפת מימי קלוביס והלאה. הפעולה הוכתרה בהצלחה מלאה, והטיעון העיקרי כנגד שארל – אי הכתרתו – נמוג. האנגלים לא ישובו לנצח במלחמת מאה השנים; מעתה, יהיו בנסיגה. הנרי השישי לעולם לא יוכתר בצרפת, אם כי האנגלים יחזיקו בנתחים מצרפת עד ימי מארי שטופת הדמים, שלדבריה חור בצורת קאלה יימצא בליבה עם מותה.

ז'אן נלחמה אחרת. לא עוד מלחמה טוטאלית כלפי האיכרות ולוחמה אבירית כלפי אנשי הצבא; לא עוד שביתות נשק של כבוד, לא עוד חילופי שבויים טקסיים, לא עוד הסתערויות אוויליות אל חודי חניתות ועמדות מבוצרות בשם תהילה נואשת. מלחמת גרילה עיקשת, קטנה ואכזרית; תקיפתם של כוחות קטנים, מבולבלים, בשטח לא להם; המנעות מקרבות גדולים, שם האגו האבירי, הדרישה להסתערות פרשים ויהי מה, יצליח שוב להמיט אותן תבוסות מפוארות.

שלוש פעמים נפצעה; השלישית, במאי 1430, באחת מפשיטותיה הקטנות ליד פאריס, גם נלכדה בידי הבורגונדים. היא ניסתה להמלט, נפצעה שוב, הועברה למגדל גבוה שממנו קפיצות לא יועילו. למרות תחינות בני משפחתה ותומכיה, נמנע שארל מלפדות אותה מידי הבורגונדים; הללו מכרו אותה בסופו של דבר לאנגלים. בדצמבר 1430 החל משפטה.

זה היה קרב לא הוגן מלכתחילה. הוא גם לא היה חוקי. ראש השופטים, הבישוף קושון, לא היה ראוי לשמש בתפקידו, משום שהמשפט לא נערך בדיוקסיה (המחוז הכנסייתי) שלו. יתר על כן, בהתחשב בכך שנצחונותיה של ז'אן הביאו לגירושו מבישופותו – הוא היה תומך האנגלים – אפשר לומר בזהירות שהוא סבל מניגוד אינטרסים מסוים.

ז'אן עתרה לאפיפיור. זו היתה זכותה החוקית. שופטיה סירבו להעניק לה אותה. היא ביקשה לקבל את המיסה – כבר ראינו כמה היתה חשובה לה – והם סירבו לה את החסד הזה. חצי שנה עמדה נערה אנלפבתית, פצועה, מבודדת לחלוטין, שאיום של אונס מרחף עליה כל העת, מול עשרות אנשי כנסיה מלומדים, שניסו להפילה במלכודות דקות מן הדק – ויכלה להם.

רשומות המשפט (הספר הזה מומלץ בחום) הן קריאה מרתקת. בין השאר שאלו אותה חוקריה אם היא שרויה במצב של חסד. תשובה חיובית היתה מרשיעה אותה ביוהרה; תשובה שלילית היתה מציגה אותה כחוטאת. היא ענתה "אינני יודעת, אבל אני מאמינה ומתפללת שכן".

בסופו של דבר נמאס עליהם המשחק. זה לא היה בית משפט, והם לא היו שופטים; תפקידם היה להציג את המושיעה של צרפת, מכתירתו של שארל, כמכשפה או מינה, ולשרוף אותה. בתשיעי במאי 1430 איימו לענותה; היא השיבה שהעינויים לא יגרמו לה לתת תשובות אחרות, ושבכל מקרה תטען שהתשובות הוצאו ממנה בעינויים. האינקוויזיטורים נסוגו.

לבסוף, ב-24 במאי, הוצאה אל בית הקברות של הכנסיה הסמוכה, שם הוקרא גזר דינה: הוצאה להורג בשריפה. מבוהלת, רחוקה מפעמוניה ומקולותיה, היא מעדה; היא חתמה על כתב שבו היא מודה בכל המיוחס לה. ועל פי חוק, בכך זה אמור היה להסתיים: החוטא המתוודה על חטאיו לא יומת.

התבוסה הזו לא היתה לטעם שופטיה, וגם, כמסתבר, לא לטעמה. לא ברור מה קרה בין ה-24 במאי ובין ה-30. לדרישת שופטיה, היא החליפה את בגדי הגבר בשמלת אשה לאחר שחתמה על ההודאה. אבל, משביקרו אותה שופטיה בכלא, ב-26 בחודש או ב-27 בו, הם מצאו אותה בוכה, ולובשת בגדי גבר.

שמועות עקשניות אמרו ששומריה, כדי לשבור אותה, כדי לרסק את תפיסת הבתולין שהיתה מרכזית לה, אנסו אותה. היו שטענו שהדבר בוצע בפקודתו של בדפורד, שהביע אי שביעות רצון מהתפנית במשפט. ז'אן עצמה, אף שהתלוננה בעבר על איומי אונס, לא העלתה את הטענה הזו, ודבריה לפני השריפה, כשקוננה על כך שהיא נשרפת בתולה, מכחישים אותה. איש לא התרברב במעשה. הכנסיה הקתולית, אף שהיא טוענת שמתה כבתולה, מונה בין שאר תכונותיה כקדושה את ההגנה על קורבנות אונס.

לא ברור מה קרה לבגדי האשה שלה. יש עדות שאומרת ששומריה אילצו אותה להתפשט, לקחו את שמלתה, והשאירו אותה רק עם בגדי הגבר. כך או כך, קושון קפץ על המציאה: החזרה לבגדי גבר הפכה את ז'אן למינה החוזרת לסורה. כשנודע לו על כך, הוא מחא כף ואמר: Capta est – היא נלכדה.

כשהובאה שוב בפני השופטים, היא חזרה בה בעוז מהודאתה. הקולות שלה שבו, היא אמרה, והם האשימו אותה בבגידה. שוב לא תתכחש להם. לא נותר עוד כל מרווח. במחווה חריגה, חסרת תקדים, הניח קושון למינה חוזרת לסורה להתוודות ולקבל את המיסה; אולי חשש לנשמתו שלו. בכיכר כבר הוכן המוקד, נישאה הדרשה; הכומר רמז שז'אן היא זונה של חיילים.

הוציאוה, ותשרף.

* * * * *

בשנים שלאחר מכן ישלים שארל את ההשתלטות על ממלכתו. הוא יעביר את הבורגונדים לצידו ויביס את האנגלים. אבל אסור לו, למלך צרפת, שכתרו יהיה תלוי לו על צווארו כמתנתה של מינה מורשעת ושרופה. הפעם הקשיב לתחינתה של איזבל רומי, אמה הקשישה, שקוננה על שמה של הילדה שגידלה; ומשפט חדש נפתח. ב-1456 הוא הסתיים בזיכוי מוחלט.

משחלף מספיק זמן, החלה הכנסיה, בזהירות, בהליכי קאנוניזציה. כל הנושא היה מביך מאד: בית דין כנסייתי דן אשה חפה מפשע למוות תוך ביצוע כל עבירה אפשרית על החוק, ביצע את פסק הדין (אה, סליחה, הפיקציה המזוהמת – העביר את הנידונה לידי השלטונות האזרחיים בצירוף תחינה שיחוסו על חייה), ועכשיו מתברר כי הוציא להורג קדושה. ב-1909 הוכרזה ז'אן כ-Beata, מבורכת; ב-1920, בעוד צרפת מדממת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוכרזה סופית כקדושה.

השפעתה היתה עצומה. מעבר להפיכת הגלגל במלחמת מאה השנים, אין אפשרות להעריך את השפעתה של האיכרה מלוריין על הלאומיות הצרפתית – וזו מעצבת את תודעת הלאומיות עד ימינו. בימי המהפכה הצרפתית, שימשה אדישותו של שארל לגורלה כהוכחה לאדישותם של המלכים כולם לעם כולו, והיתה זרז תעמולתי לעריפתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טובי הסופרים והמשוררים, מוולטר ועד ג'ורג' ברנרד שאו, עסקו בדמותה. בשנים האחרונות, הפכה לסמל של הימין הקיצוני בצרפת, וסבלה מסרט גרוע במיוחד.

* * * * *

It was deep into his fiery heart
He took the dust of joan of arc,
And then she clearly understood
If he was fire, oh then she must be wood.
I saw her wince, I saw her cry,
I saw the glory in her eye.
Myself I long for love and light,
But must it come so cruel, and oh so bright?

Leonard Cohen, “Joan of Arc”

וכל זה לא עונה על השאלה איך זה קרה. זה לא אמור לקרות, לעזאזל. נערה אנלפביתית ששומעת קולות בצרפת של המאה ה-15 אמורה לגמור בתור מקבצת נדבות או קורבן ללינץ' מצד המקומיים. אבל זה קרה.

מה היא שמעה? מה גרם לה להסתובב? למה הלכה הרחק ממולדתה, בימים שבהם אנשים לא הרחיקו מעבר לעיירת השוק הקרובה? מדוע יצאה מן החוג המגן של בני משפחתה וסנדקיה הרבים, חברים שאהבו אותה, והלכה אל בין זרים? מנין הנחישות לעמוד בלעגו של בודריקור, עד שנשבר? מנין החוש הטקטי, שעלה משמעותית על זה של בני דורה, והמלומדים במלחמה שבהם? מנין האומץ לעמוד בשלוש פציעות, בימים שדי היה בשריטה קלה כדי להביא למוות מזיהום? מנין החוש הפוליטי שלא טעה, שהבין שריימס חייבת לבוא אחרי אורליאן? כל פעולתה נמשכה שנתיים. איך למדה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן?

מה היא ראתה, שלא ראו אחרים? מנין היכולת הקלילה כל כך לדלג בין שאלותיהם של אינקוויזיטורים כפרקליטה מנוסה? איך, לעזאזל, לא פחדה? מה קרה בימים ההם שבין הכניעה והעמידה מחדש על עקרונותיה?

היסטוריונים אינם אוהבים חידות נטולות פתרון. במוחות מסויימים עדיין מנסרת התפיסה המרקסיסטית הישנה, שגורסת שלפרטים אין מקום בהיסטוריה, שהיסטוריה היא בסך הכל משחק של כוחות, כוחות בלתי נודעים ובלתי מודעים. אילו שמעה על כך ז'אן, ודאי היתה צוחקת בקול – חוש הומור נאה היה לה – והלעג מגרש יפה רעיונות אוויליים. אבל מאיפה באה?

האם הכל היה הרפתקה גדולה, נסיון נואש לפרוץ את הגבולות הלוחצים כל כך, החיים הקטנים כל כך, שנועדו לך? איך מדדת את ההבדל בין מה שהיו חייך ובין מה שיכלו להיות? האם הימרת במודע? הנבואות הללו שפיזרת סביב עצמך – מנין באו? כמה אמת היתה, כמה הזיה, כמה בדיה? איך זזו החיים סביבך, פינו לך מקום – עד ששילמת את מחיר החריגה מהשורה? גבר, לו היה במצבך, ודאי לא היה עומד לדין. הלא ידעת זאת? מה קרה כאן? באיזה מגרש שיחקת? על מה חלמת? מה היה באותם פעמונים שאהבת כל כך? מאיפה באת, גבירתי מדומרמי, ולאן את הולכת? דברי אלי, אני מקשיב.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • דחליל

    רשומה מקסימה ומרגשת.
    תודה.

  • דודי קינג

    פוסט מרתק ומשובח. יישר כח, כן ירבו.

    בתור מי שלמרות הכל במוחו עדיין מנסרת התפישה שתרומתו של קרל מרקס לחקר ההיסטוריה (או להגות האנושית בכלל) היא לא מבוטלת, אני חייב לציין שיש שני מיתוסים רומנטיים מרכזיים במלחמת מאה השנים שהמחקר המודרני קבע שתרומתם לנצחון היתה שולית ממה שנהוג לחשוב: הקשת הארוכה מהצד והאנגלי, וז'אן ד'ארק מהצד הצרפתי.

    על קצה המזלג, ניתן להזכיר שהקשת הארוכה היתה כלי הגנתי מאוד מאיים ומאוד אפקטיבי, אבל ככל הנראה לא משהו שיכול היה להכריע לבדו קרב כיבוש. היא הצילה את האנגלים מתבוסה מוחלטת בכמה קרבות, ואפשרה להם לתקוף מחדש לאחר שהתאוששו, אבל תרומה לא פחותה לכיבוש צרפת היוו הפרשים האנגלים הקלים. אלו ויתרו על השריון הכבד המסורתי למען יכולת תמרון רבה יותר, ולמען היכולת לרדת מהסוס ולהלחם על הקרקע לצד חיל הרגלים בעת הצורך. לאבירים הכבדים שעמדו מולם היתה הרבה פחות גמישות טקטית, מה גם שכלי נשק חדשים שנכנסו לשימוש בקרב חיל הרגלים הפחיתו את יעילות השריון שלהם.

    מנגד, ז'אן ד'ארק היתה ללא ספק הניצוץ שהצית את להט הקרב בקרב הצרפתים, אבל מי שניצח בקרבות הלכה למעשה היו ה"פלוגות הסדירות", יחידות הצבא הסדירות הראשונות במערב מאז הרומאים, שהקים שארל השביעי בכלל אחרי הוצאתה להורג. ביחידות אלו לראשונה לחמו ביחד אצילים לצד פשוטי עם בתפקידים מוגדרים במערך קרבי ממושמע. דבר זה היה אפשרי, ככל הנראה, בשל גרעין של תפישה לאומית שהיה קיים כבר לפני ז'אן ד'ארק, שדמותה ומותה עזרו לגבש לאומה בעלת זהות מוגדרת. בנוסף, זמן מה לאחר מותה של ז'אן ד'ארק ולקראת סוף מלחמת מאה השנים נכנסו אבק השריפה והתותחים לשדה הקרב, עניין מאוד בעייתי לחיל המצב האנגלי, שהסתמך בעיקר על מצודות וביצורים. עתה, היו אלו האנגלים שנשק חדש וטקטיקות חדשות עמדו להם לרועץ. ז'אן ד'ארק היתה המיתוס המכונן של הלחימה הצרפתית בכיבוש האנגלי, ובכל היה עיקר כוחה (ולמיתוס, כידוע, יש כוח אדיר). הניצחון הצרפתי עצמו הושג במהלך יותר מעשרים שנות לחימה מרות ורבות תהפוכות שנמשכו אחרי הוצאתה להורג.

  • ygurvitz

    דודי, אין ספק שז'אן לא ניצחה במלחמה, אבל היא השיגה כמה נצחונות חשובים, שינתה את התפיסה ובכלל זה את התפיסה הצבאית (המנעות מקרבות גדולים, שינוי בכללי הקרב והיחס לאויב), והביאה להכתרתו של שארל. לא טענתי מעבר לזה.

    אשר לקשת הארוכה, היא היתה קרדינלית בשלושת הקרבות הגדולים. לא התייחסתי אליה, כי לדעתי היא היתה כלי מועיל בעיקר בהנתן התפיפה של אבירי צרפת של הסתערות בכל מחיר (בכלל זה, במקרה אחד, דרך הקשתים שלהם-עצמם). אבק השריפה שימש את שני הצדדים במידה שווה, כמו למשל במערכה של הנרי החמישי ב-1415. נושא קריטי נוסף הקשור לנצחון הצרפתי הוא מלחמת האזרחים האנגלית ("מלחמת השושנים"), שמנעה מן האנגלים לחזור במהירות למתקפה אחרי 1453.

  • יופי של פוסט, אבל תיקון או שניים בקשר להסטוריה הצבאית:

    "הימנעות מקרבות גדולים" היתה האסטרטגיה הצרפתית הרגילה במה שמכונה "מלחמת מאה השנים". האסטרטגיה האנגלית, לעומת זאת, היתה לכפות קרבות כאלה.

    השיטה היתה פשוטה. האנגלים היו נוחתים על חופי צרפת ומתחילים לשרוף ולטבוח כל מקום יישוב שבו נתקלו כדי לגרום לנזק כלכלי ישיר לאצילי צרפת, ואילו הצרפתים ניסו לעכב את התקדמותם וכך למזער את הנזק עד שמשאביהם ייגמרו והם ייאלצו לסגת חזרה לאנגליה עד הפעם הבאה. האנגלים הצליחו לגרור את הצרפתים לקרבות הנ"ל, וניצחו בהם.

    הסתערות פרשים משוריינים בשורות צפופות היא כנראה מיתוס. כלומר, זאת טקטיקה שהיתה קיימת, אבל השימוש בה היה מצומצם למדי, וחלקה נופח ברשומות מאוחרות יותר שעסקו ברומנטיזציה של האבירים לאחר שהם כבר הפסיקו להתקיים.

    למעשה, רוב הלחימה התרחשה בעמידה, ושם הקשתים, שהיו מפשוטי העם, מילאו תפקיד מכריע. אני אומר "הקשתים" ולא רק "הקשת" מפני שחיצים כשלעצמם לא הספיקו כדי לחסל כוח של לוחמים בעלי שריון לוחות מלא, אבל הקשתים, אחרי כמה מטחים, ירדו לשדה הקרב וחיסלו את האבירים הפצועים בעזרת סכינים ופטישי קרב.

  • Pingback: The Daily Dolly 1/06/2008 at The Daily Dolly()