נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על יום זכויות האדם, 2014

הבוקר (ד’) עתר ארגון זכויות האדם יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) לבג”צ, יחד עם מועצות הכפרים תורמוסעיא, ג’אלוד ואל מוע’אייר, בדרישה להסיר את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, עליו כבר כתבתי כאן. העתירה התבססה הפעם לא רק על הדרישה לאכוף את חוקי הבניה והתכנון – כנגד כל אחד מהמבנים בעדי עד יש צווי הריסה, שצה”ל והמנהל האזרחי מסרבים לאכוף – אלא גם על העובדה שעצם קיומו של עדי עד גורר, מעצם קיומו, פגיעה בלתי סבירה בזכויות האדם של הפלסטינים. הבוקר הוא גם יום זכויות האדם.

לקראת העתירה, נערכנו למסיבת עיתונאים במקום. היא תואמה עם הפלסטינים והיתה בלתי סודית בעליל. לפנות בוקר, ככל הנראה בנסיון לשבש את האירוע, ירדו פוגרומצ’יקים מעדי עד לשטחי אל מוע’אייר והחלו לחבל בעצים שם ולהתעמת עם התושבים.

זו תקרית א’ של היום: פורעים יהודים פועלים בחסות הצבא היהודי, שנכשל פעם אחר פעם בחובתו להגן על התושבים הפלסטינים. את השתלשלות האירועים העתידית קל לתאר לאור ההיסטוריה: משטרת ש”י ומפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) שלה יערכו חקירה כושלת, אולי כושלת במכוון, והתיקים ייסגרו. אף אחד לא יעמוד לדין. הפוגרומצ’יקים יודעים שלא יקרה להם כלום.

על התקרית השניה שמעתם, אני מניח, כולכם. כשהתארגנה מסיבת העיתונאים, חמושי צה”ל החלו לירות גז בכיוונה. עוד לפני שקרה משהו. אחרי מסיבת העיתונאים, התארגנה צעדה של הפלסטינים בחזרה לאדמותיהם. בצעדה השתתף גם השר הפלסטיני לענייני התנחלויות, זיאד אבו עין. יותר משני קילומטרים מהמאחז – בניגוד לדיווחים בתקשורת היהודית על “כמה מאות מטרים” – נבלמו הצועדים על ידי חמושים ישראלים. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל כשזה נגמר, השר הפלסטיני היה מת. הרבה מהפלסטינים במקום אמרו שהוא הותקף על ידי חמוש באמצעות קת נשק. השמועות שהתקשורת היהודית גלגלה אחר כך – שהוא הוכה בקסדה וכו’ – לא הופיעו שם.

כאן נכנס לפעולה דפוס השקר של דובר צה”ל שכבר למדנו להכיר: צד אחד, לא רשמי – בדרך כלל תחת הכינוי “גורם צבאי” – אומר שקר שמטרתו היא להסיט את הדיון. צד שני, דובר צה”ל הרשמי, אומר שהוא “עדיין חוקר.” מיד אחרי מותו של אבו עין, אמר “גורם צבאי” לוואלה שהוא “מת מהתקף לב.” איך הוא ידע את זה? שאלה מצוינת. אבו עין מת בבית חולים פלסטיני. הנתיחה עוד לא בוצעה. כפי שצייץ מוקדם יותר נתאי פרץ, “מאז שציידו כל לוחם בא.ק.ג. המודיעיו שלנו ממש השתפר.” כשעתיים לאחר ההודעה של “הגורם הצבאי,” שם קוד לדובר צה”ל שלא רוצה לקחת אחריות על השקר שלו, הודיע מיודענו פטר לרנר שצה”ל “בוחן את ההתרחשויות בהפגנה היום שהובילה למותו המדווח של פלסטיני.” מותו המדווח, כן?

איך זה יילך הלאה, אנחנו כבר יודעים. צה”ל יודיע שהוא חוקר ויחכה שכולם ישכחו. הפעם זה טיפה מסובך יותר, כי בכל זאת מדובר בשר פלסטיני ובכיר בפתח, אבל גם בזה כוחותינו המזוינים מתורגלים. זוכרים איך הם הרגו שופט ירדני? בדיוק. רוב הציבור היהודי גם הוא העדיף לשכוח.

התקרית השלישית התרחשה בשעות הצהרים, במחנה הפליטים ג’ילזון. חמושי צה”ל ירו כדור חי בראשו של נער פלסטיני, ראווף סנובר. הוא בן 14. הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. התקשורת היהודית בכלל לא שמה לב.

וגם כאן, העתיד די ברור. אם סנובר ישרוד, אף אחד לא ישים לב. רק ילד שיצטרך לחיות עם פציעת ראש מכדור חי. אם הוא ימות, מצ”ח תעמיד פנים שהיא חוקרת – אבל הפרקליטות לעניינים מבצעיים לא תורה על פתיחת חקירה מיידית. היא תורה על “תחקיר מבצעי.” זה יימשך מספר חודשים במקרה הטוב ושנה או יותר במקרה הרע. רק אחר כך, תתחיל חקירת מצ”ח. בשלב הזה, לא יהיה מה לחקור – לא תהיה זירה, מצ”ח משתדלת כמיטב יכולתה לא לחקור פלסטינים, הקצינים המעורבים יאמרו, בצדק, שלך תזכור מה קרה באיזה צהרים במחנה פליטים. לכו תדעו מה קרה שם: אולי איזה חמוש ירה קליע חי והעמיד פנים שזה קליע גומי. כדי לדעת, צריך לחקור מיד. תוך 24 שעות. אבל זה לא יקרה. יתר על כן, בהתחשב בכך שחמושי צה”ל יוצאים מידי החוק הצבאי חצי שנה לאחר שחרורם, ובהתחשב בכך שחקירות מצ”ח איטיות יותר מהמהירות שבה שמעון פרס יוצא מחיינו, גם אם החקירה תגיע לאיזושהי מסקנה, התיק ייסגר כי כבר אי אפשר יהיה להעמיד לדין את החייל בשל ה”התיישנות” הזו.

התקרית הרביעית היתה בתחומי ישראל הריבונית, בבג”צ. שם החליטו לדחות את עתירתה של ח”כ חנין זועבי (בל”ד) נגד החלטת ועדת האתיקה להשעות אותה מחברותה בכנסת לחצי שנה. בפועל, ועדת האתיקה זרקה לפח את הקולות של האזרחים שבחרו בזועבי.

מה אמר בג”צ? ובכן, הוא אמר כמה דברים. הוא אמר שהדברים של זועבי “חמורים”, ואף שהוא נאלץ להודות שההחלטה של ועדת האתיקה “חריגה,” הוא מצא תירוץ: הכנסת פיזרה את עצמה, ועל כן העוול שנעשה לזועבי לא כל כך חשוב.

עבדכם הנאמן ראיין פעם את ח”כ יחיאל חזן. זה היה כמה שבועות אחרי שחזן אמר ש”הערבים הם תולעים.” הוא אמר את זה ביום שבו חמושי חמאס הרגו חיילים בדואים אחרי שהגיחו ממחפורת. שאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב. הוא לא הצליח למצוא תשובה. הראיון לא פורסם בסופו של דבר כי לחזן לא היה מה לומר, וכל מה שנשאר לי ממנו הוא הפרפורים של העוזרת הפרלמנטרית שלו כשהעלתי את השאלה הזו.

ועדת האתיקה לא הרחיקה את חזן על התקרית ההיא. חזן, אחרי הכל, הוא יהודי כשר. זכות הדיבור שלו, כחבר כנסת, רחבה הרבה יותר מזכות הדיבור של חבר כנסת פלסטיני. לבג”צ אין עכשיו כוח להגן עליהם. הרי עוד כמה שבועות הם יצטרכו לדון בפסילה הקבועה של בל”ד. למי יש כוח.

ככה נראה יום זכויות האדם בישראל, 2014. ככה נראה הכיבוש, כל יום. 365 ימים בשנה. היום זה פשוט בלט יותר. הקורבנות הם בדרך כלל לא אח”מים. אבל כך נראה כל יום: אלימות רשמית של חמושים, לעתים עם הרוגים, לעתים קרובות הרבה יותר עם פצועים קשה, שהתקשורת היהודית מתעלמת מהם ושלדמם אין דורש. אלימות לא רשמית בחסות השלטונות מצד בריונים שיהדותם אמנותם. וכשחברת כנסת פלסטינית מעזה לומר שוואלה, אולי האירועים היומיומיים האלה הם טרור לא פחות מרציחתם של שלושה נערים יהודים; טרור חמור יותר, אם יורשה לי לומר, כי זהו טרור רשמי, קבוע, ממוסד, יומיומי – אז סותמים לה את הפה ומבטלים בפועל את החברות שלה בכנסת.

והרי אי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר לשלוט על עם אחר בלי כל זה. הרי – כפי שכתבו חברי מצפן לפני יותר מ-40 שנה – “כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.”

התמה של יום זכויות האדם השנה היא “365 יום של זכויות אדם.” בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים, אלה 365 יום של חילול זכויות אדם.

כל זה ידוע, ונכתב לעייפה, והמקלדת נשחקת, וזה לא נגמר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חובשי הכיפות לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שהתיאוריה שלהם יוצרת, ועל כן הם צריכים לעקם אותה. המקרה של יוסי בן עטר

יש, כמסתבר, שדרן בשם יוסי בן עטר, שפועל ב”גלי ישראל.” זה האחרון הוא הרדיו האזורי של הפולשים היהודים בגדה המערבית. מאחר והוא רדיו אזורי, הוא אמור להיות כפוף לרשות השניה; אבל מאחר והרשות השניה לא יכולה לפעול בגדה המערבית, כי רשמית השטח מעולם לא סופח לישראל, אז המוח היהודי מצא פתרון: “גלי ישראל” מופעלת על ידי “הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה – איו”ש,” גוף שהוקם על ידי אלוף פיקוד מרכז. אתם יודעים, כמו “מל”ג איו”ש”, שהכירה ב”אוניברסיטת” אריאל.

למה אני מזכיר את בן עטר? כי לפני שלושה ימים הוא פרסם את הסטטוס הזה:

(הקרדיט לצילום המסך שייך לחיים לוינסון.)

אף מילה בסטטוס הזה לא נכונה. כן, יש סוחר נשק בשם מוחמד אבו ח’דיר שנעצר בחשד למעורבות בנסיון הפיגוע שמתאר בן עטר, אבל הוא חי ובמעצר. בן עטר טפל עלילת שווא על נער שנרצח על לא עוול בכפו. כשהובהר לו הנושא, וכנראה משהבין שלמשפחת אבו ח’דיר יש עורכי דין, נבהל בן עטר ופרסם את הסטטוס הפחדני הבא:

שממנו אי אפשר להבין בכלל מה הוא כתב.

למה בן עטר טפל את העלילה הזו על אבו ח’דיר? ובכן, סביר להניח שהוא לא האיש שבדה אותה. סביר להניח שהיא מסתובבת בצינורות המקובלים של המגזר כבר כמה זמן. אחרי הכל, המגזר כבר טען כלפי אבו ח’דיר שהוא נרצח על רקע הומוסקסואלי, או שהוא נרצח על רקע מריבת חמולות.

מי שמכיר את הנושא, לא באמת יופתע. אחרי רצח רבין, קמה תעשייה שלמה של תיאוריות קונספירציה. היא החלה יומיים אחרי הרצח, כשהתחילו בחלקים האחוריים של בתי הכנסת להפיץ שמועות על כך שיש איש שב”כ שהתאבד (באוזני שמעתי.) מעבר לטענות על כך שרבין לא נרצח על ידי הימין הדתי אלא על ידי השב”כ, שמעון פרס, או בכלל התאבד, מהר מאד עבר מגזר חובשי הכיפות לקו הגנה אחר: כן, רצחו אותו, אבל הגיע לו. תוך יממה מהרצח – שמעתי את זה בירושלים, בדרך לעבור על פני הארון – כבר החלו את הקשקוש על כך ש”רבין רצח יהודים באלטלנה.” לא נכנס עכשיו לכל סיפור אלטלנה, רק נזכיר שרבין לא פיקד על הכוחות שהטביעו את הספינה, ושהוא התמודד עם הנסיונות של מורדי האצ”ל להשתלט בכוח על מטה הפלמ”ח בחוף תל אביב – נסיונות שנעלמים כבמטה קסם כשתומכי הרצח מדברים על הפרשה.

ומי שזוכר את הטבח במערת המכפלה, ואת הצורך לתרץ אותו כשהאלכוהול התפוגג יחד עם הקריאות “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת, יזכור שהתומכים ב”ברוך הגבר” השתמשו באותו הטיעון המפגר בדיוק: הקורבנות לא היו חפים מפשע כי הם תכננו טבח, גולדשטיין למד על התכנית שלהם, הלך והוציא לעצמו ביטוח חיים גדול במיוחד, הצטייד בנשק, שם אוזניות ירי כדי לא לשמוע את הזעקות, והלך לבצע את הטבח הקדוש שלו.

וכל זה, כמובן, לא כולל את תיאוריות הקונספירציה של ישראל הרשמית: את הטענה ששני ילדים שנורו על ידי שוטר מג”ב לא באמת מתו, לא באמת נורו, ככה לא נופלים אנשים שחוטפים כדור ואיפה הדם; את הטענה שמותר לירות למוות בילד בן 14 שיצא לקטוף קוצים כי הוא חצה גדר דרך פרצה מוכרת; את הירי בילד בן 11 בעיסאוויה שלשום כי, נו, הוא היה בהפגנה; ואת כל התירוצים הרשמיים שבהם היהודים בישראל משקרים לעצמם כדי לא לראות את המציאות. לא, המגזר בודה לעצמו קונספירציות משלו ברגע שבו אי אפשר יותר להכחיש את העובדה שתפיסת העולם שלו בוראת מפלצות.

לא שהעובדה שאנשים שחבר דמיוני עומד במרכז עולמם הרוחני ממציאים לעצמם עולמות אחרים צריכה להפתיע אוותנו במיוחד; אבל למה החיבה לתיאוריות קונספירציה שמחפות על רצח?

כי, אתם מבינים, הם באמת מאמינים שזה לא יכול לקרות להם. הם באמת מאמינים שהם שונים, טובים יותר. שהמיסטיקה שלהם היא לא מיסטיקה, היא באמת חיבור לעולמות העליונים; שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, גם כאשר הם רוצחים בני רוצחים. ומאחר ואי אפשר להסביר את הרצח, ומאחר ואדם שפוי לא יכול לקבל אותו, ומאחר והתבוננות ישרה תודה שהרצח נובע מהחזרה הבלתי פוסקת על הטענה שלא יהודים אינם בני אדם, ומאחר וכל זה ישים את האדם הדתי ההגון – ויש עדיין כמה כאלה – במצב בלתי נתפס, אז צריך להכחיש את המציאות. ויש שתי דרכים בסיסיות לעשות את זה: אחת לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” ולמצוא אחראי אחר (קנוניה של השב”כ, רצח על כבוד המשפחה), או לומר שכן, היה רצח, אבל הוא היה מוצדק.

לרצח אבו ח’דיר, נזכיר, קדמה הסתה כבדה מצד מנהיגים במגזר של חובשי הכיפות. בערב הרצח עצמו, קרא אריה קינג – ממנהיגי הימין הדתי בירושלים – בכנס של חב”ד “אני קורא מפה לכל הפנחסים שיש פה… משה לא עשה את המעשה, פנחס עשה את המעשה… לכל אחד מאיתנו יש את המשימה. אנחנו רואים את שלושת הילדים… המנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה והחיים של האויבים שלנו הם חיי שגרה… השכנים הערבים מדי יום לפחות שלושה יהודים מותקפים בירושלים ואנחנו שותקים לא עושים מהומה… הרב’ע שנמצא פה איתנו מצפה מאיתנו לעשות את מעשה פנחס.”

פנחס בן אהרן הכהן היה האיש שלקח חנית ודקר למוות את הנשיא זמרי ששכב עם אישה מדיינית. כפרס על כך, העניק לו יהוה כהונה נצחית. פנחס, במיתולוגיה היהודית, הוא הקנאי שפועל גם בלי סמכות של בית משפט, ויש שורה של עבירות שעליהן הדין הוא “קנאים פוגעים בו.” קשה לחשוב על קריאה מפורשת יותר לרצח. אם קינג היה מטיף פלסטיני מוסלמי, יש סיכוי סביר שהוא היה מחוסל על ידי מל”ט; מאחר והוא יהודי, הרי שלמיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר.

כמו יגאל עמיר, ובמידה פחותה ברוך גולדשטיין, גם שלושת רוצחיו של אבו ח’דיר היו שליחי ציבור. הרצח לא בוצע סתם כך: הוא התרחש על רקע אווירה שבה בכירים בציבור חובשי הכיפות פמפמו שוב ושוב את הצורך בנקמה, מבנט בממשלה ועד לראש בני עקיבא העולמית שרצה “300 עורלות פלישתים.” חשוב לציין שנקמה היתה גם היתה: בצה”ל לא התאמצו יותר מדי לתפוס את החשודים ברצח שלושת הנערים בחיים, והחיילים הרסו בפועל את בתי המשפחות שלהם לפני שהגיע צו ההריסה הרשמי. אבל הנקמה הרשמית, הקבועה, זו שתמיד נמצאת שם, לא מספקת את חובשי הכיפות: הם תמיד רוצים יותר דם.

ואחר כך נבהלים מעצמם, מהמפלצת שמביטה אליהם מן הראי, ורצים לשטוף את הידיים – ולשם כך, צריכים מישהו אחר להטיל בו את האשמה, או לומר שהקורבן הרוויח את זה ביושר. ככה זה, במגזר הערכי ביותר בעיני עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, זה לא יקרה. זה לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת עזה למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי כזה בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

כי, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שרת המשפטים שלכם יוצאת במיצג ונדליזם ביוון – כי היא יודעת שזה מה שהאספסוף היהודי רוצה, ומקווה נואשות שזה יספיק לה להבחר שוב

ציפי לבני, בעוונותינו שרת המשפטים של ישראל, יצאה לאחרונה לחופשה ביוון. לגיטימי. כנראה גם יותר זול מחופשה בישראל. במסעותיה, נתקלה לבני בשלט שהעלה את חמתה. השלט, כתבה לבני בעמוד הפייסבוק שלה, קרא “תשוחרר פלסטין,” והוא כלל מגן דוד שהקווים החיצוניים שלו צוירו כגדרות תיל, כשבמשולשים של הסמל מופיעות שמות ערים פלסטיניות: ג’נין, שכם, חברון, עזה. לבני הודיעה קוממיות שהיא נרעשת מהחיבור “של סמל שאנחנו כל כך גאים בו עם שנאה ותעמולה אנטי ישראלית,” ואשר על כן היא קרעה את השלט, וגם הקפידה להצטלם כשהיא עושה את זה.

לפני כמה שבועות, יצא משרד המשפטים של לבני בעוד איזה קמפיין בעד סובלנות. אולי הלוגו החדש שלו צריך להיות תמונת שרת המשפטים מפגינה את הסובלנות המפורסמת שלה על כרזה במדינה זרה.

תומכיה של לבני מיהרו לטעון שזהו איננו ונדליזם; הם טענו שהשלט היה בלתי חוקי. קשקוש. קודם כל, אנחנו לא יודעים אם הוא היה חוקי או לא – ואני מעז לומר שלבני לא טרחה לברר. גם אם הצבתו היתה בלתי חוקית, בפעם האחרונה שבדקתי לבני לא היתה פקחית עירונית ביוון. ההשחתה שלה של שלט היא עדיין השחתה, והיא עדיין סתימת פיות. נשאל זאת כך: היה והפקחית החרוצה לבני היתה נתקלת בכיכר עיר יוונית בשלט פרו ישראלי שהוצב שלא כדין, האם היתה ממהרת להסיר אותו? והאם היתה מפרסמת את תמונתה כשהיא מסירה אותו למען האלקטורט היהודי?

לא, אה? אז בואו נרד מהקשקוש הזה.

איכשהו, גסות הרוח וסתימת הפיות הזו נראות לציבור היהודי כמו משהו טבעי לגמרי – וזו הסיבה שלבני פרסמה את התמונה. ליהודים בישראל יש סיפור אהבה עם השחתה של מה שלא נראה להם: לפני כעשור, הפך השגריר בשוודיה צבי מזאל לגיבור לאומי, אחרי שהשחית מיצג אמנותי שנראה לו פרו פלסטיני. לבני מכתירה את ההשחתה שלה כחלק מה”קרב על דעת הקהל העולמית.” אבל איך נראה לה שתראה דעת הקהל העולמית את שרת המשפטים של ישראל, כשזו משתוללת כחוליגנית מן השורה? לא, כמו כל הבולשיט הרגיל על hasbara, אקט הוונדליזם הקטן של לבני היה מיועדת לתצרוכת פנימית.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לבני יודעת שממשלת נתניהו לא תוציא את ימיה, בין השאר משום שכפי שציין עידן לנדו, היא לא תעז להעביר תקציב. ולבני יודעת שאת תרגיל ההונאה שהיא עשתה על הציבור הישראלי אפשר לעשות פעמיים, אבל לא שלוש. בפעם הראשונה, היא גרפה 29 מנדטים; בפעם השניה, רק שש. ועם אחוז החסימה החדש, שהיא סייעה להעביר, היא הולכת הביתה אחרי הבחירות הבאות. אלא אם היא תשכנע מפלגה לאומנית כלשהי – הליכוד? יש עתיד? – לצרף אותה לשורותיה. אז היא צריכה לשפר את המוניטין הלאומני שלה.

ומאחר וללבני יש בעיה עם הסיסמה “תשוחרר פלסטין” – למרות, כמה משונה, שפעמיים היא העמידה את עצמה לבחירה כשהיא מבטיחה להקים מדינה פלסטינית – אז הגיע הזמן שגם אנחנו נאמר שצריך לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני. ספק אם נראתה כאן אי פעם פוליטיקאית כושלת כל כך ואופורטוניסטית כל כך.

מאיפה להתחיל? אולי מהחתרנות הבלתי נלאית. קונדליסה רייס כתבה בספר זכרונותיה שלבני הלכה מאחורי גבו של אולמרט והבטיחה לפלסטינים שאם רק יחכו לרגע שבו היא תהיה ראש הממשלה, היא תתן להם הרבה יותר. זה תרגיל שמייצג שרלטנות פוליטית מהסוג שהופגן על ידי פוליטיקאים חסרי מצפון כמו ריצ’רד ניקסון ובעידן רחוק יותר, אלקיביאדס האתונאי. שנתיים לאחר מכן, באמצעות עבריין המין המורשע חיים “הלשון” רמון, ניסתה לבני לבצע תרגיל דומה.

אה, רמון: היועץ הפוליטי של מי שאהבה לקרוא לעצמה “מיסיס קלין”, ושלא בחלה ביועץ פוליטי אחר, עד השקר המורשע עמרי שרון. לבני אוהבת להציג את עצמה גם כתומכת בזכויות אדם – אבל שם הרקורד שלה גרוע אפילו יותר. היא ברחה מההצבעה על חוק הפליטים, חוק כה בזוי שהוא נפסל אחר כך על ידי בג”צ פה אחד; היא מתהדרת בשמירה על זכויות הדת בישראל – אבל מכרה אותן בשקט לנפתלי בנט; וכשאביגדור ליברמן הודיע שמשאת נפשו היא גירושם של ערביי ישראל, ושלא יהיה שלום בלי “חילופי שטחים”, לבני בלטה בשתיקתה.

ואולי טוב שהיא סתמה את הפה, כי מי שעקב אחרי לבני לאורך השנים יכול היה לזכור שכשזה מועיל לה, אין לה בעיה להתחנף לאספסוף. כשהיא חשבה שהיא תצטרך את החרדים, היא לא היססה לומר שהחילונים שכחו מה זה להיות יהודים, ועברה בשתיקה על כך שהכרזות של מפלגתה בבני ברק העלימו את התמונה שלה. כי מה זו קצת הדרת נשים לעומת הסיכוי (הלא קיים, אבל היי – רמון בטח טעה כאן, כהרגלו) שהחרדים ימליצו עליה כראש ממשלה.

האם מישהו יכול להצביע על היצג כלשהו של הפוליטיקאית לבני – להוציא, כמובן, היותה ראש אופוזיציה גרוע יותר משמעון פרס? לא? גם אני חשבתי ככה. אז הגיע הזמן לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מקללת הריקנות המתרפסת שנקראת ציפי לבני, ולהבהיר שכל מפלגה שלוקחת אותה, מקבלת נטל ולא נכס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – זה היה בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא היה בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה היה עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו היה שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, זה שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן היה המצב – ספק אם נתניהו יכול היה להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד היה מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – חנינה, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף הזה, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, כזה שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני יהיה הנשיא האחרון. ה לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – זה מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במהלך הבחירות של 1999, היה לי חוסר המזל להפגש עם מספר חב"דניקים, ובמהלך השיחה תהיתי איך הם, אנשים שאמורים להיות מוסריים, מוכנים לתמוך בנתניהו, שעל השקרנות שלו אין חולק. הם קרנו מאושר: הוא שקרן, אמר אחד מהם, אבל הוא השקרן שלנו. אלו היו הימים הטובים של הברית בין חב"ד לנתניהו, לפני שהוא היה צריך להמלט מאסספוף זועם שלהם ב-2005, עקב תמיכתו בהתנתקות.

שקרן שכולם יודעים שהוא שקרן הוא שקרן די גרוע. מי שצריך היה לקבל עוד הוכחות לכך, קיבל אותן ב-72 השעות האחרונות. ביום שישי, בדאבוס, אמר נתניהו שהוא לא מתכוון לפנות אף מתנחל. זמן קצר לאחר האמירה הזו, הוא נלחץ; המשמעות הברורה שלה הוא שלא יהיה שום פינוי בגדה, כלומר היא אומרת לכולם שנתניהו לא באמת מנהל משא ומתן. אז אמש (א'), לשכת נתניהו הפריחה בלון ניסוי חסר תכלית, שבו נאמר שבכוונת נתניהו להשאיר התנחלויות בשטח שבשליטה פלסטינית.

ברור לכל שהרעיון לא מעשי ושהשארת מתנחלים בשטח בשליטה פלסטינית היא הזמנה לטבח – אחרי מה שהמתנחלים האכילו את הפלסטינים בארבעים השנים האחרונות, הפלסטינים יצטרכו להיות מלאכים כדי לא להחזיר קצת נקם ושילם, ויש מחסור ניכר במלאכים בגדה. גם לפלסטינים יש ימין קיצוני משלהם. המתנחלים נוהגים להתרברב שהם יטבחו בפלסטינים במצב כזה, אבל מה שווים הגיבורים הגדולים האלה בלי צבא פעולות התגמול לישראל ראינו בקוסרא. ברור לכולם שההצהרה של לשכת נתניהו היתה מיועדת להרחיק אותו מהדברים שהוא אמר ביום שישי.

נפתלי בנט, שכנראה מריח שהממשלה הזו עומדת להתפרק, מיהר להודיע שההצעה של נתניהו היא "אובדן עשתונות ערכי." פעם, כששמעון פרס היה ראש הממשלה, אריאל שרון כינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בכינוי לגלגני כלשהו, ונאלץ להתנצל בפומבי אחרי שפרס שיגר לו מכתב פיטורין. יש דברים, אפילו בישראל, שאתה לא יכול לומר על ראש הממשלה ולהשאר שר.

נתניהו לא פיטר את בנט – כתמיד, הוא מקריב את האינטרס הישראלי על מזבח האינטרס האישי שלו; הוא יודע שפיטורי בנט הם קץ ממשלתו – אבל הוא לא נשאר חייב. לשכת ראש הממשלה האשימה את בנט ב"פגיעה חסרת אחריות לאומית במהלך שמנסה לחשוף את פניה האמיתיות של הרשות הפלסטינית, כדי לקבל כותרת לדקה. […] בנט פוגע בנסיון של ראש הממשלה להוכיח כי סרבנית השלום האמיתית היא הרשות הפלסטינית."

בואו נחשוב על זה רגע. נתניהו אומר בהודעה רשמית שההכרזות שלו לא מיועדות לצרכי משא ומתן אמיתי, אלא מיועדות בסך הכל לשמש כמוקש לרשות הפלסטינית. המשמעות היחידה שאפשר לתת להצהרה הזו היא שנתניהו נושא ונותן בחוסר תום לב; שהוא לא מנסה להגיע להסדר, אלא בסך הכל להפיל את האשמה לכשלון במו"מ על הפלסטינים. לשם כך הוא מגיע עם הצעות מופרכות.

כלומר, נתניהו מצהיר בפומבי שהוא שקרן, מי שמצהיר הצהרות שאין לו כל כוונה לעמוד מאחוריהן. התלונה שלו היא על כך שבנט מפריע לו לשקר. אם הייתי השגריר האמריקאי, הייתי שולח הבוקר מברק בהול וקצר לשר החוץ שלי, ואומר לו שראש הממשלה הישראלי מצהיר בפומבי שהוא מסבן אותו.

או שנתניהו לא מבין את המשמעות של מהלך כזה, ולגמרי יכול להיות שהוא כל כך הסתבך בשקריו שהוא כבר לא מבין, או שפשוט לא אכפת לו ובשביל כמה נקודות בדעת הקהל של הימין הקיצוני הוא מוכן להסתכן במשבר – לא רק עם בנט, אלא עם כל העולם כולו. מי יאמין להצהרות של נתניהו אחרי הפאדיחה הזו? אם הייתי ממתנגדי ישראל, הייתי מצרף את ההצהרה הזו של נתניהו לכל אמירה שלו, מעתה ועד עולם: דעו שיש לכם עסק עם שקרן שאיבד את הצפון וכבר שכח למי הוא אמור לספר איזה שקר.

מילא נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, על גבול הפנטזיונריות. השאלה האמיתית היא מה עושה עדיין ציפי לבני בממשלתו של נתניהו; מתי היא תפסיק להעמיד פנים שיורקים עליה ושהיא בסך הכל עלה תאנה שמאפשר לנתניהו להמשיך את הסיפוח הזוחל.

אלא אם, כמובן, לבני פחות טיפשה מכפי שההתנהלות שלה מעידה, וכמו נתניהו, היא מעדיפה לשקר לציבור על מהות תפקידה בממשלה – הכל לצרכי השרדות פוליטית זמנית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)