החברים של ג'ורג'

נוהל בן-דוד

שני חמושי צה"ל בדרגת סמ"ר חשודים כי במהלך "עופרת יצוקה" הם נתקלו בשני תיקים שחשדו כי הם ממולכדים, ועל כן אילצו ילד פלסטיני בן תשע לפתוח את התיקים. באורח נדיר למדי, שני החמושים הועמדו לדין על ידי צה"ל – באשמת חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת.

אמור מעתה, בצבא המוסרי יותר מהחמאס משתמשים בילדים כמפני מוקשים. זה לא התחיל היום. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה זוכר שהיו תקריות כאלו – של שימוש בפלסטינים, לעיתים ילדים, לפינוי חפצים חשודים – כבר אז. הן לא הגיעו לכלי התקשורת הממוסדים וצוינו בבטאונים, כמו ב"פוליטיקה" המנוח של רצ/מרצ. אלו היו, יחסית, מקרים נדירים, אבל אילוצם של פלסטינים – במיוחד של זקנים וילדים – לפנות מחסומים או לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר מהם את דגלי פלסטין היה דבר נפוץ מאד. ספק אם יש מישהו ששירת אז בגדה או ברצועה שאיננו מכיר את המקרים הללו, שלעיתים הסתיימו בפציעתו או מותו של הפלסטיני שאולץ לשמש כמגן אנושי לקלגסים הישראלים. במקרה חריג במיוחד ברפיח – חריג מספיק כדי שיגיע לתקשורת הממוסדת – קשרו אנשי כוח החרמ"ש במקום ילדים פלסטינים לחלק הקדמי של כלי הרכב שלהם ויצאו כך לפטרולים, מחקים מבלי דעת את הוורמאכט הגרמני, שהשתמש באותה טקטיקה בדיוק במרידות בפאריס ו-ווארשה. התרגיל של אנשי החרמ"ש תועד במצלמה – אבל הזעזוע היה יותר מהעובדה שהם הניפו מעל כלי הרכב שלהם את דגל הגולגולת והעצמות הצלובות, ופחות מהשימוש בבני ערובה.

במהלך האינתיפאדה השניה, הפך השימוש הרנדומלי הזה בבני ערובה לממוסד. הוא כונה "נוהל שכן". בג"צ נזקק לשלוש שנים בטרם הכריז כי השימוש באזרחים כמגן אנושי – עבירה מפורשת על חוקי המלחמה – בלתי חוקי. ראוי לציין כי קודם להחלטה צה"ל לא רק שלא התכחש לנוהל, אלא טען שוב ושוב כי החלטה כזו תסכן את חיי חמושיו ואפילו את חיי הפלסטינים. ולמרות החלטת בג"צ, על פי שורה של דיווחים חמושי צה"ל ממשיכים להשתמש בו.

מיסוד הנוהל התרחש לאחר חמש עשרה שנים של התבהמות והתיילדות. לאורך השנים הללו, בתהליך איטי אך קבוע, הפכו המתגייסים לצה"ל מחיילים לחמושים – כלומר, נושאי נשק שאינם כפופים לחוקי מלחמה – ומגברים לילדים. העקרון העליון – והוא הופיע ברוב מוחלט של התגובות לידיעה על העמדתם לדין שני הסמ"רים – הפך להיות אפס אבידות. כשנתפס רחבעם זאבי צועק ש"יהודי אחד שווה אלף ערבים" בכנסת, הוא ניסה לשקר ולהכחיש את דבריו, למרות שהוקלטו בבירור. בתחילת שנות התשעים, אפילו הטרנספריסט זאבי לא יכול היה לומר דברים כאלו בפומבי. היום הם הקונסנסוס. פעם, המעשים של חרמ"ש רפיח עוררו סערה; היום העמדתם לדין היתה מעוררת סערה דומה. פעם, השימוש בבני אדם כמגן אנושי היה גורר זעקה, היה מעשה פרטיזני של חיילים שידעו היטב כי הוא בלתי חוקי; היום הזעקה מופנית כלפי מי שמעז להעמיד אותם לדין. אז אמנים ממוסדים יחסית, כמו סי היימן, יכלו לעורר שערוריה כשהתייחסו בשיריהם להתבהמות החיילים; היום ספק אם שיר כזה היה מגיע לרדיו. הארגון הפשיסטי "אם תרצו" וסייעניו בתקשורת כבר היה מארגן את הלינץ'.

השימוש בילד כמגן אנושי – השימוש בכל אדם כמגן אנושי – הוא פשע מלחמה. פקודות מטכ"ל מכילות, בין השאר, גם את אמנות ז'נבה. ולמרות זאת, צה"ל מסתפק בהעמדה לדין על סעיפים שוליים יחסית. עולה החשד שהמשפט נערך משום שסוכנות של האו"ם תיעדה את המקרה, וטיוח היה בלתי אפשרי. במקרים אחרים, בעיקר בשל קוד ה"לא תלשין" המשותף לחמושים ולחברי כנופיות, הצליחה הפרקליטות הצבאית לסגור את התיקים הללו.

ספק גדול אם, אילו נקלע למקום ילד יהודי בן תשע, היו שני החמושים מעלים על דעתם להשתמש בו כמגן אנושי. במקרה כזה, סביר שהאינסטינקטים הבריאים שלהם היו אומרים להם שעליהם להגן עליו, אפילו במחיר סכנה מצידם. הסיבה שבגינה הם הרשו לעצמם להשתמש כך בילד פלסטיני היא שהם הפסיקו לראות בפלסטינים בני אדם.

הנוהל הזה מדגים שוב שכאשר חמושי צה"ל נמצאים בסכנה, האינסטינקט הראשוני שלהם הוא להפנות את הסכנה אל אזרחי אויב. זו ברירת המחדל שלהם. אחרי הכל, כאשר ראו לוחמינו האמיצים שיש בקרבתם תיקים חשודים, הם יכלו לעשות כמה וכמה דברים. הם יכלו לסגת למקום בטוח יותר, ולירות לעבר התיקים או להשליך לכיוונם רימון. הם יכלו להודיע בקשר שנתקלו בחפץ חשוד שמעכב את התקדמותם ושהם זקוקים לדי-9 או חבלן. הם יכלו לאגף את המקום המסוכן – כפי שיעידו הסטטיסטיקות של 1,400:6 במניין ההרוגים, חיילי צה"ל לא היו בסכנה של ממש ברצועה.

אבל לא. החמושים הישראלים העדיפו לעשות את מה שפעם ייחסה הבדיחה לערבים ולנשותיהם: להשתמש באזרח בלתי חמוש כמגלה מוקשים. ולפי סעיפי האישום, סביר שישוחררו תוך מספר חודשים, אם בכלל. סעיף "התנהגות בלתי הולמת" משמש, בין השאר, לשפיטתם של חיילים שדופי כלשהו נמצא בתלבושתם. השימוש בו מעיד על קלות הראש שבו מתייחסת הפרקליטות הצבאית לאירוע.

לאחרונה התחיל שר הבטחון היקר מאד שלנו להתייחס לצה"ל לא כ"צבא המוסרי ביותר", אלא כ"אחד הצבאות המוסריים ביותר". אם תפטור מערכת המשפט הצבאית את השימוש במגנים אנושיים בכמה שבועות מחבוש, אפילו כבר זה לא יהיה נכון.

והשוטים מעריצים את הכוח.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • והשוטים *אוהבים* את הכוח, שר שלום חנוך. מאמינים ועוזרים לו לצמוח. מי יציל אתכם, כשתבינו פתאום, מאוחר! הוא לא עוצר באדום? הוא… לא עוצר באדום.

    תוסיף לזה את מקרה אמיר אל-מוחתאסב http://electronicintifada.net/v2/article11120.shtml (בדקתי עם דו"צ, הם לא מכחישים את העובדות ורק ממלמלים ש"נפתחה חקירה").

    • נועם

      סלח לי אבל אני פשוט לא מאמין שחיילים ישראליים עינו ילד בן 10 במשך 36 שעות. זו כנראה צרות עין מצידי, אבל אני חייב לקרוא עדות דומה נוספת.

      • איפה קראת במשך 36 שעות? באו לבית, פוצצו לו את הצורה והלכו. כמה ימים קודם לכן החזיקו אותו, גם לא 36 שעות, אלא נשמע מהסיפור (לקחו בבוקר, שחררו מאוחר בלילה) משהו כמו 12. מאיפה ספרת 36?

        כאמור, דו"צ אפילו לא טורחים להכחיש. "נפתחה חקירה". כשהם רוצים הם יודעים להכחיש פרטים.

    • מימי

      רחביה
      למה המקרה הזה לא התפרסם בשום מקום?
      לא ראיתי שהתפרסמה ידיעה על המקרה הזה.
      אף כלי תקשורת לא התעניין במקרה של ילד בן 10 שהוצא ממיטתו והוכה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תועדו גם חיילים משתמשים בילדים כמגן כדי להכנס לבתים שבתוכם חמושים.

    ואומרים שהחמאס השתמש באזרחים בתור מגינים חיים… הו האירוניה.

    • איציק.

      אני אשמח לקבל הפניה לכך.

  • ג'ו

    סתם להשמיץ את הוורמכט? חיפשתי ולא העלאתי שום אזכור למעשים דומים בפאריס הכבושה (בווארשה כן).

    • ygurvitz

      האירוע מתועד היטב בהתקוממות בפאריס באוגוסט 1944, זמן קצר לפני השחרור.

  • עדו

    אני רק יכול להעיד שבשבועיים שבהם עשיתי מילואים בעזה הנוהל היה קבוע: בכל פעם שהושלכו עלינו אבנים מיד עצרנו את התנועה ואת האזרחים שמסביבנו כך שיצרנו שכבת מגן אנושי שהקיפה אותנו. באחת הפעמים לקחנו לפלשתינאי את התעודה וציווינו עליו לפנות מתרס שחסם את הכביש , הוא חטף אבנים למרות שהיה פלשתינאי ורק בגלל שהתעקשתי התקדמנו לכיוון המתרס וליווינו אותו בזמן העבודה כך שלא יחטוף אבנים (המיידים התרחקו מעבר לטווח של קליעי הגומי)
    לא היה מדובר במצבים מסכני חיים אבל בהחלט היה נוהל ברור ועקבי של הסתתרות מאחורי אזרחים.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      פושע.

      • עדו

        כמו כולם, ואפילו פחות.

      • Quercus

        אידיוט.

    • אור

      מתי זה היה? באיזו שנה? אני מניח שלפני ההתנתקות.

      • עדו

        בדיוק שבוע לפני ושבוע אחרי פרוץ מלחמת המפרץ (הוטל עוצר על עזה וזו היתה הקלה גדולה)

  • לא חדש ולא מפתיע וכרגיל גם לא מזיז לאף אחד במיוחד. הקונטקסט הוכשר לכך ואכן הפסיקו לראות בארץ את הפלסטינים כבני אדם.

    יוסי , צ"ל חמש עשרה שנים ולא חמישה עשר שנים

    איתן

    • אלכס ז.

      הפסיקו? כלומר, מתישהו ראו בהם בני אדם?

      מתי זה היה? אני באמת רוצה לדעת. אני מתקשה להאמין שבתקופת הממשל הצבאי ראו בהם בני אדם ואני חושב שהיחס השונה מעט במהלך האינתיפדה הראשונה נבע יותר מגורמים אחרים (אולי זכרון השואה ומלחמת עולם השנייה היה טרי יותר, ואולי מדובר במשהו אחר) לא מאיזו הכרה בזכויות הפלשתינאים.

      • שונרא

        איזה יחס שונה?

        לפני האינתיפדה הראשונה עוד ירו באוויר ופגעו בילדים ואף שלחו קשישים לטפס על עמודי חשמל באמצע הלילה כדי להוריד דגלי פלשתין.

        ההבדל הממשי העיקרי שראיתי הוא בין משפט כפר קאסם, שבו (באמצע שנות החמישים!) אמרו הרוצחים שהם היו מאפשרים רק לאשה יולדת לעבור, על אף העוצר – ובימים אלה, גם אשה יולדת נעצרת במחסומים. חוץ מזה? הדהומניזציה אותה דהומניזציה.

  • אולג

    בלוג מדהים, הרגע גיליתי.
    תודה על השירות המקסים לציבור.

  • איתמר

    תלוי איפה מחפשים. זה דווקא התפרסם:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1155788.html
    http://www.maannews.net/eng/ViewDetails.aspx?ID=267123

    ודרך אגב, זה ממש לא המקרה היחיד של מעצרי קטינים פלסטינים על ידי צה"ל בימים האחרונים. אני מתעצל להביא את כ-ל הקישורים הרלוונטיים

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      לא קראתם עד הסוף.
      מדובר באח שלו, שהוצא ממיטתו והוכה על ידי חיילים, כנראה כעונש על כך שהמקרה התפרסם

  • א.ה.

    נו, אז התפרסם, אז מה? גם זה, לדוגמא, התפרסם:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1156191.html

    דובר צה"ל מודיע שהעניין "נחקר" ובזה זה נגמר. חיילים מכים, שוטרים מתעלמים, והשיירה עוברת.

    • איתמר

      אם ענית לי, אז רק בשביל ההקשר, התגובה שלי הייתה (אמורה להיות) תגובה לתהייתה של מימי, איך יכול להיות שהמקרה נכון, אם הוא לא התפרסם בשום מקום.