בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(פוסט עדכון)

אחרי הפוסט של אמש, פרסם אתר כיפה, שמסתמן כאתר הבית של אל"מ הרב אייל קרים, "הבהרה" מטעמו לפסק ההלכה שפרסם לפני תשע שנים, שבו התיר אונס בזמן מלחמה. כעת טוען קרים ש

"כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין.

בנוסף, כל מהות הדין הייתה לעדן את המצב בעולם המלחמות הברברי שהיה קיים אז, בו כל חייל היה רשאי לעשות בשבויו כרצונו, ומטרת הדין היא למנוע מהחייל לקחת את השבויה לאישה בסערת הקרב. ברור שבימינו שהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא."

כל ההסתייגויות האלה, נזכיר, לא מופיעות בפסק ההלכה המקורי של קרים, שבו – נזכיר שוב, כי חנפיו של קרים וסתם אנשי hasbara מנסים לעוות את האמת בנקודה זו – הוא נשאל האם דיני ההלכה מתירים אונס שבויות על ידי חיילי צה"ל כיום. קרים גם ממשיך לנסות ולזרות חול בעיני הציבור, כשהוא מתעקש שלא להתייחס לעובדה – שהוזכרה על ידי השואל המקורי – שדיני "אשת יפת תואר" מתחילים באונס של השבויה ושכל התהליכים של המתנת חודש מגיעים אחר כך. הוא ממשיך להתחמק מנושא האונס לכל אורך התשובה, כשהוא מדבר באופן אבסורדי על "לקיחת שבויה לאשה." אתר "כיפה" ממשיך לשמש כאתר תעמולה, כשהוא ממשיך לטעון שדבריו של קרים הוצאו מהקשרם.

בקצרה, קרים החליט שהוא מעדיף להיות מוצג ציבורית כשוטה שלא הבין מה נשאל ולא כרשע. מותר לפקפק עד כמה הוא מאמין במה שהוא כותב עכשיו, כשהוא נמצא תחת לחץ תקשורתי וכנראה גם על ידי לחץ מערכתי מצה"ל, שהיה צריך את הפרשה הזו כמו חור בראש. יפה גם לראות שקרים מודה במשתמע שמערכת המוסר ההלכתית מפגרת משמעותית אחרי העולם המערבי. לא בכל יום שומעים דבר כזה מרב אורתודוקסי. אולי יום אחד קרים גם יבין שאין דבר כזה, "לקיחת שבויה לאשה", שאיננו אונס.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפוסט שעסק ברב הקולונל אייל קרים ובהצדקת האונס שלו עורר שורה של תגובות נדהמות או נזעמות, במיוחד בתרגומו לאנגלית, ומכמה סיבות. ראשית, רוב היהודים היום – בישראל ובעולם – לא מכירים את הטקסטים היהודיים. יש לכך כמה סיבות: קודם כל, הם כתובים בשפה ארכאית ובלתי קריאה, ומצריכים שליטה בעברית עתיקה, בארמית, ובשליטה ניכרת בתנ"ך שתאפשר לזהות במהירות ציטוטים שהיו מובנים מאליהם לכותבים אבל לא לקורא המודרני. היו לכך כמה סיבות היסטוריות: כמו אנשי הכנסיה, הרבנים לא רצו שהטקסטים שלהם יהיו זמינים לכל אדם. שליטה בז'רגון היא גם שליטה בכוח מסוים. מעבר לכך, חלק מהטקסטים היו בעייתיים בלשון המעטה.

היהדות מעולם לא עברה חילון ראוי, כלומר כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסיה שלה לא הוקעו ללעג לעין כל, כפי שקרה במערב אירופה. הטקסטים האלה נכתבו, בחלקם הגדול, בתקופה ברברית ועל ידי אנשים נבערים, שניזונו משנאת המין האנושי שהיא אנדמית ליהדות. כתוצאה מכך, חלק מהטקסטים האלה מכילים מפלצות של ממש, ואף אחד לא רוצה להאמין שהטקסטים שהם חלק מהאוצר התרבותי שלו הם זוועות חיות.

מקרה "אשת יפת תואר" הוא דוגמא בולטת. חלק ניכר מהקוראים באנגלית סירבו להאמין שהשאלה שהופנתה לקרים עסקה באונס ממש (בשאילתה – הנה היא כאן שוב – מופיעה המילה "אונס", על הטיותיה, ארבע פעמים); הם העדיפו לחשוב, או להעמיד פנים, שאני הכנסתי את המילה לדיון. קרים, בהיותו רב, נמנע מלהשתמש במילה; הוא העדיף את "התחברות אל גויה." אבל המילה היתה שם מלכתחילה, והיא לא הוכנסה על ידי.

רבים מן המגיבים מיהרו להציג את התיאודיציאה האורתודוקסית הקלאסית: לא מדובר באונס, הם אמרו, אלא בלקיחת השבויה אל ביתו של הלוחם, ובכלל מדובר בהלכה הומניסטית לזמנה. נניח, לצורך הדיון, שביחס לתקופת הברזל זו הלכה הומניסטית; אבל השאלה התייחסה לחיילי צה"ל, בימינו אלה. לא ללוחמים בתחילת האלף הראשון לפנה"ס.

אבל התיאודוציאה הרבנית הצליחה, וגם מי שמכיר את מצוות "אשת יפת תואר" מכיר אותה בגרסה מרוככת וחסרת קשר למציאות ההלכתית. הבה נפנה אל העיט הגדול, הרמב"ם: "וכן בועל אשה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה וילך לו – אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר "וראית בשביה אשת יפת תואר…", ואסור לבעול אותה ביאה שניה, עד שיישאנה." ההדגשות שלי. כלומר, יש לנו אונס ראשון – אי אפשר לדבר כאן על הסכמה – אבל לפני שיהיה אונס שני, חייב לחלוף זמן. הרמב"ם קובע עוד שם ש"הכוהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר; אבל אינו יכול לישא אותה אחר כן, לפי שהיא גיורת." ההדגשה שלי. כלומר, לכהן מותר לאנוס שבויות, אבל אסור לו לשאת אותן, כי הוא אמור להיות טהור לעבודת יהוה. האונס איננו מטמא; נשיאת הגרה דווקא כן, שהרי ידוע שכל הנשים הנוכריות הנן זונות.

הפרק כולו ראוי לקריאה, במיוחד סעיף יא': "יפת תואר שלא רצת[ה] להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה." חשוב לציין שהשואל שכתב לקרים מכיר היטב את ההלכה הזו, ומתייחס אליה במפורש: "אם כן, אונס במלחמה נחשב דבר מזעזע. איך, אם כן נאמר לי ע"י רב, שאישה יפת תואר מותר, לפי חלק מן הפוסקים, גם לפני כל התהליך המתואר בתורה? זאת אומרת, יכנע ליצרו וישכב עימה, ורק אחר כך יקח אותה לביתו וכו'?"

אלו דברים שהם בלתי ניתנים לתפיסה היום, ועל כן אנשים הגונים מתייסרים בהם או מנסים להדחיק אותם. הלכה מפלצתית אחרת של העיט הגדול פוסקת ש"אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה." הדגשה שלי. כשציטטתי את פסק ההלכה מהפך הקרביים הזה ב-972, אנשים סירבו להאמין שהוא אמיתי. הם טענו שהמצאתי אותו או שסירסתי את הטקסט. מישהי אפילו השקיעה המון אנרגיה בטענה שהמילה "בא" מתייחסת ליחסי מין אנאליים ושזו אשמת הילדה בדרך כלשהי. הציטוט מגיע מספר הלכות איסורי ביאה של הרמב"ם; שאלתי אותה בלגלוג אם היא חושבת שהרמב"ם הקדיש ספר שלם למין אנאלי. והרמב"ם הוא רק חלק מהבעיה: הבעיה האמיתית נמצאת בתלמוד, שמלא בכל כך הרבה דברי תועבה, שכאשר מתרגמים בימים אלה את התלמוד לערבית, מומחים מתלוננים שמדובר ב"חלק מהתפשטות האנטישמיות בעולם הערבי."

אז יש את האנשים שדעתם איננה עומדת בזוועה, והם מתחמקים מפניה. אלה האנשים הישרים ביחס. הם לא עומדים בדיסוננס הקוגניטיבי, ומנסים להדחיק אותו. ישנם, מצד שני, השקרנים. ובקרב אלה רב חלקם של חובשי הכיפות. אחרי הכל, הם צריכים להגן על עצמם.

אמש קיבלתי טלפון מאדם שטען שהוא איש הרבנות הצבאית שרצה לשלוח לי טקסט, שלדבריו נכתב מטעמו של אל"מ קרים. קיבלתי את הטקסט, קראתי אותו, ומאחר ולא היתה לי אפשרות לדעת מי כתב אותו, עניתי לו הבוקר שאני מוכן לפרסם את הטקסט – אם הוא יופיע רשמית, און רקורד, מטעם קרים או לשכתו. זמן קצר לאחר מכן התקשר אדם שהציג את עצמו כבכיר בלשכה של קרים, ואמרתי לו שיש להם את המייל שלי ושאם הם מוכנים לשלוח את הטקסט כשהוא חתום ע"י קרים וסימן מזהה רשמי כלשהו של הרבנות הצבאית, אפרסם אותו.

כשעתיים לאחר מכן, ואני עייף ויגע ולא ירא אלוהים, עדכן אותי תומר פרסיקו על הטקסט הזה שפורסם באתר "כיפה", האתר שבו פורסמה השאילתה המקורית. "גורמים ברבנים הצבאית" מצטטים שם, תחת כותרת עוינת כמתבקש, חלק ניכר מהטקסט שהם שלחו לי. כנראה שהבינו שאצלי הוא לא יתפרסם בלי שהרב קרים יצטרך להביך את עצמו ולחזור בו פומבית ממה שכתב, אז הם הלכו לאכסניה נוחה יותר.

הם מסלפים את הדברים פעמיים. ראשית, הם טוענים – זה כנראה הקו הלא-רשמי של הרבנות הצבאית – שהדברים על אונס הוצאו מהקשרם. בפעם המי יודע כמה, לא. השאלה שנשאלה היתה ספציפית על אונס, וקרים סיפק לה תשובה חיובית. עכשיו, קרים רשאי לבחור אם הוא אוויל משריש שלא הבין מה הוא קורא, או שהוא רשע ופחדן, שכמנהגם של רבנים אומר את מה שהוא חושב במילים מעורפלות מספיק כדי שהוא יוכל להתחמק מהן אחר כך, ומשאיר את תלמידיו לשאת בתוצאות. צריך לתהות, באותה ההזדמנות, על ההחלטה של אתר כיפה לפרסם את הדברים, כשבקישור שהם עצמם מספקים בתחילת הפוסט נמצאת ההפרכה של הדברים.

הסילוף השני הוא ש"כל מי שלמד יותר מחמש דקות את עניין 'אשת יפת תואר' מבין שאין קשר בין הדברים שנכתבו על ידי הבלוגר ובין דעת ההלכה או דעת הרב." כפי שצוין כאן קודם לכן, יסוד דין 'אשת יפת תואר' הוא באונס בעת מלחמה, שרק לאחריו נלקחת האשה לביתו. אלה התנאים שאליהם מתייחס קרים כשהוא אומר "בתנאים שהוא הותר." העניינים אינם מסובכים, הם פשוטים, וכל מי שיש לו רבע שעה – באמת שאין צורך ביותר מכך, זו לא מדע טילים – יכול להבין אותם. הנחת היסוד של קרים ואנשיו היא שהחילונים הם טיפשים, שאפשר לסבן בקלות בטענה שהם חסרים את ההבנה הנדרשת. הם משתמשים בשטיק הזה – שקר אוטומטי על אמונותיהם, טענה שהן לא מובנות – למרות שהוא נכשל פעם אחר פעם בעבר. אם קרים רוצה לומר לנו שהוא לא מכיר את ההלכה ברמב"ם, אף שזו צוטטה על ידי השואל, הוא רשאי לעשות זאת – ונתייחס להצהרה הזו בלעג הנדרש לה כשהיא מגיעה מפיו של ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית.

עדכון. תוך כדי כתיבת הפוסט, הגיעה התגובה הבאה מדובר צה"ל, שמייצגת כנראה את עמדת הרבנות הצבאית: "הדברים אשר נכתבו באתר "כיפה" הוצאו מהקשרם מבלי שהובנו או מבלי שנלמד דין אשת יפת תואר בצורה ברורה. יודגש כי עמדת רמ"ח הרבנות שוללת אונס בכלל ובשדה הקרב בפרט. אי לכך, שאר שאלותייך הנוגעות לרב קרים, אינן רלוונטיות." אני חושב שראוי להתייחס אליהם לאור מה שנכתב בפוסט.

ועוד דבר אחד: בבתי הכלא הישראליים מוחזקים כיום כ-320 עצירים מנהליים, ולאחרונה פתחו 34 מהם בשביתת רעב. הנאא שלבי, ממשוחררות עסקת שליט שנעצרה לאחר מכן במעצר מנהלי, נכנסת ליום ה-43 של שביתת הרעב שלה, ורופאים לזכויות אדם מזהירים כי היא נמצאת בסכנת חיים ממשית. שני אסירים אחרים, ת'איר חלאחלה ובלאל דיאב, שובתים רעב מזה 30 ימים. הם הועברו לבתי חולים עקב מצבם הרפואי. עצירים מנהליים מוחזקים ללא משפט ומבלי שיותר להם לדעת במה הם חשודים או מואשמים.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': המגזין טיים אאוט בחר בי כאחד מ-50 האנשים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית הישראלית, מספר 48 אם לדייק. אפשר לראות שם (עמ' 50) גם ראיון קצר.

(יוסי גורביץ)

הרבה מאוד חלקים בציבור כבר יודעים, שבישראל יש משרדי ממשלה שלא מקבלים את הרעיון של דמוקרטיה: משרד האוצר והבטחון עושים מה שבא להם, בלי קשר לדעת הכנסת, כופים החלטות בשטח על שרי הממשלה ולא מקיימים את פסיקת בית המשפט כשזה לא מתאים להם.

אבל לא הרבה חלקים בציבור יודעים שיש עוד משרד ממשלתי שנוהג כך: משרד הפנים. מדובר במשרד שמנהל מדיניות עצמאית כטוב בעיניו, בלי קשר להכרעת הבוחר ותוך ניסיון להתחמק מקיום פסקי דין. אחד התחומים הבולטים בהם משרד הפנים עושה מה שהוא רוצה הוא תחום ההגירה והמעמד בישראל: "עובדים זרים", עולים, פלסטינים ועוד.

לאחרונה החליט משרד הפנים שהוא "חוטף" החלטת ממשלה מתחת לרדאר, וממשיך לקיים מדיניות רבת שנים של התעמרות חסרת גבולות בלא-יהודים. לפני שנה וחצי, ב-1.8.2010 התכנסה הממשלה לישיבה סוערת, שהתארכה בכמעט שעה בגלל ויכוחים ועימותים בין השרים. הנושא היה מה שמכונה בפי רבים "גירוש ילדי העובדים הזרים". ההחלטה של הממשלה הייתה ברורה מאוד: לאמץ, בשינויים חשובים, המלצות של ועדה בין משרדית מיוחדת שפעלה בחודשים שלפני כן.

אחד השינויים החשובים שהממשלה הכניסה, ועליו התעקשו שרים רבים, הוא "מנגנון ההחרגה". החלטת הממשלה מורה במפורש למשרד הפנים שלא לנקוט בגישה טכנוקרטית. הממשלה הורתה למשרד הפנים שלא לסרב להעניק מעמד לילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים במלואם אחד לאחד, אלא לערוך דיון מיוחד של ועדת חריגים בעניינם ולבחון אותם כמקרים גבוליים. בדיון עצמו, אמר ראש הממשלה: "רובם המכריע [של הילדים] יישארו כאן, גם באמצעות ההחלטות וגם באמצעות מנגנון ההחרגה". אז מה עושה משרד הפנים? לוקח כל ילד שלא עמד בפסיק ותג מהקריטריונים ומודיע לו שהוא מגורש. וכמה ילדים באמת יקבלו מעמד, הרוב? הרוב מתוך אלו שהגישו בקשות? מה פתאום!

קצת מספרים ודוגמאות:

· על פי הערכת הועדה הבין משרדית, בישראל יש כ-1,200 ילדים חסרי מעמד למהגרי עבודה. אלי ישי ומשרד הפנים מקפידים להגיד לציבור שיש 20,000, כי אם אפשר להטעות, ליצור שנאה ופחד – אז למה לא?

· החלטת הממשלה קבעה שרק ילדים שבבדיקה ראשונית עונים על הקריטריונים יוכלו בכלל להגיש בקשה למעמד.

· 701 משפחות הגישו.

· 65 נדחו על הסף בשל אי עמידה בקריטריונים.

· כל השאר חיכו במשך שנה וחצי לתשובות. משרד הפנים לא הודיע לאף אחד שמותר להורים לעבוד. ישנן משפחות שנאלצו להתקיים ללא פרנסה במשך חודשים ארוכים.

· חצי שנה אחרי שהדרג המקצועי ברשות ההגירה סיים לבדוק את הבקשות והן חיכו לחתימה של אלי ישי, ורק אחרי שגררנו את משרד הפנים בכח לדיון בכנסת – הואיל בטובו משרד הפנים להתחיל ולהחזיר תשובות למשפחות.

· על פי ההודעה של משרד הפנים לכנסת: 257 משפחות צפויות לקבל תשובה חיובית.

· 118 משפחות צפויות לקבל תשובה שלילית.

· 260 משפחות לא יקבלו תשובה כלל כי הן ממתינות ל"ועדת החריגים.

אז מה יצא בסוף? רק 40% מהמשפחות שבקשתן נבחנה יקבלו מעמד. וזה 40% לא מכל הילדים, אלא רק מאלו שהגישו בקשות. יש עוד 500 ילדים שמשרד הפנים החל לעצור ולגרש.

בטח תגידו: מה אתה רוצה, הנה יש ועדת חריגים, משרד הפנים כן בודק את המקרים הגבוליים. אז זהו, שלא. בשבועות האחרונים משרד הפנים דחה מספר מקרים שבבירור היו צריכים לעבור לועדת החריגים – ואני מוכן להמר על לא מעט שהיא לא תאשר יותר מ"חריגים" בודדים. אלו כמה מהמקרים:

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל סיימו כיתה י"ב שנה לפני הזמן שנקבע בהחלטה. הם פחות קשורים לכאן מילד שסיים י"ב שנה אחר כך? הם היו אמורים להיכשל במבחנים ולהישאר כיתה?

· ילדים שהופנו על ידי עיריית ירושלים ללמוד בבתי ספר פרטיים, בגלל שבירושלים חסרות כיתות לימוד.

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל ההורים שלהם נכנסו לישראל באשרת סטודנט, שאינה מופיעה בהחלטת הממשלה.

אחד משיאי ההתעללות של משרד הפנים במשפחות, הוא לתת מעמד לאמא ולילדים, ולהודיע לאבא שהוא מגורש. ולמה? כי האבא במקרה לא גר עם האמא והילד, כי הוא עובד בעיר אחרת ומבקר בבית פעם בשבועיים. או שהוא והאמא פרודים, ועדיין הוא משמש אבא לילדים, יותר מהרבה מאוד אבות שגרים באותו הבית עם הילדים שלהם. לכמה ילדים ישראלים יש אבא שהיה במשך שנים בצבא או במשטרה ולא בא הביתה? לכמה ילדים ישראלים יש הורים גרושים או פרודים, כאלו שלא נמצאים איתם בקשר? למה ילדים ישראלים יש הורה שנסע לעיר אחרת כדי לפרנס את המשפחה, וחוזר הביתה רק פעם בתקופה? מישהו העלה על דעתו כי המדינה תפלה אותם לרעה? אבל למשרד הפנים מותר הכל.

מה אפשר לעשות?

אילן החליט להמשיך ולהיאבק בשביל אבא שלו, וגם בשביל האבות האחרים שמשרד הפנים מנסה להפריד מהילדים שלהם. מלבד הסרטון, אילן גם שלח מכתב לנשיא, שבעבר הבטיח לפעול נגד גירוש הילדים, ובו הוא מספר על המקרה שלו. אפשר לעזור לאילן ולשלוח מכתב משלכם אל הנשיא.

מלבד זאת, פועל מערך מתנדבים המסייע לעוד משפחות כמו של אילן. בכל שבוע עוד משפחות מקבלות תשובה שלילית בבקשתן, וכנראה שעוד יהיו מקרים נוספים בהם משרד הפנים ינסה להפריד אבות מילדיהם. אפשר להצטרף למערך ולסייע למשפחות, לרישום ניתן לשלוח מייל אל [email protected]

ולא פחות חשוב: אפשר להפיץ את המידע הזה הלאה. כי כשהפעילות של משרד הפנים לא תהיה במחשכים, בחדרי חדרים ובועדות מסתוריות – אז הוא לא יוכל להמשיך לפעול כפי שהוא פועל היום.

מידע נוסף על החלטת הממשלה ועל נושא הילדים בכלל ועל התנדבות

(יונתן שחם)

משום מקום, צץ פתאום שו"ת שעליו ענה לפני כתשע שנים הרב אייל קרים. השאלה נגעה להלכות "אשת יפת תואר" – בקצרה, נהלי האונס בזמן מלחמה – ולמרות שהשואל עצמו דווקא מלא הסתייגויות, והוא רואה את הבעיה שבישום מצווה שנכתבה בעידן הברזל לימינו אנו, הרב ענה כך על השאלה האם מותר בימינו לחייל צה"ל לאנוס נשים בזמן מלחמה:

"מלחמות ישראל – הן מלחמות מצוה והן מלחמות הרשות – הינן מלחמות מצוה. בז שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.
מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מורליים.
אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זוית לממן הצלחת האומה במלחמה.
כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל."

וואו. יש כאן שורה של בעיות. הראשונה היא שמדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך. אפילו ג'ינג'יס חאן, שהכריז על פי המסורת שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא "לכתוש את אויביך, לראותם נופלים לרגליך, לקחת את סוסיהם ורכושם ולשמוע את קינות נשותיהם", ושהצטיין באונס שבויות, לא ראה בכך הכרח ללחימה, אלא רק תוצאה מספקת. סטאלין גם הוא פטר תלונות על מעשי האונס שביצע הצבא האדום באמירה שחיילים "צריכים להתפרק", אבל לא ראה באונס הכרח. קרים מחדש כאן הלכה צבאית: אמור מעתה, הצבא צועד על פאלוסו. אולי, על פי ההגיון הזה, יחידות צה"ל צריכות, כמו קציני אספקה, גם קציני אשת יפת תואר (קאי"ת), כדי לוודא שאף חייל לא יוותר בלתי מסופק.

בעיה נוספת היא שקרים משתמש כאן בהצדקה הקבועה של אלו המדברים גבוהה גבוהה בשם "מוסר יהודי": הוא טוען שמלחמה היא סכסוך בין אומות, לא בין פרטים, ושלפרט אין כל חשיבות בעת מלחמה. האשה הנאנסת איננה אשה, איננה אדם, איננה אינדיווידואל, אין לה רגשות ואם היא חשה כאב זה לא חשוב – כי היא לא אשה או אדם, היא אך ורק פרט משבט אויב שאיתרע גורלו להשבות. יתר על כן, אונס בעת מלחמה אליבא דקרים עשוי להיות לא ראוי כשהוא מבוצע על ידי בני שבט יריב, אבל מלחמות של השבט היהודי הן, כולן, מלחמות מצווה. אם אונס חסרות מגן הוא חלק מהמוסר היהודי, לא מסובך לקבוע שהוא נחות מכל מערכת מוסר מוכרת אחרת. וכרגיל, כשמדובר ב"מוסר היהודי" ראוי להזכר בדבריו הנכוחים של תומר פרסיקו: שהוא תולדה של רומנטיקת דם ואדמה גרמנית.

בעיה שלישית היא שקרים קובע בעצם שאין שום דבר שהוא אסור בזמן מלחמה, אם הוא "למען הצלחת הכלל." ידענו שהרג של חמושים מותר – זו, אחרי הכל, מהותה של מלחמה – ועכשיו אנחנו למדים שמותר גם לאנוס, למען שמו יתברך, נשים חסרות מגן. מאליה עולה השאלה האם מותר, לשם הנצחון, גם להרוג אנשים לא חמושים. ילדים, נניח, שיש מקום לסברה שיום אחד יגדלו וירצו לנקום את מות אביהם ואחיהם ואת עינויי אמם ואחותם. הספר "תורת המלך" ענה על השאלה הזו בחיוב. מעניין איפה עומד קרים בשאלה הזו, ואם יש דבר תועבה שלשיטתו אסור לחייל יהודי לעשות לשם הנצחון.

אבל הבעיה העיקרית כאן היא שאייל קרים נושא כיום בדרגת אלוף משנה והוא רמ"ח הרבנות הצבאית, כלומר נמצא בעמדה בכירה מאד במערך שמנפיק פסקי הלכה לחיילי צה"ל. פניתי לדובר צה"ל בשאלות הבאות:

א. האם אונס נשים בזמן מלחמה עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל?
ב. אם לא, מדוע רב צבאי בולט מקדם אותו?
ג. אם לא, האם מתכוון צה"ל להפסיק את שירותו של אל"מ קרים, או לנקוט נגדו צעדים משפטיים?
ד. כיצד בדעת דובר צה"ל להתמודד עם הנזק הצפוי לתדמיתו של צה"ל בזירה הבינלאומית כתוצאה מדבריו של אל"מ קרים?

לא ציפיתי לתשובה, אבל להפתעתי קיבלתי תגובה מקצין נרגז ביחידת הניו מדיה של צה"ל. הוא אמר שקודם כל, קרים לא היה במדים בזמן שכתב את התשובה ההיא, ויתר על כן שלאור שאלה א', שלדבריו "לא מכבדת את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית", ליחידת ניו מדיה אין כוונה להמשיך ולעבוד מולי. ניסיתי להסביר לו שאל"מ קרים הוא פצצה מתקתקת, להזכיר שכבר היו מקרים שבהם חיילי צה"ל אנסו נשים – מקרים מועטים ביחס, חובה לציין – ושאחרי הסיפור הזה, כל זמן שאל"מ קרים נמצא בתפקידו כל מקרה אונס עתידי מצד חייל צה"ל ייוחס אוטומטית למדיניות רשמית. הוא לא היה מוכן להקשיב.

לעובדה שקרים לא היה במדים יש, לדעתי, חשיבות משנית: הבעיה היא שמי שכתב דברים כאלה הועסק על ידי הרבנות הצבאית וקודם לתפקיד בכיר בה. קרים היה, בין השאר, מועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי. אלה פני צה"ל בשנת 2012, ואלה פניהם של הרבנים שהוא מעסיק. יש ודאי אחרים, אבל משום מה צה"ל מושך אליו את הקרימים ואת הרונצקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משרד החוץ הודיע היום כי ישראל החליטה לנתק את כל קשריה עם מועצת זכויות האדם, ולא לענות לה "אפילו בטלפון." אין ספק, בניתוק קשרים משרד החוץ דווקא מוצלח. השלב הבא יהיה להתעלם ממועצת זכויות האדם אפילו כשהיא שולחת מסרוני "ערה?"

עכשיו, מועצת זכויות האדם היא מועמדת מובילה לפרס "הגוף הגרוטסקי ביותר של האו"ם", והקשר שלה לזכויות אדם קלוש כמעט כמו זה של ישראל. מצד שני, לישראל אין "זכויות אדם" בשם, ולה יש. מדובר בארגון שהצליח להביא את המנגנונים הבינלאומיים לכדי אבסורד, כשלוב הועמדה בשעתו בראשו. הנטיה האוטומטית, והמוצדקת, היא להתעלם ממה שהגוף המיותר הזה עושה, שהוא בעיקרו לספק לבן דרור ימני חומר למאמרים.

הפעם, מצד שני, זה לא יהיה כל כך פשוט. לא במקרה החליטה ישראל להתנתק מהמועצה דווקא עכשיו. זה היה אותו הגוף, נזכיר, ששלח לכאן את גולדסטון. במקרה ההוא החליטה ישראל שלא לשתף פעולה עם ועדת החקירה שלו, אבל לא התנתקה ממנה.

אז מה קרה עכשיו? או. הפעם הורתה המועצה על הקמת ועדת חקירה לנקודת התורפה של ה-Hasbara הישראלית, ההתנחלויות. אפילו ידידיה של ישראל בעולם עוצרים בהגנה על ההתנחלויות, כי הן לא ניתנות להגנה. כשנוכלי Hasbara בעלי שם, כמו תומך העינויים אלן דרשוביץ, יוצאים להגנתה של ישראל, הם מקפידים קודם כל לומר שהם מתנגדים להתנחלויות. מותר לחשוד בהתנגדות הזו: דרשוביץ ודומיו מעולם לא הפעילו על ישראל את הלחץ שהם מפעילים על מתנגדיה בדרישה שתפסיק את ההתנחלויות. אבלו זו המנטרה המקובלת. מכאן אפשר להמשיך ולבצע את הספין, שאומר שאתה מתנגד להתנחלויות אבל יריבך מסתיר את העובדה שהוא רוצה בעצם להשמיד את ישראל, אם לא משתמש בדם ילדים יהודים כתבלין מרכזי בבישוליו.

רצוי להתבונן היטב באופן שבו התקבלה ההחלטה הזו. רק מדינה אחת – ארצות הברית – התנגדה להחלטה. היא התקבלה ברוב של 36 מדינות. עשר מדינות אחרות, אירופאיות ברובן, שבדרך כלל היו מצביעות עם ארצות הברית, העדיפו להמנע. הן לא אוהבות את הצחנה שעולה ממועצת זכויות האדם, אבל הן לא יכולות להצביע נגד ועדת חקירה להתנחלויות. עמדתה של ארה"ב היתה מגוחכת משהו: השגריר שלה טען ש"ההחלטה פוגעת בנסיונות לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים ואינה מסייעת לקידום זכויות האדם של הישראלים והפלסטינים." מישהו ראה מו"מ לאחרונה? ושוב, כאן חוזר ועולה משל הפיצה של עלי אבו ניעמה: ישראל היא אדם שמעמיד פנים שהוא מנהל מו"מ על חלוקתה של פיצה, בעודו בולע משולש אחרי משולש.

זו, ראויה האמת להיאמר, היתה צריכה להיות מוקמת לפני 40 שנה. אז היא היתה עשויה להיות הוגנת. היא מוקמת באיחור ניכר, והיא לא תהיה הוגנת – אבל היא עדיין תהיה הוגנת הרבה יותר מהחזקתו של עם שלם תחת כיבוש במשך 45 שנה (יום השנה מגיע בעוד חודשיים ומשהו).

ומאחר וההתנחלויות חשובות לישראל יותר מאשר, למשל, זכות הפעולה של צבאה, היא נקטה צעד דרסטי, נואש, של ניתוק היחסים עם המועצה. אולי הפעולה הזו תסיח את דעת העולם ממה שעומדת ועדת החקירה לחשוף רשמית ופומבית.

ישראל כבר הודיעה שכמובן, היא לא תשתף פעולה עם ועדת החקירה הזו. המשמעות היא אסון דיפלומטי מתמשך: ישראל תמנע מוועדה רשמית של האו"ם כניסה לשטחים הכבושים על ידיה, ותדגיש בכך שוב את עובדת הכיבוש ואת השקר הנוצץ של השליטה הפלסטינית בשטחי A. אחר כך ייכתב הדו"ח, יופץ, יהפוך לעובדה מצוטטת בכל העולם חוץ מפגישות AIPAC, וישראל תצטרך לכתוב דו"ח משלה. אולי דני איילון ינסה לשכנע, בטיעונים של מועצת יש"ע, שיש לנו זכות על השטח מתוקף החלטת ועדת סאן רמו ושצווים של מעצמות קולוניאליסטיות מ-1918 חשובים יותר ממה שחושבים האנשים החיים בשטח היום. וכשזה לא יקרה, משום מה, הישראלים יוכלו להתכווץ לתנוחת העובר החביבה עליהם ולייבב שהעולם כולו נגדם.

עד שיגיעו הסנקציות הבינלאומיות, ויפה שעה אחת קודם.

ועוד דבר אחד: כתבתי כאן בשעתו על העובדה שאורי אליצור הוא כותב נאומים בשכר של לשכת ראש הממשלה. הוא גם, במסגרת גילוי העריות החביב בלשכת נתניהו, גם עורך המוסף של "מקור ראשון." בסוף השבוע הוא כתב שם ש"אי אפשר להתחמק מהאמת: התרבות האסלאמית היא רצחנית. היא נמשכת לדם, היא הורגת מתוך איזו תשוקה או עונג, היא מביאה אדם לטבול את כפות ידיו בדמם החם של נרצחים ולהרגיש אושר." עד כה, לשכת נתניהו לא התנערה מדבריו אלו של השכיר שלה, ולא הפסיקה את ההתקשרות איתו. מסתבר שאם הם לא נאמרו על דעתה, הם גם לא מטרידים אותה יותר מדי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)