כבר אי אפשר לטעון שהחרם הבינלאומי על חברות ישראליות הוא זניח: שורה של חברות אירופאיות סירבו או נסוגו מהצעת מכרז לפרויקט הנמלים הפרטיים החדש, פרויקט מרכזי של ממשלת נתניהו. החברה שבכל זאת שלחה הצעה, שלחה אותה בשם חברת בת, מחשש שתוחרם. זה הרבה מאד כסף שחברות בניה משאירות על השולחן, וכפי שמציין עמי קאופמן ב-972, הן עושות את זה משיקול עסקי קר. כניסה למכרז, הן יודעות, תעלה להן יותר. פעילות בישראל הופכת למשקולת כלכלית.

אמש (ב') התבשרנו שאחד ממסלולי ההשקעה של הדויטשה בנק, מסלול ההשקעה למשקיעים בעלי מצפון, מונה את בנק הפועלים בין הארגונים שאדם מוסרי איננו יכול להשקיע בהם. הדויטשה בנק, שאין לו בעיה להמליץ על בנק הפועלים במסלולי ההשקעה חסרי המצפון הרגילים שלו, לא נימק את ההחלטה; אבל יש להניח שהיא נובעת לא מהרגלה של בעלת הבנק חובבת החוצנים לפטר עובדים תוך כדי קשקוש על כך ש"השלום מתחיל בתוכך," וגם לא מעמלות העושק של הבנק, אלא מהעובדה שבנק הפועלים הוא אחד המסבסדים הגדולים של הבניה בשטחים הכבושים, בכלל זה גם במאחזים שאפילו אליבא דממשלת ישראל הם בלתי חוקיים. אחרי הכל, בנק הפועלים מספק משכנתאות לישראלים שפולשים לשטחים המיועדים למדינת פלסטין. ככזה, הוא מרוויח ישירות מגזל האדמות שם.

כתוצאה מכך, עלתה הצווחה של הימין היהודי השמימה. ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו) טען ש"בנק גרמני מחרים יהודים כאילו לא היו דברים מעולם"; וראש הממשלה נתניהו אמר דברים דומים. לדבריו, "זו שערורייה שעל אדמת אירופה מדברים היום על חרם נגד יהודים […] אחרי שניסו להביס אותנו בכלים צבאיים ונכשלו, כעת מנסים להשתמש כנגדנו בנשק מסוג חדש – חרם. בעבר קראו להחרים יהודים, כעת קוראים להחרים את המדינה היהודית. מי שקוראים להחרים את ישראל הם אנטישמים בלבוש מודרני." על כל פנים, אלה הדברים שאמר נתניהו לקוראיו הישראלים; לקוראי האנגלית הוא אמר דברים מעט שונים: הוא הפנה אותם בעיקר לפעילי תנועת ה-BDS, ונזהר שלא להכליל את כלל האירופאים. בכל זאת, נתניהו לא רוצה שבארה"ב ואירופה יתייחסו עליו כאל סוג של ארדואן. בדברו אל הישראלים, עם זאת, הוא הגביר את מדורת הפראנויה.

מה שאקוניס והפיתום שלו אומרים השבוע הוא מה שבנט ופושע המלחמה מוטי יוגב צווחו בכנסת לפני שבוע: שלגרמנים אין זכות למתוח ביקורת על ישראל בגלל אתם-יודעים-מה ושחרם הוא מהלך פסול, מהלך אנטישמי. נתניהו נוהג להתהדר בכך שהוא בנו של היסטוריון, כאילו שזה מעניק לו תכונות כלשהן (אני בנו של חשמלאי, זה לא מנע ממני להתחשמל), כמו גם בייחוס הז'בוטינסקאי שלו; מותר היה לצפות, על כן, שהוא יזכור את החרם שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית על מוצרים גרמנים החל מאמצע שנות השלושים. המטרה של החרם הזה היתה זהה למטרה של ה-BDS: פגיעה בשלטון עוול מבוסס אפליה אתנית באמצעות פגיעה בכיסו. החרם הזה, שהתנועה הרוויזיוניסטית התגאתה בו רבות – ובמידה של צדק – נשמט פתאום מזכרונו של נתניהו. נו, אתם יודעים. לא נעים למצוא את עצמך בתפקיד הנבל בסיפור. ועוד הנבל הזה.

האם פעילי ה-BDS אנטישמים? חלקם, אולי. האם זה משנה? לא באמת. יש סיבות טובות מאד לחרם על ישראל, ובמיוחד על גרורותיה שבשטחים הכבושים, גם בלי להיות אנטישמי. כמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, כך העובדה שאנטישמים מאמצים את העמדות שלך לא אומרת שאתה טועה. למה ממהרים בנט, נתניהו, יוגב ואקוניס לצרוח כל כך מהר "אנטישמיות" ו"נאצים"? קודם כל משום שהם התרגלו, שנית משום שאף שהשטיק הזה מאבד מכוחו מהר מאד בחו"ל, בארץ הוא הוא עדיין רץ חזק מאד, ושלישית משום שזה יופי של כיסוי תחת.

נתניהו לא יבצע נסיגה מהשטחים. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא להפיל את התיק של כשלון המו"מ על הפלסטינים. את זה כבר ראינו. אבל זה כבר לא יעבוד. ישראל כל כך מצורעת, כל כך לא אמינה, שמשרד החוץ שלה לא יכול להוציא את המסרים שלו בעצמו – אף אחד לא יתייחס אליהם – אלא מדבר כבר שנים על ההפצה שלהם דרך צד שלישי, כביכול לא מעורב. הבעיה של ישראל היא לא עם ממשלות אירופה; היא עם הפעילים הפוליטיים של אירופה והציבור שם. הממשלות עוד עשויות לקנות שקרכלשהו על כך שהמו"מ לא הצליח, ישראל ממשיכה להתנחל אבל זו לא אשמתה ובכל מקרה אין לה כל כוונות סיפוח; הציבור, על כל פנים הציבור העירני, כבר לא קונה את זה. ולציבור יש כוח. אתם מרגישים אותו בטיפות הזיעה שעל מצחו של נתניהו.

ומאחר ונתניהו ימשיך למכור את ישראל עבור חלום סיפוח הגדה המערבית; ומאחר והציבור יתחיל תוך זמן מה להבין שיש מחיר למדיניות ההתנחלות; ומאחר והציבור יקלוט פתאום שהממשלה ראתה את הצונאמי בא אבל לא עשתה כלום; ומאחר והציבור גם ייזכר שבעצם, הממשלה דופקת אותו גם בתחום הכלכלי ואף מגבירה את הלחץ – נתניהו יצטרך איזשהו תירוץ. לומר את האמת הוא לא מסוגל, כנראה לא מסוגל ברמה פסיכולוגית.

אז הוא יגיד לכם שכולם אנטישמים. זה עבד די טוב עד כה, אחרי הכל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לאחרונה פרצה סערה זוטא, כשהסתבר שבאקו"ם מתכוונים להעניק לזמר אריאל זילבר את פרס אקו"ם למפעל חיים. בתגובה, הודיעה הזמרת אחינועם ניני שהיא תסרב לקבל את הפרס שתכננה אקו"ם להעניק לה. ניני נקטה בצעד נדיר מצד אמן במקומותינו, עמידה מול האספסוף הימני, תוך שהיא מציינת שזילבר הוא גזען בוטה, הומופוב גלוי, ושבעצם פרט ליהודים דתיים אין אוכלוסיה שהוא לא שונא. יתר על כן, זילבר הביע תמיכה גלויה במאיר מרטין כהנא, וכתב שיר שכותרתו היא "כהנא צדק."

רבים נזעקו לטעון ש"ניני מכניסה פוליטיקה" לטקס של אקו"ם. ולא היא: ההחלטה להעניק לתומך כהנא פרס על "מפעל חיים" היא החלטה הרבה יותר פוליטית מאשר החלטה של אמנית בודדת לא להשתתף בטקס הזה. אם נראה לכם שמדובר בהחלטה לא פוליטית, נסו להעלות על הדעת מצב שבו אקו"ם מעניקה פרס על מפעל חיים ליוצר פלסטיני שהלחין שיר בשם "עז א דין קסאם צדק," או אפילו "ראאד סלאח צדק." לא רואים את זה קורה? בדיוק. כאן נמצאת הפוליטיות השקופה שבהענקת פרס על מפעל חיים לכהניסט מוצהר: כהנא הוא מיינסטרים היום.

בסופו של דבר, קיבלה היום (ב') אקו"ם את ההחלטה הנכונה: זילבר יקבל פרס על תרומה ייחודית למוזיקה הישראלית – תרומה שעליה אין חולק – אבל לא על "מפעל חיים." ובצדק. הענקת פרס למפעל החיים של זילבר משמעה בין השאר אימוץ העמדות הכהניסטיות שלו.

בתגובה, הימין היהודי התחרפן. או, אם לדייק מאחר ובימין היהודי עסקינן, נכנס לעוד התקף. לשר הכלכלה שלכם קפץ המנכ"ל מועצת יש"ע והוא מיהר להודיע ש"'רוצי שמוליק קורא לך, וזורק עליך אבנים' – על זה אקו"ם היו נותנים פרס חיים." במילים אחרות, בנט האשים את אקו"ם בכך שהיא שמאלנית עד כדי כך שהיא תומכת בתקיפה של יהודים.

החרה אחריו שר החוץ. הלז כתב שמדובר ב"כניעה והתרפסות מסוכנת בפני בולשביזם של גורמי שמאל קיצוניים. אותם אלו שעשו מלחמה בכל החזיתות על מנת לאפשר למורה בביה"ס תיכון לפקפק במוסריותו של צה"ל, בשם חופש הביטוי, נלחמים כעת כדי לסתום את פיו של אמן שאין חולק על גאוניותו המוזיקלית ועל תרומתו לתרבות הישראלית לאורך חייו ומונעים ממנו את ההכרה המגיעה לו. […] מדובר בסתימת פיות."

מליברמן אפשר היה לצפות שיידע שהבעיה עם הבולשביזם לא היתה דווקא עם הפרסים שהוא העניק, אלא עם הכדורים בעורף שהוא חילק ביד פזרנית כל כך. הוא חוזר פעמיים על הטענה שמדובר בסתימת פיות, אלא שאף אחד לא סתם את פיו של זילבר. אם הוא לא סכר אותו עד כה, אין סיבה להניח שיעשה זאת דווקא עכשיו. אף אחד לא אסר עליו להופיע או הורה על הפסקת מכירת המוזיקה שלו. כן, יש אנשים מצפוניים שמסרבים להכניס כסף לזילבר, וזאת זכותם. חרם הוא פעולה דמוקרטית בסיסית: הסירוב לתמוך במשהו שאיננו לרוחך. על פי ההגיון הזה, אפשר לטעון שצמחונים "מחרימים" משחטות ושיהודים דתיים "מחרימים" מקומות שמוכרים מזון שאיננו כשר.

מה שמעניין כאן הוא הסרת המסכות מצד הימין היהודי: לראשונה, מנהיגיו מתייצבים לצד כהניסט מוצהר ומגינים בפומבי על הבעת עמדות כהניסטיות. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים וחלק ניכר משנות התשעים, הימין היהודי התעקש שהוא לא כהניסט, שהוא לא שונא ערבים, שיש לו רק "בעיה בטחונית" איתם; הוא התעקש שכהנא לא שייך לימין הלגיטימי, ומחה בזעם כשטענו נגדו שהוא מקדם את עמדותיו של כהנא.

מי שהנחית את המכה הקשה ביותר על כהנא בשנות השמונים היה מיכאל איתן, אז ח"כ זוטר, שערך מעל בימת הכנסת השוואה שהראתה, אחד לאחד, איך אחת מהצעות החוק של כהנא זהה להצעות חוק נירנברג. כהנא מצא את עצמו, להפתעתו, מותקף על בימת הכנסת גם על ידי גאולה כהן; כשהוא דרש את גירוש ערביי ישראל, היא שיסעה אותו בקריאות ביניים ואמרה שצריך לגרש "רק את הבלתי נאמנים." לא הייתי רוצה להיות ישראלי פלסטיני שצריך לעמוד במבחן הנאמנות של גאולה כהן, אבל היא ידעה להתנער מהיודו-נאציזם. יתר על כן, בין האליטה הימנית הממוסדת ובין זו של תומכי כהנא היה נתק מוחלט. יש להניח שבימין חששו גם מכך שכהנא יגנוב מהם קולות, אבל היתה שם התנגדות אמיתית ליודו-נאציזם. הימין היה במידה ניכרת עדיין ימין רפובליקני, עדיין ישראלי בעיקרו ולא רק יהודי.

זה היה מזמן, לפני 25 שנות התנחלות ושתי אינתיפאדות. עם האינתיפאדה השניה ועם עליית כוחם של המתנחלים בליכוד, הכהניזם הפך למיינסטרים. באמצע העשור הקודם, אפשר היה לשמוע את יחיאל "המוח" חזן מצהיר בכנסת ש"כל הערבים הם תולעים" וש"אסור להאמין לערבים אפילו כשהם נמצאים 40 שנה בקבר, אצלם זה טבוע בדם, רצח יהודים הוא מעשה שנעשה באופן טבעי. זו משמעות הביטוי שאסור להפנות לערבי את הגב כי הוא יתקע לך סכין." חזן היה חבר ליכוד, מתנחל מאריאל, וראש שדולת יש"ע בכנסת בשעתו. הליכוד לא התנער מההצהרות הללו, שבשנות השמונים היו גורמות שערוריה רבתי.

וכשבע שנים אחרי ההצהרות של חזן, קיבלנו את חברת הכנסת חוטובלי כשזו מביאה לכנסת את נציג אחד הארגונים הכהניסטיים, "להב"ה." באותה השנה, קיבלנו את דני דנון וההתעקשות שלו שצעירים בדואים חוטפים אלף נערות יהודיות בשנה – טענה שאין לה שום סימוכין, טענה שהוכחשה לגמרי על ידי המשטרה. גם דנון גם חוטובלי הם בשר מבשרו של הימין שפעם היה ישראלי והיום הוא יהודי.

ועכשיו בנט וליברמן יוצאים מהארון ומודיעים על תמיכתם בכהניסט מוצהר. נזכיר: זילבר הוא גזען מוצהר. נזכיר: גזענות איננה חוקית בישראל. נזכיר: כהנא נפסל מלרוץ שנית לכנסת. נזכיר: כ"ך וכהנא חי הוגדרו כארגוני טרור, והסיבה שהפרקליטות לא עושה שום דבר בנידון ביחס ליוצאי הארגונים האלה היא, ובכן, כי מדובר בפרקליטות. נזכיר: כשמיכאל בן ארי, מיוצאי כ"ך, נבחר לכנסת, הוא לא יכול היה לטוס לארה"ב כי שם לוקחים ברצינות את החוק והמשיכו להתייחס אליו כאל חבר בארגון טרור.

כשבנט וליברמן יוצאים לעזרתו של זילבר, הם מביעים במשתמע תמיכה בארגון טרור, ובמפורש באב הרוחני של הגזענות היהודית בישראל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: על ליברמן מרננים שבימיו הצעירים, הוא היה חבר בכ"ך, ובנט משתמש בנתן נתנזון כיועץ פוליטי. אם השם לא אומר לכם כלום, אז החמיאו למערכת החינוך ולתקשורת הישראלית על עוד הצלחה, אבל דעו שמדובר במחבל יהודי מורשע, שהטמין בשעתו מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם, בסאם אל שכעה, והביא לקטיעת שתי רגליו.

בפרחיהם תדעו אותם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות גדולות מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, שתיהן מאותו התורם. אני רוצה להודות לו בזאת.

(יוסי גורביץ)

שר הכלכלה שלנו, נפתלי בנט, נאם אמש (ג') בכנס כלשהו, ושם הפריח את האמירה הבאה: "הפצצה אחת על מחנה ההשמדה אושוויץ היתה עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית. עשרות אלפי גיחות, ואף אחד, כולל ארה"ב, לא הפציץ." האמירה הזו מצטרפת לאמירה של התוכי של בנט, איילת שקד, שכתבה מאושוויץ "למה האמרקאים לא הפציצו את אושוויץ?"

חתיכת שאלה, יש להודות. יש כמה וכמה תשובות. אחת מהן היא שזה לא היה מעשי. כלומר, אפשר היה לבצע גיחת התאבדות, או גיחת "אצבע בעין," כמו ההתקפה של דוליטל על טוקיו באפריל 1942, אבל התקפה של ממש לא היתה מעשית. הבעיה העיקרית היתה טווח וניווט. רק בסוף 1944 היו מטוסים אמריקאים, בצפון איטליה, בעמדה להפציץ בעקביות את אושוויץ – ואז כבר לא היה טעם בכך. יתר על כן, גם כשירדה שאלת הטווח, נשארה שאלת הניווט. היכולות של התקופה לא היו מרשימות. אחת הגיחות של חיל האוויר התשיעי האמריקאי – שההתמחות שלו היתה דווקא הפצצה של כוחות הקרקע שלו-עצמו, עד שאלה איימו לירות במטוסים שלו אם יופיעו בשמיהם – כללה 15 מפציצים שיצאו לעבר מטרה בגרמניה. מפציץ אחד הגיע למטרה ופגע בה. 13 מפציצים הפציצו מטרות כלשהן בגרמניה. המפציץ האחרון החריב כפר בבלגיה (!). כשחיל האוויר הבריטי ניסה לבצע גיחת הזדהות עם המורדים בווארשה, באוגוסט 1944, רק שבעה מטוסים הגיעו למטרה. ישנה גם השאלה המעיקה של הרג האסירים: התקפה כבדה על אושוויץ הייתה, בוודאות קרובה, הורגת לא מעט אסירים במקום. הפצצה כזו היתה בהחלט עשויה, בפני עצמה, להכנס לקטגוריה של פשע מלחמה.

אבל גם אם היתה מערכת הפצצה ניכרת נגד אושוויץ, הטענה שהיא "היתה מפסיקה את מערכת ההשמדה" היא מטומטמת. לרשות הנאצים עמד מערך שלם של מחנות, יותר מאלף מהם. כן, רק ארבעה עד שישה היו מחנות השמדה, אבל במידת הצורך פשוט היו מורים לכמה hiwi (חיילים רוסים סובייטים שערקו אל הצד הגרמני ונחשבו אמינים מספיק כדי לשאת נשק; חלקם היו פעילים אקטיבית ב"פתרון הסופי") לחפור בורות ביערות הסמוכים ולירות באנשים, תוך ויתור על הסיוט הלוגיסטי של איסוף והסעה שלהם. כך, למשל, הושמדה כל יהדות המדינות הבלטיות. ההפצצה על אושוויץ, הרי, לא היתה מרפה את האחיזה הנאצית בשטחים הכבושים.

רצוי גם לומר שבנט ושקד בזבזנים מאד בשפיכת דמם של נערים אמריקאים. הפצצה מהאוויר היתה עסק מסוכן מאד למפציצים. בהתקפה אחת מעל המבורג, איבדו האמריקאים 66 מפציצי בי-17, כל אחד מהם עם צוות של עשרה אנשים. האם בנט היה מוכן לאבד 660 אנשי צוות אוויר ישראלים כדי, למשל, למנוע את רצח העם ברואנדה? לא, אה?

אבל כל אלה הם דיבורים בעלמא. בנט לא דיבר על מערכת הפצצה מרוכזת. הוא דיבר על "הפצצה אחת" שהיתה "עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית." וזה כבר שטויות מוחלטות. או שבנט הוא אוויל משריש, או שהוא חושב שהשומעים שלו כאלה. או, כמובן, ששתי התשובות נכונות.

אז למה האמירה הזו?

או. ההיסטוריה של אי הפצצת אושוויץ לא מעניינת את בנט. אילו התעניין בה באמת, הוא היה עשוי לזכור שבזירה היה שחקן אחר, אמנם שולי וחסר משמעות, בשם הצבא האדום. אתם יודעים, ההוא ששחרר את אושוויץ בסופו של דבר. וכבש את ברלין. ומחק את הרוב המוחלט של הצבא הנאצי. הגורם הזניח ההוא. אז למה בנט לא שואל מדוע הצבא האדום לא הפציץ את אושוויץ?

נורא פשוט. אין שום רווח פוליטי בשאלה הזו. אף אחד לא מצפה ברצינות מרוסיה, על שלל גלגולי המשטר שלה, לאיזושהי אחריות מוסרית. יתר על כן, אי אפשר לשלהב את הציבור הישראלי נגד רוסיה, ודאי לא בשאלה הזו. המטרה היא לשלהב את הציבור הישראלי, או ליתר דיוק היהודי, כנגד ארצות הברית.

הסיבה לכך פשוטה למדי. בשבועות הקרובים צפוי מזכיר המדינה קרי להציג לצדדים תכנית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ראיתי אותה וממה שאני שומע היא צפויה להיות תוכנית גרועה מאד, אבל בנט הולך להתנגד לה בכל מקרה. והוא הולך להתנגד לה על ידי שילהוב הציבור נגד ארצות הברית. הוא הולך לומר לנו שהאמריקאים, בהנהגת קרי ואובמה המוסלמי השחור, הולכים לדחוק אותנו לגבולות אושוויץ – ואז להזכיר לנו שאת אושוויץ הם לא הפציצו.

זה פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה, ויגרום נזק מסיבי ליחסי ישראל-ארה"ב, כלומר יחסיה של ישראל עם הפטרונית שלה ובעלת הברית הכמעט יחידה שלה. פשטני, מטומטם ומדרבן שנאה – נשמע כמו נפתלי "רסיס בישבן" בנט. זה האיש שהרי אמר לנו לפני כמה חודשים, ביהירות יוצאת דופן, שלאף אחד בעולם לא אכפת מהפלסטינים ושכל מה שהעולם רוצה הוא את ההייטק שלנו.

פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה וגורם נזק – אבל בהחלט יכול לעבוד, להיות המהלך שיטה את כף המאזניים. אחרי הכל, הלקח מהשואה שלימדו ממשלות ישראל את היהודים הוא שכל העולם נגדם, תמיד, ושלעולם אין לשכוח. ואם כדי להגן על הלאטיפונדיות של המצביעים של בנט בגדה המערבית צריך לחסל סופית את סיכוייה של ישראל להשתלב בעולם, ואם צריך לעשות לשם כך שימוש ציני ומטומטם מהרגיל בשואה, אז גם זה הולך. אחרי הכל, הם כבר שמו על עצמם טלאים כתומים לפני תשע שנים.

ונתניהו, מה הוא יוכל לומר? לטעון שזה ניצול לרעה של זכר השואה? שזה מעשה מגונה בהיסטוריה? מדובר, אחרי הכל, באיש שנופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ בעצרת האו"ם כדי… לגנות את איראן. זה היה ב-2009. אתם זוכרים, השנה ההיא שבה איראן עמדה במרחק של שנה וחצי מפצצה גרעינית. כמו כל שנה ב-15 השנים האחרונות.

ואם היסטוריה מעוותת של השואה היא מה שיהפוך את ישראל סופית לגטו חמוש, אפשר יהיה רק לפלוט צחוק מריר ולזכור שרוטשילד ולוסיאן וולף צדקו.

ועוד דבר אחד: ובפינתנו, "החסר מטומטמים אנוכי כי הבאת גם את זה לחרטט עלי," שר הבטחון שלכם, בוגי "משה" יעלון, טען שהכיבוש הישראלי בגדה איננו אפרטהייד, שהרי "אם זה אפרטהייד, למה אפריקנים באים הנה?" אם זה לא היה שר הבטחון שלי, גם אני הייתי צוחק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיזכו להגיע לימים שבהם נפתלי בנט יהיה אך זכרון רע.

(יוסי גורביץ)

במהלך הבחירות של 1999, היה לי חוסר המזל להפגש עם מספר חב"דניקים, ובמהלך השיחה תהיתי איך הם, אנשים שאמורים להיות מוסריים, מוכנים לתמוך בנתניהו, שעל השקרנות שלו אין חולק. הם קרנו מאושר: הוא שקרן, אמר אחד מהם, אבל הוא השקרן שלנו. אלו היו הימים הטובים של הברית בין חב"ד לנתניהו, לפני שהוא היה צריך להמלט מאסספוף זועם שלהם ב-2005, עקב תמיכתו בהתנתקות.

שקרן שכולם יודעים שהוא שקרן הוא שקרן די גרוע. מי שצריך היה לקבל עוד הוכחות לכך, קיבל אותן ב-72 השעות האחרונות. ביום שישי, בדאבוס, אמר נתניהו שהוא לא מתכוון לפנות אף מתנחל. זמן קצר לאחר האמירה הזו, הוא נלחץ; המשמעות הברורה שלה הוא שלא יהיה שום פינוי בגדה, כלומר היא אומרת לכולם שנתניהו לא באמת מנהל משא ומתן. אז אמש (א'), לשכת נתניהו הפריחה בלון ניסוי חסר תכלית, שבו נאמר שבכוונת נתניהו להשאיר התנחלויות בשטח שבשליטה פלסטינית.

ברור לכל שהרעיון לא מעשי ושהשארת מתנחלים בשטח בשליטה פלסטינית היא הזמנה לטבח – אחרי מה שהמתנחלים האכילו את הפלסטינים בארבעים השנים האחרונות, הפלסטינים יצטרכו להיות מלאכים כדי לא להחזיר קצת נקם ושילם, ויש מחסור ניכר במלאכים בגדה. גם לפלסטינים יש ימין קיצוני משלהם. המתנחלים נוהגים להתרברב שהם יטבחו בפלסטינים במצב כזה, אבל מה שווים הגיבורים הגדולים האלה בלי צבא פעולות התגמול לישראל ראינו בקוסרא. ברור לכולם שההצהרה של לשכת נתניהו היתה מיועדת להרחיק אותו מהדברים שהוא אמר ביום שישי.

נפתלי בנט, שכנראה מריח שהממשלה הזו עומדת להתפרק, מיהר להודיע שההצעה של נתניהו היא "אובדן עשתונות ערכי." פעם, כששמעון פרס היה ראש הממשלה, אריאל שרון כינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בכינוי לגלגני כלשהו, ונאלץ להתנצל בפומבי אחרי שפרס שיגר לו מכתב פיטורין. יש דברים, אפילו בישראל, שאתה לא יכול לומר על ראש הממשלה ולהשאר שר.

נתניהו לא פיטר את בנט – כתמיד, הוא מקריב את האינטרס הישראלי על מזבח האינטרס האישי שלו; הוא יודע שפיטורי בנט הם קץ ממשלתו – אבל הוא לא נשאר חייב. לשכת ראש הממשלה האשימה את בנט ב"פגיעה חסרת אחריות לאומית במהלך שמנסה לחשוף את פניה האמיתיות של הרשות הפלסטינית, כדי לקבל כותרת לדקה. […] בנט פוגע בנסיון של ראש הממשלה להוכיח כי סרבנית השלום האמיתית היא הרשות הפלסטינית."

בואו נחשוב על זה רגע. נתניהו אומר בהודעה רשמית שההכרזות שלו לא מיועדות לצרכי משא ומתן אמיתי, אלא מיועדות בסך הכל לשמש כמוקש לרשות הפלסטינית. המשמעות היחידה שאפשר לתת להצהרה הזו היא שנתניהו נושא ונותן בחוסר תום לב; שהוא לא מנסה להגיע להסדר, אלא בסך הכל להפיל את האשמה לכשלון במו"מ על הפלסטינים. לשם כך הוא מגיע עם הצעות מופרכות.

כלומר, נתניהו מצהיר בפומבי שהוא שקרן, מי שמצהיר הצהרות שאין לו כל כוונה לעמוד מאחוריהן. התלונה שלו היא על כך שבנט מפריע לו לשקר. אם הייתי השגריר האמריקאי, הייתי שולח הבוקר מברק בהול וקצר לשר החוץ שלי, ואומר לו שראש הממשלה הישראלי מצהיר בפומבי שהוא מסבן אותו.

או שנתניהו לא מבין את המשמעות של מהלך כזה, ולגמרי יכול להיות שהוא כל כך הסתבך בשקריו שהוא כבר לא מבין, או שפשוט לא אכפת לו ובשביל כמה נקודות בדעת הקהל של הימין הקיצוני הוא מוכן להסתכן במשבר – לא רק עם בנט, אלא עם כל העולם כולו. מי יאמין להצהרות של נתניהו אחרי הפאדיחה הזו? אם הייתי ממתנגדי ישראל, הייתי מצרף את ההצהרה הזו של נתניהו לכל אמירה שלו, מעתה ועד עולם: דעו שיש לכם עסק עם שקרן שאיבד את הצפון וכבר שכח למי הוא אמור לספר איזה שקר.

מילא נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, על גבול הפנטזיונריות. השאלה האמיתית היא מה עושה עדיין ציפי לבני בממשלתו של נתניהו; מתי היא תפסיק להעמיד פנים שיורקים עליה ושהיא בסך הכל עלה תאנה שמאפשר לנתניהו להמשיך את הסיפוח הזוחל.

אלא אם, כמובן, לבני פחות טיפשה מכפי שההתנהלות שלה מעידה, וכמו נתניהו, היא מעדיפה לשקר לציבור על מהות תפקידה בממשלה – הכל לצרכי השרדות פוליטית זמנית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר יצא סגן שר הדתות, אלי בן דהן, בהצהרה תיאולוגית שהרימה כמה גבות: "בכל זאת, תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי, גם אם הוא [היהודי – יצ"ג] הומוסקסואל." לא בכל יום אומרים האחים היהודים בגלוי את מה שהם אומרים. בדרך כלל הם מקפידים על כללי הת'קיה, ואומרים את הדברים רק לאנשי שלומם, כשלכל השאר הם מקפידים לשקר.

בממשלה מערבית נורמלית בן דהן היה עולה על טיל, וכותב את מכתב ההתפטרות שלו מטעמי בריאות עוד באותו היום. במדינה שמבוססת על התפיסה שהאזרחים הם הריבון, ושכל האזרחים שווים, לא יעלה על הדעת שסגן שר – תפקיד שמהותו, נזכיר, להעניק חשיבות לאוכל חינם שממומן על ידי הציבור בזמן שהממשלה דורשת מהאזרחים להצטמצם – יודיע שחלק מהאוכלוסיה נחותה מהותית מחלק אחר. אם להיות הוגנים, במדינה מערבית נורמלית הדילמה הזו לא היתה מתרחשת: טיפוס כמו בן דהן לא היה מגיע לתפקיד ממשלתי מלכתחילה.

בישראל הוא דווקא הגיע, כמובן, והאמירה שלו לא גררה שום תגובה יוצאת דופן. בן דהן, מטבע הדברים, יכול היה לצפות להגנה מהשר שלו, נפתלי "כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית" בנט; הוא הרי הודיע שהוא גם תומך, ואפילו גאה, במועמד המפלגה שלו שהביע בגלוי תמיכה בפיצוץ המסגדים שבחראם אל שריף. מראש הממשלה, זה שאמור היה לשמור על כבודם של אזרחי המדינה שאינם יהודים, לא נשמע ציוץ. מה הוא צריך להסתבך עם הבסיס שלו. גם לא מכיוונו של שר האוצר. טוב, נו – הלז נתפס פעם באמירה שממנה משתמעת אמונה בגלגול נשמות לציפורים. אולי כדאי שלא נשמע את קולו בוויכוח תיאולוגי.

בן דהן זעזע כמה ליברלים טובים, עם זאת. אורי משגב כתב מאמר המום. הוא גילה לזוועתו ש"על פי התפיסה הבן דהנית קיימת בעולם היררכיה ברורה. ישנו גזע עליון, אותו עם סגולה שמכונה העם היהודי. אז בראש הפירמידה נמצאים גברים יהודים הטרוסקסואלים…" אבל זו לגמרי לא "התפיסה הבן-דהנית," זו התפיסה היהודית-אורתודוקסית.

היא נשענת על הוגה דעות יהודי בן המאה ה-12, יהודה הלוי (בשמו הערבי: אבו אל חסן אל-לאוי), שכתב ספר משפיע מאד בשם "ספר הכוזרי." בין השאר, יהודה הלוי – הוא מוכר כנראה לרוב הקוראים משיעורי הספרות על שירת ימי הביניים, שכן הוא היה קודם כל משורר – תיאר שם את ההיררכיה הקיומית. כמו כולם אז, הוא נשען על אריסטו. בתחתית הפירמידה, ניצבים העצמים הדוממים; הצמחים; מעליהם, בעלי החיים; ובמדרגה שלמעלה ממנה מבצע הלוי שינוי חד. אריסטו הציב שם את האדם; הלוי מציב שם "מדבר", כלומר חיה בעלת יכולת דיבור, ומעליה יש מדרגה נוספת – יהודי.

ב-800 השנים שחלפו מאז שנעלם הלוי – הוא ערך מסע צליינות לארץ הקודש, ולא ברור אם הגיע אליה או לא; עד קהיר ודאי הגיע; האגדה טוענת שנדרס על ידי פרש מוסלמי בשערי ירושלים – הספר שלו הפך לקאנוני, למרות הדגש הבעייתי שלו על הצורך בעליה לארץ הקודש. הוא הפך לקאנוני עוד יותר בקרב היהודים האורתודוקסים שהיגרו לפלסטינה, בין השאר מתוך הנסיון להתמודד עם הרבנים האנטי-ציונים, שעמדו על "שלושת השבועות", שאסרו על הגירה לפלסטינה.

יתר על כן, אפילו בלי יהודה הלוי, העמדה האורתודוקסית באשר ללא יהודים ברורה למדי. כל גבר אורתודוקסי מברך כל בוקר שלוש ברכות: "ברוך שלא עשני גוי," "ברוך שלא עשני אשה", ו"ברוך שלא עשני עבד." אלה, חושד עבדכם הנאמן, מבוססות בדיוק על התפיסה האריסטוטלית של אנשים בעלי נשמות חלקיות: ברברים ("גוי", בתעתיק היהודי), נשים ועבדים. העמדה ההלכתית באשר למעמדם של לא יהודים ברורה גם היא, והיא התבטאה גם בדברי הרבנות הצבאית על כך ש"ממילא התפיסה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה."

הבעיה של הליברלים הציונים בנושא היא שכאשר המפלצת האורתודוקסית חושפת את פרצופה האמיתי, הם המומים פעם אחר פעם. הם מתעקשים לא לראות שמדובר במפלצת. אחרי הכל, אם ידעו שמדובר במפלצת, תהיה להם בעיה רצינית. הם הרי מתעקשים שהבעיה היא לא בדת, אלא בפרשנות שלה; אלא שלעתים קרובות אין להם מושג על מה הם מדברים. הם מכירים את היהדות משמועות על ישעיהו ליבוביץ'. כל מגע עם החיה האמיתית, הנושמת, המשוכנעת, בלשון נהמת היציעים, ש"יהודי הוא נשמה/ערבי הוא בן זונה" מפתיע אותם מחדש.

וכשמתחוורת העובדה שמדובר במפלצת, שהיא לא מתלוצצת, שהיא רצינית לגמרי ושיש לה תכניות – זה השלב שבו הליברלים הטובים נוקטים בהכחשה. זו לא היהדות האמיתית, הם אומרים, ובכל מקרה אתה מגזים. מה זו "היהדות האמיתית"? היהדות האמיתית היא מה שיהודים אמיתיים – לא תיאורטיקנים של יהדות שלא מצליחים לכנס אפילו מניין – עושים. ובישראל, היהדות האמיתית נראית כמו בן דהן. מי שלא מוכן להכיר בכך, מי שלא מוכן להכיר בכך שהמפלצת לגמרי מתכוונת לטרוף אותו – לא עכשיו, היא עדיין צריכה אותו על תקן חמורו של משיח שישמש כבשר תותחים עבורה – הפסיד מראש.

ועוד דבר אחד: על פי דיווחים שטרם אושרו, ישראל הצהירה לאחרונה רשמית על כך שהאזרחות הישראלית שווה כקליפת השום, ושהיא בעצם מדינת השבט היהודי. היא רוצה, בתמורה להתנחלויות, להעביר לשליטת הרשות חלקים ממדינת ישראל הריבונית שלגמרי במקרה מאוכלסים באזרחים ישראלים פלסטינים. כלומר, לאזרחות שלהם אין מבחינת ממשלת ישראל שום משמעות. הם לא יהודים, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

מטאור חלף קרוב מאד השבוע לממשלת ישראל: זו הצליחה למנוע התנגשות ברגע האחרון ממש. הכוונה להנחיות האירופאיות על אי שיתוף פעולה עם ההתנחלויות, ולפעם הראשונה שהן התקרבו ליישום: תכנית "הורייזון 2020", לשיתוף פעולה מדעי (כתבתי על הבלגאן הצפוי כאן). ההתנגשות נמנעה ברגע האחרון: הממשלה והאיחוד נכנסו למו"מ אינטנסיבי, בסופו הסכימו באיחוד לאפשר לישראל לצרף מסמך שמודיע שהיא רוקעת ברגלים ושלגמרי לא מקובל עליה הצורה שבה מתייחסים להתנחלויות, וכמו כן הוסכם שאפילו יורו אחד לא יועבר להתנחלויות. כל גוף ישראלי שירצה לקבל כסף מאירופה, ושיש לו השקעות כלשהן בהתנחלויות, יצטרך לגדר את הכסף האירופי היטב-היטב כדי לוודא שהוא לא יגיע אליהן.

זו היה אחרי דיון מרתוני שני, אחרי – כפי שדיווחו עיתוני סוף השבוע – שבדיון ראשון, נתניהו התפתה להצעה של בנט לוותר על "הורייזון 2020", ולנסות להקים קרן סינית מקבילה. למה שהסינים יעשו שטות כזו, לא לגמרי ברור. לישיבה הוזעק פרופ' מנואל טרכטנברג, והוא שכנע את השרים להכנע לתכתיב האירופי.

כי זה בדיוק מה שזה היה: לראשונה, ישראל חותמת על הסכם שכחלק ממנו, נאסרת העברת כספים להתנחלויות. עד כדי כך נאסרת, ועד כדי כך יש חוסר אמון בממשלת ישראל, שכאמור, כדי לקבל כסף אירופי ארגונים ישראלים יצטרכו לבנות מנגנון גידור מיוחד. והממשלה בלעה את זה.

לא כולה, חשוב לומר. שר החוץ – וואט דה פאק? – אביגדור ליברמן התנגד. הוא אמר ש"אם נחתום על ההסכם, יהיה כתוב בכל העיתונים באירופה שנכנענו." למרות שיש לממשלה שר חוץ מתפקד, החליט נתניהו שמי שיטפל בנושא תהיה שרה לא קשורה, ציפי לבני. מעניין איך זה קרה. כנראה שלנתניהו אין אמון בכישוריו הדיפלומטיים של שר החוץ. אם כך, למה הוא שם?

נניח לזה. בסופו של דבר, הממשלה קיבלה את התכתיב האירופי. כמובן, מיד לאחר מכן היא הכריזה ש"שר הכלכלה נפתלי בנט יגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות […] הפיצוי שיוענק יהיה פרופורציונלי ויגיע מתקציב המדען הראשי במשרד הכלכלה." כלומר, כספים שהיו מיועדים למדע יופנו עכשיו לפיצוי מתנחלים על כך שהם גרים שלא כחוק בשטח כבוש.

המהלך האחרון קצת משונה, אם אתה מתייחס ברצינות לדברים של נפתלי בנט. לפני כחצי שנה (אני רוצה להודות לקורא אורי פולגר על ההפניה) בנט אמר ש"הקיצוץ המוצע בתקציב המדען הראשי עלול היה להנחית מכת מוות על צמיחתן של חברות יזמיות ועל תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן." אז עכשיו בנט מנחית מכה על "תדמית ישראל כסטארט אפ ניישן" בשם הצורך לפצות את קבוצת המצביעים שלו, המתנחלים. כי בכל זאת, סדר עדיפויות צריך להיות.

כלומר, מה שלא נעשה פה, זה יהיה תירוץ מבחינת בנט להעביר עוד כסף להתנחלויות. לפני כשלושה שבועות, אישרה הכנסת העברת עוד 36 מיליוני שקלים להתנחלויות, כפיצוי – עוד פיצוי, אחרון בסדרה של פיצויים דומים – על כך שב-2009-2010 ערכה ממשלת נתניהו הקפאה חלקית מאד של הבניה בגדה. למה לעזאזל מגיעים להם פיצויים? אל תשאלו שאלות, גם לא את הפיתום במשרד האוצר, ההוא שבסופו של דבר חתום על זה.

יש כשבעה מיליוני אזרחים ישראלים בישראל ובשטחים שתחת שליטתה. נטען שכ-350,000 מהם, קרי כחמישה אחוזים, הם מתנחלים. אלה חמשת האחוזים שממשלת נתניהו רוצה ביקרם: בשבילם היא מוכנה לפגוע ב-95% האחרים. היא היתה מוכנה לפגוע בתקציבי המדע שלהם כדי שלא להכיר בכך שאף אחד לא מכיר בלגיטימיות של ההתנחלויות, והיא מוכנה למנות שר שיכון ממנהיגי המתנחלים, שיבנה בגדה אבל לא בישראל. פלא שהמתנחלים היו עוינים למחאה החברתית? הם הרי מסודרים.

יש, עם זאת, דברים שנתניהו לא מוכן לעשות עבור המתנחלים. הוא לא יאמץ את דו"ח אדמונד לוי, שקובע שבשטחים אין כיבוש, וזאת בהשען על הטיעון המשכנע שבלפור אמר. זה קורה, כמובן, ציטוט חלקי מאד (ובמקרה של לוי, גם שקרי במובהק – בלפור לא דיבר על מדינה) של הצהרת בלפור, תוך השמטת החלק שהגיע גם לוועידת סן רמו: "מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות." למה? כי ברגע שישראל תטען שאין כיבוש בגדה המערבית, היא תיאלץ להכיר בכך ששורר שם אפרטהייד. הכיבוש – ועוד יותר מכך, השיחות שלא מתקדמות לשום מקום עם הפלסטינים, בזמן שישראל גוזלת עוד דונם ועוד עז – הוא הכיסוי הטוב ביותר של הימין הישראלי.

אז חמישה אחוזים מהאזרחים מקבלים את תשומת הלב המלטפת של הממשלה, ושאר האוכלוסיה – להוציא האחוז העליון, כמובן – יכולים להמשיך לחפש את החברים שלהם. השאלה היא כמה זמן זה יכול להמשך, כמה זמן אפשר יהיה להמשיך את ההפרד-ומשול הזה שבו מסבירים לישראלי הממוצע שדופקים-אותך-אבל-תגיד-תודה-את-הפלסטינים-אנחנו-דופקים-יותר-וחוץ-מזה-קברות-אבותינו.

המהלך האירופאי הוא תחילה מהוססת של סנקציות על ההתנחלויות – והתגובה של ממשלת נתניהו מוכיחה שלא יהיה די בכך, שיהיה צורך בסנקציות על ישראל עצמה, אם רוצים להגיע להישג כלשהו. בהתחשב בכך שהטענה של מערכת ה-hasbara נגד קמפיין ה-BDS היא שהוא קורא לחרם על ישראל ולא על ההתנחלויות, זה די אירוני: אבל ממשלת ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לשלם, מכיסם של אזרחיה, את מחיר החרם על ההתנחלויות. כלומר, החרם יכאיב לא למתנחלים אלא לאזרחים האחרים. צריך, אם כן – אם אנחנו רוצים בפתרון לא אלים – להטיל את החרם על ישראל כולה. עד שהיא תשבר. כמו דרום אפריקה.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דרום אפריקה, אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמדינת ישראל לא מתחשבת באזרחות אלא במוצא האתני שלך: הפגנות כנגד מתווה פראוור פוזרו הערב (ז') באלימות חריגה, תוך שימוש נדיר בתחומי ישראל של 1948 ברימוני הלם, גז, והיו גם דיווחים על ירי קליעי פלסטיק. כל זה, נזכיר, על מי שהם רשמית אזרחים ישראלים. זה לא משנה כל כך. מה שמשנה הוא שרובם לא יהודים.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" נכנס היום לשבועיים האחרונים שלו. אם קומיקס בלשי בעברית מושך אתכם, יש לכם עדיין הזדמנות לרכוש עותקים שלו ולקבל תמורות נוספות, תוך ידיעה שהסיוע שלכם גרם להתממשות הפרוייקט.

(יוסי גורביץ)

קאטו מעמיד פנים שהוא חי במדינה של אפלטון, בעוד שאנו חיים בין החיריונים של רומולוס.

מיוחס למארקוס טוליוס קיקרו

עד מתי, לבני ובנט, תנסו את סבלנותנו?

מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, הודיע בסוף השבוע ש"שחרור אסירים מסכן את ישראל", והוא קשר אותו למהלכי הסרק המדיניים של מנהיגת סיעת "התנועה", ציפי לבני, עם הפלסטינים. בכך רמז בנט, האיש והתמיכה בפיצוץ מסגדי הר הבית, שלבני היא זו שמסכנת את חיי הישראלים. במונחי המגזר שממנו בא בנט, הוא רמז שחל עליה דין רודף.

בכך ניסה בנט להסתיר את אחריותו לשחרור המחבלים הללו. הוא אחראי להם, מהבחינה הפורמלית, משום שהוא שר בממשלת ישראל והוא אחראי קולקטיבית על החלטותיה. אם הן לא מתאימות לו, אם הוא חושב שהן מסכנות אזרחים, אז המעשה הראוי לעשות הוא להתפטר.

אלא שמעבר לצד הפורמלי, בנט אחראי על שחרור המחבלים הרבה, הרבה יותר מלבני. הוא, אחרי הכל, זה שהצהיר שדם ישראלים חשוב בעיניו פחות מעוד מאחזים כאשר חתם על אחד הדילים המסריחים בהיסטוריה הישראלית, זה של "דם תמורת מאחזים": בנט והמפלגה שלו מוכנים שפלסטינים יהרגו ישראלים, רק אל תגעו להם בהיתרי הבניה. אילו לבנט היה אכפת מחייהם של סתם ישראלים, הוא לא היה מסכים לחתום על דבר כזה: הוא היה מוותר על כמה מאחזים או פורש מהממשלה.

ומאחר ולבנט בעליל לא אכפת מחייהם של ישראלים, ומאחר ובעליל הוא מעדיף את המשך הבניה באשכי גולית ג' על פני בטחונם של הישראלים שבחרו להתגורר בתחומי הקו הירוק, ומאחר והוא יודע שתשומת לב ציבורית לנקודה הזו תפגע בו בקלפיות, הוא חייב איכשהו לפזר מסך עשן שיסביר מדוע הוא בעצם חלק מממשלה שמשחררת מחבלים פלסטינים קשישים, חלקם כבר יותר מ-30 שנה בכלא הישראלי. אז הוא מעדיף, כמקובל בקרב עדות המתנחלים, להסיט את תשומת הלב הציבורית ולהסית כנגד לבני. אחרי הכל, מישהו עירני עוד עשוי לשאול אם, בהתחשב בנורמות שבנט מקבל על עצמו, לא חל עליו-עצמו דין רודף (לידיעת הפרקליטות: מדובר בדיון הלכתי גרידא, וככזה כבר פסקתם שאין להעמיד עליו לדין.)

מבנט אף אחד מצפה לכלום. גם מלבני לא צריך לצפות ליותר מדי. בסביבתה מיהרו לפתוח את סכרי הזעם הקדוש ולהודיע שבנט מסית לרציחתה של לבני, מה שהוא לא עשה, על כל פנים לא במפורש. כדי שהיללה תגיע השמימה, מקורבי לבני קשרו בין הדברים של בנט ובין רצח רבין וכולנו יודעים לאיפה דיבורים מגיעים וגו'.

תנוח דעתה של לבני: אף אחד לא יבזבז עליה תחמושת. רבין נרצח לא כי הוא דיבר עם הפלסטינים – בלדבר היא טובה – אלא משום שאשכרה העביר להם שטחים ואחריות, ופגע אנושות בחזון הגאולה של המתנחלים. רבין לא עשה אפילו חצי עבודה, ויש מקום לסברה שהוא מעולם לא התכוון לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית – זו איננה מוזכרת בהסכמי אוסלו – אלא לכל היותר להקים קבלן כיבוש שיפעל, כלשונו, "בלי בג"צ ובצלם"; אבל המתנחלים ועוזריהם טרם קלטו אז שזו הדרך המוצלחת ביותר להמשיך את הכיבוש.

ללבני אין יכולת לסיים את הכיבוש או לשנות אותו משמעותית. היכולת הזו, במבנה הפוליטי הישראלי, אף פעם לא נתונה לראש סיעה של שישה חברי כנסת, אלא תמיד בידיו של ראש הממשלה, וזו גם הסיבה שבה בחר יגאל עמיר לרצוח את רבין ולא את מי שנתפס כאדריכל אוסלו, שמעון פרס. ואם נתניהו יעשה איזשהו צעד של ממש בכיוון, יקרו שני דברים: קודם כל, האחים היהודים יפרשו מן הממשלה; ושנית, נתניהו יתחיל להפוך למטרה של הימין הקיצוני. הוא, ולא שרת המשפטים שלו.

וכמו בנט, גם לבני שמה אותנו ללעג ומקווה שלא נשים לב. אילו חשבה ברצינות שבנט מסית לרציחתה, היא לא היתה צריכה לצאת בהודעה לתקשורת. היא היתה צריכה ללכת לנתניהו, לדפוק על השולחן, ולומר: או אני או הוא. לא אשב סביב שולחן הממשלה עם אדם המייחל למותי ושורק במשרוקית הכלבים של המגזר שלו למתנקש שנמצא בין הצללים. היא לא עשתה את זה. מכאן אנחנו צריכים להסיק שהיא לא מפחדת יותר מדי. או, לחילופין, שהיא קלת דעת מכדי שיתנו לה לנהל סופרמרקט ביהופיץ.

בין שני אלה נמעכת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. שני פוליטיקאים קלי דעת משחקים בחומרים הנפיצים ביותר, חומרים שמהם נדלקת מלחמת אזרחים, בשביל רווח פוליטי קצר יומין שאורכו כאורך סיבוב החדשות הבא. שניהם מרגילים את האזרחים שלא לקחת ברצינות את הפוליטיקאים שלהם, שדבריהם ריקים גם כאשר הם אומרים את הדברים האיומים ביותר. שניהם מרגילים אותנו לצורת שיח שמקומה לא יכירה בדמוקרטיה. שניהם, בדרכם, פוסעים במשעול שהתווה בן גוריון כאשר השווה את מנהיג האופוזיציה של ימיו, הדמוקרט הגדול מנחם בגין, להיטלר.

ומאחר ומבנט אנחנו לא מצפים לכלום, לבני היא זו שצריכה לשאת בעיקר האחריות. היא, אחרי הכל, אמורה לדעת יותר. מצד שני, היא זו שיצאה בכרזות בחירות נוסח "לבני – שלום ושלווה, נתניהו – אפוקליפסה עכשיו." מי שבחר בה יכול להאשים בעיקר את עצמו. עליה ועל בנט אפשר לומר את הדברים שייחס ייטס לקץ הימים:

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

(יוסי גורביץ)