החברים של ג'ורג'

עבדאללה אבו רחמה, לחופש נולד

בית דין צבאי גזר אתמול (ב') 12 חודשי מאסר על עבדאללה אבו רחמה, אחד ממארגני ההפגנות בבילעין. הוא הורשע באוגוסט בסעיפים של "הסתה" ובהשתתפות בהפגנה בלתי חוקית. מאחר והוא נמצא במעצר כבר עשרה חודשים, הוא צפוי לשחרור בתוך חודשיים – אלא אם, כפי שמציין ynet, יופעל נגדו מעצר מנהלי.

המשפט האחרון הזה אומר כל מה שצריך לדעת על מערכת הכיבוש שבנתה ישראל בשטחים: גם אם בית המשפט יורה על שחרורך, תמיד יש אפשרות למערכת הבטחון לשים עליך יד. הסעיפים שבהם הורשע אבו רחמה מגוחכים: כפי שאפשר לראות מנייר העמדה של בצלם בנושא (זהירות: PDF), אין למעשה לפלסטינים אפשרות לארגן הפגנה חוקית, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי. הפקודה הצבאית הרלוונטית (צו 101) יוצאת מנקודת הנחה שלתושבי השטחים הכבושים אין זכות ביטוי, והיא מכילה סעיפים נהדרים נוסח הגדרת תהלוכה כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל", ו"אסיפה" מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה". חנוך לוין היה חוגג על נבלות משפטית כזו; הפלסטינים נאלצים לחיות תחתיה. "אסיפה" איננה בהכרח פומבית: גם כינוס בבית פרטי יכול להיחשב להפגנה.

אבו רחמה הואשם גם בשני סעיפים נוספים, ידוי אבנים ו"אחזקת אמצעי לחימה". הסעיף האחרון התייחס לרימוני גז שכבר נורו לעבר מפגינים, אותם אסף אבו רחמה כאמצעי הסברה. אפילו בית הדין הצבאי לא קנה את הלוקש העלוב הזה.

בבצלם מציינים שמאז הסכמי אוסל, נמנע הצבא משימוש בסעיפי ההפגנה והתהלוכה של צו 101, בעוד שהם שימשו אותו לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. אבל לאחרונה, שבו כוחות הבטחון לעשות בהם שימוש. אבו רחמה לא היה המטרה הראשונה של סעיפי ההפגנה והתהלוכה; הצבא ניסה להפעיל אותם בתחילת 2009 כנגד אחמד חסן חליל עוואד, ממארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבודרוס. כמו אבו רחמה, עוואד ידוע כתומך בהתנגדות לא אלימה. כתב האישום כנגדו – שהוגש כאשר הוחזק במעצר מנהלי, מה שעשוי להעיד על רצון להדביק לו תיק כלשהו – קרס בשלב מוקדם, כאשר ההגנה ציינה שהתביעה לא מייחסת לו ארגון של הפגנה או תהלוכה במקום ובזמן ספציפי, כך שאי אפשר להתגונן מפני התביעה.

לא במקרה שבים הסעיפים האלה לככב בבתי דין צבאיים אחרי 15 שנים של העלאת אבק. הם מיועדים לדכא את ההתנגדות הלא אלימה לכיבוש הישראלי. התנגדות כזו מפחידה את הממסד הישראלי הרבה יותר מהתנגדות אלימה: ברגע שפלסטיני מרים אבן, לצה"ל ולמג"ב כבר יש תירוץ לירות בו. (כמובן שגם במקרה זה, האכיפה הכפולה בגדה מרימה את ראשה: מתנחלים מטילים אבנים לעיתים קרובות על פלסטינים ועל אנשי כוחות הבטחון, אבל נעשה להם נס משמיים, האבנים שהם מטילים אינן משום מה מסוכנות, ועל כן אין מפעילים נגדם "אמצעים". שכבר נאמר, יש אבנים עם לב אדם). הפעלת אלימות כנגד הפגנה לא אלימה, בעידן "האח הקטן" שבו כל פעולה מצולמת ומתועדת, גוררת עוד תבוסה בקרב הבלתי נגמר על תדמיתה של ישראל.

האם הנצחון נראה באופק? מפגין בבילעין, מארס 2009

אז ישראל מנסה לסלק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה, משאירה את השטח נטול פעילים שירגיעו את הזעם, שיתעלו אותו לכיוונים שישלול מישראל תירוץ לאלימות. ישראל וצה"ל, משתוקקים לאלימות. בה הם יודעים לטפל. רק שנראה שהפעם גם גזר הדין פועל כנגד ישראל. משהו השתנה, התהפך. הבלוגר האמריקני המשפיע מת'יו איגלסיאס, שהיה בביקור בישראל בימים האחרונים, הגדיר את אבו רחמה כתשובה האפשרית ל"איפה הגנדי הפלסטיני". הוא אמר, בצדק, שמחאה כזו מצליחה רק אם העולם שם אליה לב: ונראה שהוא מתחיל להקשיב. מאסרו של אבו רחמה סוקר בלוס אנג'לס טיימס (ראוי לשים לב למרכאות הכפולות שבהן הוא משתמש לתיאור סעיפי האישום), ב-BBC, וב-CNN; ארגוני זכויות אדם, כמו גם הארכיבישוף דזמונד טוטו, קוראים לשחרורו.

אבו רחמה הורשע למרות שהשופטים נאלצו להודות, ולהתחשב בכך, שההפגנות שארגן באו בעקבות פסיקת בג"צ שתוואי הגדר בבילעין הוא בלתי חוקי, ושהצבא הרשה לעצמו להתעלם מפסיקת בג"צ. ואף על פי כן, זה אחד המצבים הנדירים שבהם הנאשם יכול להרשות לעצמו להישיר מבט, והשופטים – להשפיל את שלהם. בתי הדין הצבאיים מזכירים כעת, יותר מכל, את "משטר עצי התליה", כפי שכינה אותו מנחם בגין, של המנדט הבריטי בעת דמדומיו. למשטר הישראלי בשטחים אין עוד כל מראית עין של לגיטימיות – את הלגיטימיות עצמה הוא איבד מזמן – וישראלים צריכים לחשוש מכך, שעם הסחף של תרבות הכיבוש אל תוך ישראל ומסמוס הקו הירוק, על כל המשתמע מכך, סחיפת הלגיטימיות של המשטר הצבאי אל פח האשפה של ההיסטוריה תביא גם לקריסת שאריות הלגיטימיות של ישראל עצמה.

נער הייתי וגם זקנתי; ראיתי את ההפגנות נגד הכיבוש בשנת 1987, את הקמת הארגון "השנה ה-21". היתה אז תקווה שזו תהיה השנה האחרונה. חלפו 23 שנים מאז. הכיבוש עדיין איתנו. לקוות ששנת המאסר של אבו רחמה תהיה השנה האחרונה של הכיבוש, זו כנראה תקווה גדולה מדי; אבל יש סיבה לאופטימיות. יותר ויותר, העולם פשוט מתעלם מישראל, ויש כבר דיבורים בקרב הפלסטינים – עם תמיכה שקטה באירופה – על ויתור על המו"מ המיותר עם ישראל ופשוט להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות 67', לדרוש ולקבל את הסכמת האו"ם. בהתחשב בחוסר תום הלב של ממשלת ליברמן-נתניהו, כמו בעצם של כמעט כל ממשלה ישראלית, הגיעה שעתו של המהלך הזה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

 

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • "אז ישראל מנסה לסלק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה, משאירה את השטח נטול פעילים שירגיעו את הזעם, שיתעלו אותו לכיוונים לגיטימיים."

    חשבתי שאתה תומך בהתנגדות פלסטינאים אלימה כל עוד היא מכוונת נגד אזרחים ישראליים המתגוררים מעבר לקו הירוק וכנגד חיילים.

    • אני תומך בזכות להתנגדות אלימה. היא יעילה פחות מהתנגדות לא אלימה, אבל אני יודע היטב שבמצבם של הפלסטינים, ההתנגדות שלי היתה בהחלט עשויה להיות אלימה מאד.

      • אבל הרגע כתבת שהתנגדות אלימה היא לא לגיטימית. נראה שאתה משנה את דעתך בהתאם לטיעון שאתה טוען.

        • ygurvitz

          וואלה. טעות ניסוח. היא תוקנה.

        • י.א

          יש עוד אופציה:
          התנגדות אלימה היא לגיטימית רק בתנאי שאין אפשרות אחרת, לא אלימה.

          צ"ל שבכך שישראל מונעת התנגדות לא אלימה – לגיטימית – היא מעבירה את האלימה ממשבצת ה"לא לגיטימית" בה היא נמצאת בהנחה שניתן להיאבק בכיבוש בלא אלימות, למשבצת "לגיטימי" של המוצא האחרון.

      • "לגיטימי" לא רק שלא שווה ל"חכם", היא אפילו לא שווה ל"צודק".

        אח, איזה עולם פשוט היה לנו אם הייתה לנו מילה אחת במקום שלוש.

        אולי צריך להקטין את המילון של השנה הבאה.

    • ג'ו

      לגיטימיות ההתנגדות אלימה לא הופכת אותה לחכמה, במצב הנוכחי בו לצבא הישראלי כח כל כך מכריע התנגדות אלימה היא טיפשות.

      • י.א

        הניתוק בין "חכם" לבין "לגיטימי" אינו מובן מאליו. כלל לא ברור שהפעלת אלימות שיודע שנדונה לכשלון לגיטימית כמו הפעלת אותה אלימות כאשר יודע שתביא לתוצאה המצדיקה אותה. זה נשמע מעט פרדוקסלי, אולם לא פשוט להימנע ממסקנה זו.

        • אז מה יכול להפוך אלימות ללגיטימית זה ההנחה שהיא עובדת?

          • שחר

            נגיד יש לך שכן שכל יום טוחן אותך במכות. אתה לא רוצה להשתמש נגדו באלימות, כי היא לא "לגיטימית". אתה קורא למשטרה, שמפעילה, איך קוראים לדבר הזה, אלימות, שאתה מרשה לה להפעיל בשמך והיא אלימות "לגיטימית", וכן, היא עובדת.
            למי יפנו הפלסטינים? מי רשאי להפעיל בשמם אלימות?

            • בטח שמותר להשתמש באלימות נגד השכן. השאלה היא, האם העובדה שהשכן שלך נינג'ה ובסוף אתה רק חוטף יותר מכות הופך את השימוש שלך באלימות ל"לא לגיטימית". לדעתי לא.

              • י.א

                זו החידה.
                אם אלימות מותרת רק לצורך הגנה עצמית, אזי היא אסורה אם לא הותקפת, אבל לכאורה גם אינך יכול להגן על עצמך.
                המסקנה אכן "משונה".

            • מני זהבי

              מי רשאי להפעיל בשמם אלימות? למשל, כוח בינ"ל מיוחד שיקבל לשם כך מנדט מהאו"ם. ככל שהדברים נראים כרגע, תסריט כזה נראה דמיוני (בעיקר בגלל הלובי היהודי בארה"ב), אבל לא לעולם חוסן…

          • י.א

            לא נרמז שזה תנאי מספיק, רק הכרחי כמובן. מה שמשונה מספיק….

  • אלכס ז.

    יש לך פסקאות באמצע משפט:
    1. בין "…אכיפה הכפולה בגדה מרימה את ראש" ו- "ה: מתנחלים מטילים אבנים לעיתים קרובות…"

    2. בין "…וישראלים צריכים לחשוש מכך," ו- "שעם הסחף של תרבות הכיבוש אל תוך ישראל ומסמוס הקו הירוק…"

    חוץ מזה פוסט נהדר כרגיל!

    • תודה. אנסה לתקן את זה.

    • ג'ו

      וגם יש "אבו אחמה" אחד

  • Pingback: Tweets that mention עבדאללה אבו רחמה, לחופש נולד | החברים של ג'ורג' -- Topsy.com()

  • צריך לדעתי להסתכל על הטרגדיה של עבדאללה אבו רחמה כניצחון למאבק הלא-אלים בכיבוש. ישראל כורה לעצמה את הבור העמוק ביותר שאפשר (וכולם רואים את זה)… וזה למעשה אחד מהדברים שמאבק לא-אלים צריך להשיג — אבסורד חולני ובלתי נסבל.

  • יוסי, תודה לך!!!
    אני כותב השנה סמינריון בנושא חופש הביטוי, ובעוד אני מתלבט באיזה נושא לכתוב (עבירת ההסתה לגזענות היתה הנושא המוביל) הוספת לי עוד רעיון – חופש הביטוי בשטחים הכבושים: זכות ההפגנה, המחאה, ההתאגדות והתעמולה וכו'…

    • עדו

      תכתוב על פריחת הגרניום וחופש הביטוי,כפי שהחברה שלנו נראית יש לי הרגשה שזה יותר בריא בשבילך .

    • לכבוד הוא לי.

    • יונתן

      אתה יכול לכותב עבודה מאוד קצרה בנושא חופש הביטוי של הפלסטינים בשטחים: "אין"

      • אבל חשוב על הררי הערות השוליים ועל עומס הביבליוגרפיה הנדרשת עבור התוכן הזה!

  • Pingback: אל נא תאמר לי טרור | בלוגיקה()