"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

אם תרצו וגרורותיה לא מנסות אפילו להתמודד עם הטיעונים של ארגוני זכויות האדם

בשנת 2010, הצליח ארגון קיקיוני שהופעל על ידי לשכת ראש הממשלה להעפיל לכותרות בשיטה חדשנית: “אם תרצו” ורונן שובל עבדו על בן כספית – נראה שזה לא היה מסובך מדי – ומכרו לו את עצמם כ”ארגון ציוני לא פוליטי”, וסיפרו לו שאוי ואבוי, בדו”ח גולדסטון יש ציטוטים של ארגוני זכויות אדם. כספית ובן דרור ימיני כבר עשו את השאר: המק’ארתיזם הישראלי לא נראה אותו הדבר אחרי השטיק ההוא.

גם היום, אחרי שרונן שובל מסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית המשפט ואחרי שהסתבר שאם תרצו מקבלת מימון ממחבלים, מסתבר שבאם תרצו וב-NGO Monitor חושבים שהשיטה הזו עדיין עובדת. אז הבוקר הם הפגינו את כישורי המחקר יוצאי הדופן שלהם בלחיצה על Ctrl+F, והציגו לנו את מספר הפעמים שבהם הופיעו שמות של ארגוני זכויות אדם בדו”ח ועדת האו”ם שפורסם אתמול.

מה אפשר ללמוד מהרשימה הזו? כלום. כי אם תרצו ונגו”מ לא מתמודדים עם אף טענה. בעצם, הם לא אומרים שבכלל הועלו טענות. היה לי יום עמוס היום, אז אני אתמודד רק עם החלק שמוקדש בדו”ח לארגון שעבורו אני כותב, יש דין. לשם הבהרה: הפוסט הזה לא נכתב על דעת יש דין והוא מייצג את דעתי האישית בלבד.

אם תרצו מציינים שיש דין הוזכר בדו”ח דיוויס חמש פעמים. זה נכון. פעם אחת הוא הוזכר בהקשר של מכתב פומבי שהוציא הארגון יחד עם בצלם סמוך לתום הלחימה, שם הצביעו שני הארגונים על כך שלרשויות הישראליות אין עניין לחקור פגיעות בפלסטינים. שני האזכורים האחרים (שחוזרים על עצמם) הם לדף נתונים על כשלון חקירות משטרתיות במקרה של פגיעה בפלסטינים (הוועדה ציטטה את העמוד האנגלי, והנה העברי) ולדף נתונים שעוסק בכשלון מערכת המשפט הצבאית במקרה של פגיעה בפלסטינים (הנה העמוד שציטטה הוועדה, והנה הוא בעברית.) ההודעה המשותפת של בצלם ויש דין נשענה במידה ניכרת על הנתונים בשני דפי הנתונים הללו, ועל נתוני בצלם שמראים תוצאות דומות.

דף נתונים כזה מצריך עבודה ארוכה מאד, סיזיפית למדי, של הצלבת נתונים ובדיקה אינסופית של פרטים. אפשר כמובן להתווכח עם הפרשנות של ארגוני זכויות האדם לנתונים הללו, אבל אם תרצו והימין היהודי אפילו לא אומרים מה הם. יתר על כן, לאורך השנים, אם תרצו ודומותיה מעולם לא ניסו להתמודד עם הנתונים הללו. אני לא אומר שאי אפשר וודאי שאין אנשים נקיים מטעות, אבל לא היה נסיון רציני אחד להתמודד איתם. כי, מה לעשות, זה מצריך עבודה. זה מצריך לקרוא ניירות לעומק, להבין את הטיעון שלהם, לחפש טעויות – ונראה שה”ימין האינטלקטואלי” פשוט עצלן מדי.

המקרה של נתוני החקירות הצבאיות מביך במיוחד, כי אלה הנתונים של צה”ל עצמו: זה מספר החקירות שפתחנו ביחס למספר התלונות (לא, חקירת מצ”ח לא נפתחת מעצמה – צריך החלטה של הפרקליטות הצבאית, וחלוף הזמן שנדרש לכך מהווה לעתים קרובות גורם בכשלון החקירה בפני עצמו), זה מספר החקירות שהבשילו לכתבי אישום, זה מספר ההרשעות. כלומר, אם תרצו ודומותיה מאשימות את יש דין בכך שהארגון מצטט נתונים רשמיים של צה”ל.

אתם רוצים להתווכח, סבבה. תעלו טיעון. תגידו לי למה זה בסדר שהמשטרה נכשלת ב-97.4% מהחקירות שלה על פגיעה ביבולים פלסטיניים, תסבירו לי למה זה סבבה שהפרקליטות ממנה פרקליטה אחראית לתיק ההרג של יוסוף פחרי מוסא אחלייל בן ה-16 14 חודשים אחרי ההרג, שכנעו אותי שאני צריך לסמוך על מערכת חקירות צבאית שנראית כמו המפקח קלוזו ביום רע, נמקו לי מדוע זה נסבל שמערכת החקירות של ישראל בגדה נכשלת – הן הצבאית הן המשטרתית – בשיטתיות שנה אחרי שנה.

הימין היהודי יכול היה להיות הגון. הוא יכול היה לומר שכשלונות כאלה הם חרפה. הוא יכול היה לומר שצריך לשמור על חיילי צה”ל ובו זמנית לשמור על הפלסטינים שנמצאים תחת שליטת ישראל ולהגן עליהם בקנאות. אבל הוא לא אומר את זה. הוא לא מתמודד עם הנתונים, הוא אפילו לא מדבר עליהם. כל מה שהוא יודע לעשות הוא להצביע ולצעוק: האו”ם ציטט אתכם.

ובכן, יקירי, את מי ציפיתם שהוא יצטט? את מועצת הלול? את זייפני הוויקיפדיה של ג’ראלד סטיינברג? מטבע הדברים הוועדה קיבלה נתונים ממי שאוסף אותם. צה”ל יכול היה להגיש נתונים משלו. הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. כנראה שזה היה חכם יותר מאשר לנסות לטעון שיש לו מערכת חקירות עצמאית יעילה.

והבעיה, כרגיל, היא התקשורת היהודית, שמקבלת את הלשלשת של סטיינברג ואם תרצו ומדווחת עליה כאילו היו חדשות ולא עצלות אינטלקטואלית והאשמה בשל קרבה. ספרו לי עוד על התקשורת השמאלנית.

מה שבאמת מדהים, מבחינת מי שיש לו תודעה היסטורית מינימלית, היא שכבר היינו ברגע הזה. היינו בו בימי מלכת האמבטיה ו”אנשי בסדר גמור” של חנוך לוין. ובסיבוב ההוא, אחרי שכל הפטריוטים סיימו כולם לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, בא השבר הגדול. גם אז, כמובן, מסע הצלב נגד מותחי הביקורת הובל על ידי התקשורת היהודית. אולי הגיע הזמן ללמוד לקח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

ג. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד כי מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור היה שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא כי ביצעת עבירה, אלא כי יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא כי בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. זה לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש היה לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ה-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את זה, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם כי נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל זה לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. זה לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חמש הערות על הדיקטטורה הצבאית הישראלית

משהו נשבר: בשבועות האחרונים המשטר הישראלי נמצא תחת התקפות בינלאומיות בלתי פוסקות. ה-BDS הפך לפתע מתנועה שולית לאיום הקיומי החדש שמשווק המשטר לאזרחיו, הרבה בסיוע תועמלנים נוסח בן דרור ימיני. אבל גם מעבר לרטוריקה של המשטר, משהו השתנה.

ישראל הפסידה (כן, הפסידה) לפלסטינים בפיפ”א, ויש להניח שיהיו נסיונות להדיח אותה גם מארגוני ספורט אחרים. יש את כל הסיפור המשונה של אורנג’, ויש את שגריר צרפת בארה”ב שכותב בטוויטר שהחרם של אורנג’ על ישראל מוצדק, משום שאורנג’ ישראל פועלת בגדה. הוא צודק לגמרי, אבל הוא לחלוטין לא מובן לישראלים. ויש את הבדיקה באו”ם שאמורה להחליט האם להכניס את ישראל לרשימת הפוגעים הסדרתיים בילדים (התשובה היא “כן,” אגב: ישראל הורגת מספר גדול של ילדים פלסטינים ומנהלת מדיניות שיטתית של מעצר שלהם לצרכי הטלת אימה.) ויש את הפגישה בין בכירים בבית הלבן ובין שוברים שתיקה.

מה קרה? העולם שם לב להצהרות של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות, על כך שלא תהיה מדינה פלסטינית בזמן שלטונו, והפעם הוא מצא אמירה של נתניהו שנשמעת אמינה. התועמלן ימיני התלונן לאחרונה שאף אחד לא מאמין לנתניהו ושצריך לתת לו צ’אנס. ובכן, נתנו לו, וזה נגמר.

המדיניות של ישראל במהלך 48 שנות הכיבוש היתה להעמיד פנים שהיא עומדת לסיים אותו, כי היה ברור לה שאף אחד לא יכיר בו. אז היו תוכניות הדמה של אלון והאוטונומיה של בגין, וב-15 השנים האחרונות, דיבורים בלתי פוסקים על הליך שלום בלתי קיים. החבל הזה היה צריך להקרע מתישהו, ונראה שנתניהו נתן את המשיכה האחרונה.

ברוך שפטרנו.

30: זה הגיל החציוני בישראל. המשמעות היא שרוב אזרחי ישראל נולדו 17 או 18 שנים אחרי תחילת הכיבוש, כלומר ב-1984-1985 או אחר כך. רוב תושבי ישראל לא הכירו מצב שבו ישראל איננה שולטת בגדה המערבית, ויותר מכך – לא הכירו את המגע שהיה לרוב התושבים שחיו לפני כן עם פלסטינים. מבחינתם, הפלסטינים תמיד היו עם מורד, לעתים רצחני, וזה תמיד היה סדר הדברים. הם לא מכירים מציאות אחרת – ומערכת החינוך שהופכת לאומנית יותר ויותר מחסלת את הסקרנות שלהם ומוודאת שהם יהיו קונפורמיסטים.

המשטר הציוני לא ישתנה מבפנים. יהיה צורך לשבור אותו.

בוקר טוב, אליהו: אשף ה-Hasbara – קרי האמירה ליהודים ימנים מה שהם אוהבים לשמוע במסווה שזה מה שהעולם צריך לשמוע – יועז הנדל התאונן בטור שלו היום שלמצלמות יש יותר כוח מרובים ושהפלסטינים מנצחים בשדה הקרב הדיפלומטי למרות שישראל מנצחת בשדה הקרב. הדוגמא המשונה שהוא בחר היתה הטבח על המרמרה, אבל שיהיה.

הטענות האלה לא חדשות. הן הטענות הקבועות של צבא כובש שמנהל מלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית – וזה מה שישראל עושה במשך 48 השנים האחרונות. זו עיקר הפעילות של ממשלתה. לטענה הזו נלווית לעתים קרובות טענה נוספת: שנטפלים אלינו כי שונאים אותנו.

במקרה של הכיבוש הישראלי, הטענה היא שמדובר באנטישמיות. אבל אנחנו ראינו מלחמות דומות במאה השנים האחרונות. הצבא הבריטי שניסה לדכא התקוממויות בשלל מקומות בעולם, מהודו ועד קניה, היה מריר מאד כלפי אוכלוסיית הבית שלו. הוא אמר שהיא לא מבינה את הקורבנות, ושהם נלחמים על שימור התרבות. מי שקרא את אורוול, יכיר את הטענה שיש פלג בציבור שהפך לשונא ארצו. היא לא חדשה לנו, לא המצאנו כלום.

הצרפתים בוויאטנם ובאלג’יר האשימו את העולם בצביעות, האשימו את הקומוניזם העולמי, האשימו את הציבור הנאור בארצם – ובאלג’יר,  אף פנה הצבא בשלב מסוים להפיכה כנגד מה שראה כבוגדנות ותבוסתנות של אוכלוסיית הבית והממשלה האזרחית. בוויאטנם, טענו הצבא האמריקאי ותועמלניו בתקשורת שהעולם נטפל אליהם, והצביעו על מעשי זוועה של הקומוניסטים. למה אף אחד לא מדבר עליהם, קבלו.

היו גם היו מעשים כאלה. לוחמי השחרור הוויאטנמים הפגינו אכזריות חדה (בהואה ובמקומות רבים אחרים) כנגד משתפי הפעולה, או, בעצם, כל מי שלא תמך בהם. העולם עבר בשתיקה יחסית על זוועות הקומוניזם, ואינטלקטואלים שמכרו את נשמתם למפלגה הקומוניסטית – סארטר הוא הדוגמא הקלאסית – יכלו למחות על מה שעשה צבאם באלג’יר (ואת מלוא מה שעשה שם, אנחנו לא יודעים וספק אם נדע) ובו זמנית לתקוף בשצף-קצף את מי שהעז לדבר על הגולאגים.

וכן, העולם מלא זוועות. האימה של מה שמתרחש בשטחים שנמצאים בשליטת דאע”ש, ובסוריה בכלל, גורמת למה שאנחנו עושים בשטחים להחוויר. ומה שעשו הקומוניסטים בקמבודיה גרם לזוועות של צבא ארה”ב בוויאטנם להיראות מינוריות ביחס. ואל תגרמו לי לדבר על סין, או על קונגו ב-15 השנים האחרונות. העולם מלא זוועות, אכן.

אבל.

אבל יש קונספט של מדינות מתורבות ונאורות. מהמדינות הללו מצפים לעמוד בסטנדרטים מסוימים שאף אחד לא מצפה שמדינות עריצות ברברית כמו רוסיה יעמדו בהם. אנחנו מצפים לסוג של פוטיניזם מרוסיה. אף אחד לא מופתע. אף אחד לא מטפח ציפיות.

כל זה רע למדי לתושבים של אותן מדינות, שכן הם נכלאים במעגל שוטה של ציפיות נמוכות וחוסר יכולת להתעלות מעליהן; אבל מדינות שמתיימרות להיות חופשיות מתיימרות לרמה אחרת של משטר והתנהלות. והמתח בין הציפיה שהמשטר לא יהיה ברברי ובין המציאות הוא זה שגורם לזעם ולהתקוממות.

ישראל העמידה פנים במשך עשרות שנים שהיא מדינה דמוקרטית. ספק אם אכן היתה כזו אי פעם – היא תמיד היתה מדינה אתנוקרטית, והיא החליקה בלי מאמץ ממשטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים למשטר צבאי על הפלסטינים בשטחים – אבל זה מה שהיא היתה אמורה להיות. הרצל דיבר על “מבצר אירופי בלב אסיה”; וממדינה אירופאית יש ציפיות מסוימות. כשישראל לא עומדת בהן, היא מותקפת.

ולא, זו לא אנטישמיות, כפי שההתקפה על צרפת באלג’יר ועל ארה”ב בוויאטנם לא היתה “אנטי צרפתיות” או “אנטי אמריקאיות.” זו היתה דרישה ממדינות שהצהירו על כך שהן מדינות מתוקנות ולא ברבריות לעמוד בתו התקן הזה.

48: המסגרת שבה ישראל מנהלת את הגדה המערבית היא זו של תפיסה לוחמתית, קרי כיבוש צבאי. התפיסה של כיבוש צבאי במשפט הבינלאומי היא שהוא אמור להיות קצר; אם איננו קצר, הוא הופך לדיקטטורה צבאית.

שלושה דורות של פלסטינים חיו או נולדו תחת דיקטטורה צבאית ישראלית, שבה כל לובש מדים יכול להפר, בשרירות, את כל זכויותיהם. הוא יכול לעצור אותם בלי סיבה, הוא יכול לקשור אותם בפתח מחנה, וכל מי שיעבור יכה בהם. כל חייל יכול לפרוץ לבתיהם, בלי צורך להסביר את הפריצה הזו לשופט, ולחפש בהם. ספק אם יש פלסטיני שלא חווה פשיטה לילית; ספק אם יש ילד פלסטיני שלא ראה את אביו מושפל לעיניו; ספק אם יש אב פלסטיני שלא חש את חוסר האונים המוחלט כאשר איננו יכול להגן על ילדיו.

האנשים שנולדו לצד השני של הדיקטטורה הצבאית, כאמור, רואים בה משהו טבעי, ולא מבינים את המתקומם. ויש לכך מרכיב נוסף.

על-זמניות לא טבעית: הציונות מתבססת על אחת הטענות המופלאות והמופרכות שהועלו מעולם: כביכול, יש קבוצה אחת שמשום שעל פי אמונתה פעם חיו אבותיה במקום מסוים, רשאים צאצאיהם לכאורה להגיע לאותו המקום – ובהגיעם לשם, יש להם זכויות חוקיות שעולות על אלה של התושבים הילידים.

זו טענה מדהימה, שאין לה אח ורע בתולדות העמים. עמים רבים טענו לזכותם לעצמאות באדמה שעליה הם חיים, עצמאות ממשטר דיכוי כלשהו, לעתים זר; אני לא מצליח לחשוב על עוד קבוצה שאומרת במפורש שלא היה לה קשר עם מקום מסוים במשך 1,800 שנים, ושעדיין חושבת שיש לה יותר זכויות עליו מאשר דייריו.

היכולת להעלות טענה כזו נובעת, למרות כל ההכחשות, מהתפיסה של היהודים כעם עליון, כעם שנבחר על ידי אלוהים, שאיננו כפוף למשפט העמים. כלומר, כל התפיסה הציונית של “חזרה לנורמליות” היא בעצם דרישה לא-נורמליות חסרת תקדים.

ויהודים בישראל נולדים לתוך התפיסה העל-זמנית הזו, ומאליהם מבינים שהם טובים יותר מאנשים אחרים. והם לא מבינים מדוע הפלסטינים, 70 שנה לאחר שגורשו מבתיהם, מסרבים להשלים עם מצבם. מדוע הם לא מתיישבים בסוריה או ירדן? מדוע הם רוצים לחזור? חלפו כבר 70 שנה! קישטה! תעשו משהו נורמלי עם עצמכם, אל תקדישו את עצמכם לשנאה – אומרים האנשים שרק להם שמורה הזכות לא לשכוח את “מולדתם” במשך 1,800 שנים.

ועד שלא נפרק גם את הטענה הזו, לא נתמודד איתה, לא נצליח ליצור כאן נורמליות – כי המסד האידיאולוגי של המדינה הציונית הוא מסד א-נורמלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

ג. חשוב מכל, זה היה ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן היה שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא זכה לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 העז להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד כה לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד כה צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – כי הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, כי הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ה-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)